דליה רביקוביץ
עריכת מבחר קטן ממכלול שיריה הגנוזים של דליה רביקוביץ היתה חוויה עזה ומוזרה מאוד. כאילו לפתע, עשר שנים אחרי מותה, שלחה המשוררת צרור שירים חדשים למערכת. סגנונם של השירים מוכר ואהוב, ורבים בהם היסודות האופייניים לשירת רביקוביץ - ואף על פי כן, ככל שהדבר נוגע לקהל הקוראים, אלה שירים חדשים בתכלית.
השירים הכלולים בעיזבון נכתבו בתקופות שונות: חלקם בשעה שחיברה את ספר ביכוריה פורץ הדרך אהבת תפוח הזהב (1959) ואחרים בהמשך. כמו בשיריה שפורסמו, גם כאן נקל להבחין במעבר הסגנוני שחל בין כתיבתה המוקדמת לבין זו המאוחרת. עיקרו של שינוי זה, בהכללה: תנועה מסגנון מעין–ארכאי, ששפתו נשגבת, אל מבע יומיומי בהרבה, הנראה מטבעו חשוף יותר.
כל פרסום של יצירות שלא ראו אור בחיי היוצר או היוצרת מעלה כמובן שאלות אתיות ואסתטיות.
נדמה שבמקרה של רביקוביץ, גדולתה מעוררת עניין גם בטקסטים שהיא עצמה לא מצאה לנכון להדפיסם. הקפדתה המדוקדקת על שמירת מחברות שיריה, ובכללן השירים הגנוזים, מעידה על מוּדעותה לחשיבותן גם לקוראיה העתידיים.
שירים אלה ואחרים, המתפרסמים כאן באדיבות בנה של המשוררת עידו קָליר, יראו אור בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת גדעון טיקוצקי. אנחנו מודים לגדעון טיקוצקי שהעביר לעיוננו את השירים.
[בשעה שאני אֲבָרִים]
בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי אֲבִָרים וְגִידִים וּנְשָׁמָה
מוּטָל אָבִי בְּקִבְרוֹ שֶׁבְּבֵית הֶעָלְמִין
וְהֵשַׁבְתִּי אֲנִי אֶל לִבִּי שֶׁלֹּא כְּכָל הַמֵּתִים
הָאִישׁ אָבִי־מוֹלִידִי אֵינוֹ מִתְגַּלְגֵּל בֶּעָפָר.
שֶׁהַמֵּת הַבָּטֵל בְּקִבְרוֹ אֵין לוֹ בַּת וְאֵין לוֹ בָּנִים
וְהַמֵּת בְּקִבְרוֹ אֵין לוֹ רֵעַ בִּלְתִּי הַמֵּתִים
וּבְעוֹד שֶׁאֲנִי אֲבָרִים וְגִידִים וּנְשָׁמָה
אָבִי־מוֹלִידִי אֵינוֹ מִתְחַלֵּף בֶּעָפָר.
אָבִי־מוֹלִידִי אָמְנָם נַעֲשָׂה לוֹ נֵס
יַעַן שְׁמוֹ שֶׁל אָבִי־מוֹלִידִי לֹא בִּזִּיתִי כְּשֵׁם אִישׁ מֵת
וְלֹא הֵטַלְתִּי בּוֹ דֹּפִי לֵאמֹר בָּרַבִּים:
״הָאִישׁ אָבִי־מוֹלִידִי גָּוַע וַיָּמֹת".
אָבִי־מוֹלִידִי בְּקִבְרוֹ אֵין לוֹ קְלוֹן הַבָּשָׂר הַנָּמֵק
אָבִי־מוֹלִידִי הוּא פָּדוּי מִגַּל הֶעָפָר
וְיֵשׁ לוֹ תֹּאַר וָנוֹי וְיֵשׁ לוֹ קוֹמַת אֲנָשִׁים
וְַרב עִמָּנוּ חֶלְקוֹ מֵחֶלְקוֹ בְּבֵית הֶעָלְמִין.
וְתָבֹא אֵלָיו הַשְּׁמוּעָה וִיהִי לוֹ מָשׂוֹשׂ בְּקִבְרוֹ
תָּגֵלְנָה כָּל עַצְמוֹתָיו, יָשׁוּב בְּשָׂרוֹ וְיִפְרַח
שֶׁהוּא פָּדוּי מֵעָפָר וְהוּא עִמָּנוּ כַּיּוֹם
וְיֵשׁ לוֹ דְּמוּת הַגּוּף וְיֵשׁ לוֹ קוֹמַת אֲנָשִׁים.
כְּפִיות טובה
בִּזְמַן שֶׁחָשַׁךְ הַיָּרֵחַ
כָּבוּ הַבְּרוֹשִׁים
נָבְלוּ הָעֲנָנִים
שֶׁדָּלְקוּ כַּעֲדַת סוּסֵי־מֵרוֹץ.
בִּזְמַן שֶׁחָשַׁךְ הַיָּרֵחַ
עָמַד גַּלְגַּל הַמַּיִם
חַָרב עֲרוּץ הַנָּהָר
כְּמוֹ קֶמֶט עָמֹק בַּמֵּצַח.
בִּזְמַן שֶׁחָשַׁךְ הַיָּרֵחַ
כִּמְעַט שֶׁחָשַׁכְתִּי אֲנִי
כִּמְעַט שֶׁהָיִיתִי
כְּאִלּוּ לֹא בָּאתִי לָעוֹלָם.
וְלוּ בְּהִבְהוּב אֶחָד
וְלוּ בְּדֶרֶךְ־פֶּתַע
הַלְוַאי וְהָיָה פֹּה לְמִי לְהָשִׁיב אַהֲבָה.
דברים קשים
עַל הָעִנּוּי.
מָה יֵשׁ לוֹמַר עַל הָעִנּוּי הַזֶּה?
יוֹם חֹל הַיּוֹם.
שָׁעָה דְּחוּקָה בֵּין מַעֲשֶׂה לְמַעֲשֶׂה.
הַָרחַשׁ בַּוִּילוֹן מְַרגִּיעַ.
צֵל הַמִּלִּים רק מְנֻחָשׁ מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת.
זֶה בַּיִת דֵּי מֻגָּף
מוּכָן אֲפִלּוּ לְהִסָּגֵר בְּאֹרֶךְ בֵּינוֹנִי.
אַךְ לֹא בָּזֶה הוּא הָעִקָּר.
מָה הָעִנּוּי הַזֶּה
הַמְּכַרְסֵם בְּצֹמֶת הַשִּׁדְָרה
אוֹ בְּאַחַד הַמְֶּרכָּזִים הַמּוֹחִיִּים?
זֶה הָעִנּוּי
שֶׁמְּכַוֵּן לִי אֶת חַיַּי
נִפְָרד מִכָּל מִסְגֶּרת חִיצוֹנִית.
אוֹתוֹ וִילוֹן עָשׂוּי מֵֶרשֶׁת מְרֻקֶּמֶת
אוֹתָהּ שַׁלְוַת חַלּוֹן
אוֹתוֹ מְַראֶה מָהוּהַּ לְחַדְִרי
שֶׁאֵין לוֹ תַּקָּנָה,
הַכֹּל יַתְמִידוּ כְּשֶׁהָיוּ
כְּשֶׁהָעִנּוּי יֶחְדַּל פִּתְאוֹם
כְּמוֹ אֵד יָבֵשׁ.
(כְּאִלּוּ לֹא הָיָה.)
וְאֵין לִי כָּל שְׁלִיטָה עָלָיו
לֹא בְּבֹואוֹ, לֹא בְּצֵאתוֹ.
אֲנִיץ קַשׁ פּוֵֹרחַ
דּוֹאֶה בָּרוּחַ, גּוֹלֵשׁ בָּרוּחַ.