שירת אצ"ג היא יריעה עצומה ורבת-גוונים הנפרשׂת והולכת, משתנה תדיר, מגלה את עצמה לשיעורין ומצפה מקוראיה להעזה שבאמצעותה יגיעו לתובנות הגלומות בה מלכתחילה. זוהי שירה העוסקת בשאלות הבוערות ביותר של הקיום האישי והלאומי אך מציבה מכשולים בדרכם של קוראיה קודם שהיא מתמסרת ומאפשרת להם לקרוא את עצמם לתוכה. ספר זה, המציע מבט חדש על שירת אצ"ג, מיועד לקוראיה ולאוהביה אך גם למי שעדיין נרתעים ממנה. נערצת ומוחרמת, מקודשת ומוקצה, שירתו של אצ"ג נקראת בדרך כלל בהקשרים פוליטיים-לאומיים, לשבח או לגנאי. אולם גם המגמה החותרת להגדיר את אצ"ג כמשורר לאומי וגם המגמה המתנגדת לה חוטאות לשירתו ומטשטשות את אופיה השערורייתי במכוון, את תכונותיה הפרועות, את התנגדותה העקרונית לכל ממסד ואת מלחמתה במסגרות מקבעות וממשטרות.
הספר מציע קריאה פמיניסטית ופסיכואנליטית המעמידה את המשפחה, ובייחוד את יחסיו של הדובר עם אמו, כנושא מרכזי בשירת אצ"ג. מעקב אחר הרומן המשפחתי ושברו בשירת אצ"ג תורם להבנת חלקיה האישיים-הליריים, ולא פחות מזה – להבנת חלקיה הפוליטיים, הלאומיים-חזוניים, המושתתים בין השאר על אלגוריה משפחתית רבת-עוצמה. הצבת המשפחה הליטרלית והמשפחה האלגורית זו מול זו מצביעה בד בבד על היסוד האישי בשירה הלאומית-הפוליטית של אצ"ג ועל היסוד הלאומי הקיים גם בשיריו האישיים ביותר. הכרת עולמו האישי-הרגשי של הדובר מעניקה כלי פרשני נוסף המאפשר הקשבה לשירה גועשת ופרדוקסלית זו, שירה המבקשת בכל מאודה להציג את עצמה כמסכת פוליטית מונוליתית וקוהרנטית אבל נכשלת בכך שוב ושוב. הכישלון היצירתי והפורה הזה מחלץ את שירת אצ"ג מרדידות פלקטית ומעניק לה את המורכבות, את העושר ואת העומק שבזכותם ניצבים מולה רוב חוקרי השירה העברית אחוזי התפעלות, לפעמים כמעט בעל כורחם.
ד"ר אורית מיטל היא מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב, מנהלת בית עגנון בירושלים, משוררת ומנחת סדנאות כתיבה.