חוה: שפה מושכת מתוך מימד העומק של מקורותיה והאסוציאציות התרבותיות ומנכסת אליה מתוך המרחב הגיאוגרפי והתרבותי מילים ומושגים זרים. אני קוראת לזה "התכתבות" במישור המרחבי, ו"זיכרון" ברובדי עומק.
ישראל: זו שאלה גדולה. אני אסביר לך מדוע. מישהו כותב שיר היום, וכל מה שהוא קרא בצרפתית ואנגלית וגרמנית, וכל המוזיקה ששמע וכל האמנות מזדרזפים, ביודעין ושלא ביודעין, לתוך השפה העכשווית שלו. עד כמה השפה כשפה, הווה אומר – כמורכבת אסוציאטיבית, יכולה להכיל את כל מה שיודע המחבר, ועד כמה הוא רוצה שהקורא יהיה משכיל כמוהו? הייתי רוצה ששירה עברית עכשווית לא תעסוק במשכילות, מה שפחות השכלה, שתדרוש מהקורא כמה שפחות ידע. מה שאני רוצה בשיר הוא לא הידע שאני יכול לתת לקורא, אלא החוויה המילולית של השפה. השפה היא העדה, ומתן העדות היא שירה. די לי במה שאומר בויס: משהו מוכרח לצוף מתוך החומר. והמשהו הזה הוא השיר שאתה דוחף אותו החוצה על ידי השפה. אל תנסח את כל הסוגייה של "גלות וגאולה" על גבו של שיר.
חוה: יכולה להיות היום שירה שהיא לא משכילה?
ישראל: בוודאי, זה תפקידה של שירה. שירה לא באה להשכיל אותנו בשום דבר. [...] מדוע אני אחזור עוד פעם ועוד פעם אל השיר של רילקה? ומדוע שוב ושוב אחזור אל אותו שיר קטן של פאול צלאן? ומדוע אחזור אלף פעמים אל דף אחד קטן במחברת של קפקא? בוודאי לא כדי ללמוד. כי כבר למדתי מה יש שם. אני ארצה לקבל את המסמך הלשוני המיוחד הזה שנתנו לי המשוררים האלה, ולחוות, כנראה, איזה עונג שמגדירים אותו עונג שירי, שלחלוטין איננו חשוב מעבר להיותו שיר.
המשורר ישראל אלירז הגיע אל השירה בגיל 44, בשנת 1980, עם פרסום ספר שיריו הראשון דרך בית לחם. השנה הוא חוגג את שנתו ה-75.
בשיחות אישיות, שנמשכו על פני חודשים רבים, שוחחה עמו המשוררת חוה פנחס-כהן על תחנות שונות בחייו ועל שירתו. מתוך שיחות אלה נפרשת דרכו הפואטית המרתקת של אלירז ועולה תפיסת עולמו השירית.
"עכשיו כשאני יושב ומדבר איתך אני רואה שיש לי סיפור," הוא אומר לה, "אף פעם לא חשבתי שיש לי סיפור."
ספר בסדרת קו אדום - אמנות
קישורים
חוה פנחס כהן על הסיבות להולדת הספר