שירי אביב | לאה גולדברג

שירי אביב
מאת: לאה גולדברג

חמסין של ניסן

אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה
וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע
וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים
צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע.

וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רַיחַ שֶׁל יַסְמִין ,
וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם,
וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז,
וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת.

אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי ,
אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאֹמִי,
אֵיךְ אַאֲמִין שֶׁיּוֹם אֶחָד הָיָה
כֹּל נִיד וְרַיחַ עֶצֶם מֵעַצְמִי?

כִּי כֹּל אִילָן הָיָה מִפְרָשׂ רוֹטֵט
וְלִדְמָמָה עֵינַיִם שֶׁל יַלְדָּה,
וְלִדְמָעוֹת נִיחוֹחַ הַלִּבְלוּב,
וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם אַהֲבָתִי.




*

אֶת רֵיחַ מְטַר-הָאָבִיב שֶׁעָלָה מֵאַבְנֵי-הַמִּרְצֶפֶת
אֶת מַנְגִּינַת אוֹרוֹת הַפָּנָסִים, אֶת אַגָּדַת הַכִּנּוֹר
אֶת כּוֹכְבֵי-הַמָּרוֹם, שֶׁטָּבְעוּ בְּכוֹסִי הַמַּבְרֶקֶת
אֶת הַכֹּל, אֶת הַכֹּל, אֶזְכֹּר.

רַק אֵינִי יוֹדַעַת אִם הָיָה זֶה מֶבַּט עֵינֶיךָ
שֶׁהִצִּית בִּי בְּרָקִים לִרְבָבָה.
לֹא אֵדַע אִם הָלַכְתִּי אִתְּךָ וְאֵלֶיךָ
בִּרְחוֹבוֹת הֲלוּמֵי אַהֲבָה.

הָיָה אָבִיב וְהַצְּחוֹק נִסְתָּר בְּכָל נִצָּן פּוֹקֵעַ,
וּבְרִית דָּם וָיַיִן כְּרוּתָה,
וּלְכָל אֶחָד שֶׁהֵעִיף בִּי מֶבָּט מִשְׁתּוֹקֵק וְכָמֵהַּ
הֶאֱמַנְתִּי שֶׁהוּא - אַתָּה.

*

הָרוּח חוֹזֵר עַל פִּתְחֵי הַבָּתִּים
לְבַקֵּש נִדְבַת אָבִיב.
הוּא אוֹסֵף חִיּוֹכֵי חַלּוֹנוֹת נִצָּתִים
מִשַּׁלְהֶבֶת שׁוּלֵי עָבִים.

הַשֶֹּמֶש גּוֹלֶשֶׁת אֶל כֶּסֶת הַכְּחוֹל
מִמְּעוּף נַדְנֵדַת הַמָּרוֹם.
וּכְמוֹ מְצַפֶּה לִנְגִינַת מָחוֹל
לִבְנֶה אֲבִיבִי וְעֵירֹם.

שׁוּב חוֹלֶמֶת הָאֹזֶן עַל צְחוֹק יְלָדִים,
וּשְׂפָתַי שֶׁיָּבְשׁוּ מִתְאַוּוֹת
לְנַשֵׁק בָּבוּאַת אִילָנוֹת רוֹעֲדִים
בְּמַרְאַת שְׁלוּלִיּוֹת מֻזְהָבוֹת.

גן

שְׂרַף-דֻּבְדְּבָן - הוּא מָתוֹק וְשָׁקוּף.
לְקַלֵּף מִן הַגֶּזַע, לָקַחַת.
הָרוֹם בְּשַׁחְרִית וְהַגַּן בְּלִבְלוּב
סוּפָה לְבָנָה שֶׁל תִּפְרַחַת.
 
לַעֲלוֹת עַל גִּבְעָה וְלִצְעֹק: אַחִים,
הַבִּיטוּ בִּצְחוֹר הַצַּמֶּרֶת!
אֲבִיבִים שֶׁכָּאַלֶּה! הִנֵּה הֵם הוֹלְכִים."
הֵם הוֹלְכִים אֶל יַלְדוּת אַחֶרֶת.