ירח כחול | טעימה

ירח כחול
הספר השני בסדרת בני האלמוות

מאת אליסון נואל


"עצמי את עינייך ודמייני אותו. את יכולה לראות אותו?"
אני מהנהנת, עיני עצומות.
"דמייני שהוא נמצא ממש לפנייך. תִראי את המרקם שלו, את צורתו, את הצבע שלו – יש?"
אני מחייכת, מחזיקה את התמונה בראשי.
"טוב. עכשיו הושיטי את ידך וגעי בו. תרגישי בקצות אצבעותייך את קווי המתאר שלו, ערסלי את המשקל שלו בכפות ידייך, אחר כך צרפי את כל החושים שלך – ראייה, מישוש, ריח, טעם – את יכולה לטעום אותו?"
אני נושכת את שפתי ומבליעה צחקוק.
"מושלם. עכשיו תוסיפי לזה רגש. תאמיני שהוא קיים ממש לפנייך. תחושי אותו, געי בו, תטעמי אותו, תקבלי אותו, תגרמי באמצעות מחשבתך לכך שיופיע ממש!" הוא אומר.
אני עושה זאת, עושה את כל הדברים האלה. וכשהוא נאנח, אני פוקחת את עיני כדי לראות בעצמי.
"אֶוֶור," הוא מניד את ראשו, "היית אמורה לחשוב על תפוז. זה אפילו לא קרוב."
"לא, אין בו שום דבר שמזכיר פרי." אני צוחקת, מחייכת לכל אחד משני הדֵיימנים – דֵיימן הכפיל, שבאמצעות מחשבתי גרמתי לכך שהופיע לנגד עיני, ולידו דֵיימן הממשי, הבשר ודם. שניהם בגובה שווה, כהים וכל כך מדהימים ביופיים עד כי כמעט אינם נראים אמיתיים.
"מה אעשה איתך? "שואל דיימן האמיתי, מנסה ללא הצלחה לשוות לעצמו ארשת פנים המביעה אי שביעות רצון, אך עיניו תמיד בוגדות בו, מסגירות את אהבתו.
"הממ..." אני מסתכלת לסירוגין על שני החברים שלי – הממשי וזה שזימנתי באמצעות מחשבותי. "אני חושבת שאתה יכול פשוט לבוא ולנשק אותי. או, אם אתה עסוק מדי, אבקש מבן דמותך לבוא במקומך, אני לא חושבת שהוא יתנגד." אני מצביעה על דיימן שיצרתי באמצעות מחשבותי, צוחקת כשהוא מחייך וקורץ לי, למרות שקווי המתאר שלו הולכים ומיטשטשים, ועוד מעט הוא ייעלם.
אבל דיימן האמיתי לא צוחק. הוא מניד את ראשו ואומר, "אוור, בחייך, את צריכה להיות רצינית! יש כל כך הרבה דברים שצריך ללמד אותך."
"מה בוער?" אני מתפיחה את הכרית שלי ומלטפת את המקום שלידי, מקווה שהוא יתרחק משולחן הכתיבה שלי ויבוא לשבת לידי. "חשבתי שזמן זה לא מה שחסר לנו," אני אומרת בחיוך. וכשהוא מסתכל עלי, כל גופי מתחמם ונשימתי נעתקת, ואני לא יכולה שלא לתהות אם אי פעם אתרגל ליופי המדהים שלו – עורו החלק בגוון זית, שׂערו החום והמבריק, פניו המושלמות, גופו הרזה והחטוב – היִין הכהה המשלים את היַאנְג  החיוור הבלונדיני שלי. "אני חושבת שתגלה שאני תלמידה שמשתוקקת ללמוד," אני אומרת, ועיני פוגשות את עיניו – שתי בארות כהות שלא ניתן לאמוד את עומקן.
"אי אפשר להשׂביע אותך," הוא לוחש, מניד את ראשו וניגש אלי, נמשך אלי כמו שאני נמשכת אליו.
"אני מנסה רק לפצות על הזמן שהתבזבז," אני ממלמלת, משתוקקת תמיד לרגעים האלה שבהם שנינו יחד ללא כל אדם נוסף ואני לא צריכה לחלוק את דיימן עם מישהו אחר. אפילו הידיעה שכל הנצח פרושׂ לפנינו אינה גורעת מהתשוקה שלי להיות בחברתו בלבד.
הוא רוכן כדי לנשק אותי, מוותר על השיעור שהיה אמור לתת לי. את מקומן של המחשבות על כל העניינים העל-טבעיים האלה – ראייה מרחוק, טלפתיה, מחשבה שמזמנת הופעה – תופס עכשיו דבר הרבה יותר מיידי ובלתי אמצעי, כשהוא דוחף אותי על ערימת הכריות ומכסה את גופי בגופו, ושנינו מתמזגים יחד כמו צמחים מטפסים הנאחזים זה בזה כשהם נוהים אל אור השמש.
אצבעותיו מתפתלות מתחת לחולצתי, גולשות לאורך בטני עד לקצה החזייה שלי, ואני עוצמת את עיני ולוחשת, "אני אוהבת אותך." אלה מילים שפעם שמרתי בליבי, אבל אחרי שאמרתי אותן בפעם הראשונה, כמעט שאיני אומרת דבר אחר מלבדן.
אני שומעת את האנקה העצורה שלו כשהוא משחרר את תפס החזייה שלי ללא מאמץ, באופן חלק ומושלם ממש.
כל תנועה שהוא עושה היא כל כך מלאת חן, כל כך מושלמת, כל כך...
אולי יותר מדי מושלמת.
"מה העניין? מה לא בסדר?" דיימן שואל כשאני מרחיקה אותו ממני בדחיפה. נשימותיו קצרות ושטוחות, ועיניו מחפשות את עיני. העור סביב עיניו מכווץ בגלל לחץ נפשי, כפי שאני כבר יודעת.
"הכול בסדר." אני מפנה אליו את גבי ומסדרת את החולצה שלי, שמחה שלמדתי כבר איך להסתיר את המחשבות שלי, כי זה הדבר היחיד שמאפשר לי לשקר.
הוא נאנח ומתרחק, מונע ממני את הרטט של מגעו ואת חום מבטו שעה שהוא פוסע לפני. כשהוא עוצר לבסוף ומסתכל בפני, אני חושקת את שפתי, יודעת מה עומד לקרות עכשיו. כבר היינו בקטע הזה.
"אוור, אני לא מנסה להאיץ בך או משהו כזה. באמת שלא," הוא אומר ועיניו מתכווצות בדאגה. "אבל באיזושהי נקודה תצטרכי להתגבר על זה ולקבל אותי כמו שאני. אני יכול לזַמֵּן באמצעות מחשבותי כל דבר שאת חושקת בו, אני יכול לשלוח לך מחשבות ותמונות טלפתיות בכל פעם שאנחנו רחוקים זה מזו, או לשלוח אותך לסַמֶרְלֶנְד בהתראה של דקה. אבל הדבר היחיד שלעולם לא אוכל לעשות זה לשנות את העבר. הוא פשוט קיים."
אני נועצת את מבטי ברצפה, מרגישה שאני קטנה, מבוישת לחלוטין. אני שונאת את זה שאני לא מסוגלת להסתיר את הקנאה שלי ואת חוסר הביטחון שלי, שונאת את זה שהם כל כך שקופים ושרואים אותם באופן ברור כל כך. כי כל מגן על-טבעי שאני יוצרת, אין בו שום תועלת. לדיימן היו שש-מאות שנים ללמוד את ההתנהגות האנושית (ללמוד את ההתנהגות שלי); לי, לעומת זאת, היו רק שש-עשרה שנים ללמוד זאת.
"פשוט – פשוט תן לי עוד קצת זמן להתרגל לכל זה," אני אומרת, ממוללת תפר פרום בציפית של הכרית שלי. "עברו רק כמה שבועות." אני מתכווצת, נזכרת איך לפני פחות משלושה שבועות הרגתי את אשתו לשעבר, איך אמרתי לו שאני אוהבת אותו והשלמתי עם כך שנגזר עלי להיות בת-אלמוות.
דיימן מתבונן בי בשפתיים חשוקות, ספק מעיב על עיניו. ולמרות שמפרידים בינינו רק סנטימטרים בודדים, המרחב בינינו טעון מאוד וכבד, ונדמה שמפריד בינינו אוקיינוס שלם.
"אני מתייחסת למחזור החיים הנוכחי," אני אומרת בקול רועד, מקווה למלא את החלל ולהפוך את האווירה לקלילה יותר. "ומכיוון שאינני יכולה לזכור אף אחד ממחזורי החיים הקודמים שלי, מחזור החיים הנוכחי הוא כל מה שיש לי. אני זקוקה פשוט לקצת יותר זמן, בסדר?" אני מחייכת בעצבנות, מרגישה ששפתי מגושמות ורפויות, ונושמת לרווחה כשהוא מתיישב לידי, נוגע במצחי ומחפש את המקום שקודם לכן הייתה בו צלקת.
"טוב, זמן זה דבר שאף פעם לא יחסר לנו." הוא נאנח, מעביר את אצבעותיו על קו הלסת שלי כשהוא רוכן לנשק אותי ושפתיו נעות ממצחי אל אפי ואל פי.
ובדיוק כשאני חושבת שהוא עומד שוב לנשק אותי, הוא לוחץ את ידי, מתרחק והולך ישר לדלת, כשהוא משאיר מאחוריו צבעוני אדום יפה. 

2

למרות שדיימן יכול לחוש את הרגע המדויק שבו דודתי סאבין נכנסת לרחוב שלנו ומתקרבת לשביל הגישה לבית, זו אינה הסיבה שבגללה הוא עזב.
הוא עזב בגללי.
בגלל העובדה הפשוטה שהוא רדף אחרי במשך מאות שנים, חיפש אותי בכל הגלגולים שלי כדי שנהיה ביחד.
אבל מעולם לא היינו ביחד.
פירושו של דבר שזה מעולם לא קרה.
נראה שבכל פעם שעמדנו לעשות את הצעד הבא ולממש את אהבתנו, אשתו לשעבר הצליחה להופיע ולהרוג אותי.
אבל עכשיו, לאחר שהרגתי אותה, אחרי שחיסלתי אותה במכה חלשה, אמנם, אבל מכוונת היטב לצ'אקרה  של הלב, אין משהו או מישהו שחוסם את דרכנו.
חוץ ממני.
כי למרות שאני אוהבת את דיימן בכל ליבי ובהחלט רוצה לעשות את הצעד הבא, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על שש-מאות השנים האחרונות.
על האופן שבו בחר לחיות אותן (לפי דבריו, בצורה מוזרה).
ועל הנשים שהוא בחר לחיות איתן (הוא רמז על רבות אחרות בנוסף לדְרִינָה).
ולמרות שאני שונאת להודות בזה, הידיעה על כך גורמת לי קצת הרגשה של חוסר ביטחון. בעצם הרבה חוסר ביטחון. הרי ממש אי אפשר להשוות את הרשימה העלובה והמצומצמת של בנים שנישקתי לרשימת כיבושיו במשך שש-מאות שנים.
ולמרות שאני יודעת שזה מגוחך, למרות שאני יודעת שדיימן אהב אותי במשך מאות שנים, האמת היא שלא תמיד יש התאמה בין הלב ובין השכל.
ובמקרה שלי, אין כמעט הידברות בין הלב ובין השכל.
ואף על פי כן, בכל פעם שדיימן בא אלי לתת לי שיעור, אני מצליחה להפוך את המפגש לשעה ארוכה של גיפופים, ובכל פעם אני חושבת: זהו זה! הפעם זה באמת עומד לקרות!
אולם אני דוחה אותו, כאילו ניסיונות ההתקרבות שלו הם ההקנטה הגרועה ביותר.
והאמת היא שזה בדיוק כפי שהוא אמר. הוא אינו יכול לשנות את העבר שלו. אי אפשר לבטל דבר שנעשה ולהתייחס אליו כאילו לא נעשה. אי אפשר להחזיר את מחוגי השעון לאחור. אי אפשר לחזור אחורנית.
הדבר היחיד שאדם יכול לעשות זה לנוע קדימה.
וזה בדיוק מה שאני צריכה לעשות.
לעשות קפיצה גדולה קדימה ללא היסוס, מבלי להסתכל לאחור.
פשוט לשכוח את העבר ולחתור לקראת העתיד.
הלוואי שזה היה כל כך פשוט.

לנצח -הספר הראשון בסדרה