איך היכרתי את דיוויד פוסטר וואלאס
מאת : נגה אלבלך
לפני ארבע שנים בערך חבר סיפר לי על אתר אינטרנט אמריקאי שיש בו המלצות טובות על ספרים. בתחילת אוקטובר 2008 נכנסתי לאותו אתר מומלץ ואחת הכותרות הראשיות שם היתה ידיעה על מותו של הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס. לא הכרתי את השם דיוויד פוסטר וואלאס, אבל מהידיעה באתר אפשר היה להבין שמדובר בסופר מוערך והסתקרנתי מאוד. בידיעה נכתב שב-12 בספטמבר וואלאס שם קץ לחייו בגיל 46. התחלתי לחקור, וככל שמחקר-האינטרנט שלי הלך והסתעף כך הלכה סקרנותי וגברה, מהביקורות השונות שמצאתי הבנתי שמדובר בסופר מיוחד במינו. יום אחד החלטתי להרחיב את החיפוש על וואלאס גם לעברית ואז גיליתי רשימה יפה שכתב אסף גברון ב-YNET. אסף היה קורא וואלאס נלהב ולאחר התאבדותו הוא כתב לו הספד. יצרתי קשר עם אסף. כשנפגשנו הוא העביר לי ערמה של כל ספרי דיוויד פוסטר וואלאס שהיו ברשותו.
כשפתחתי את הספר הראשון הבנתי שהרגע פגשתי סופר גדול. האינטנסיביות של הטקסט הממה אותי, הדיוק והעצמה הרגשית. זו היתה הפסקה הראשונה של הסיפור חיות קטנות חסרות הבעה. לאחר שקראתי אותה סגרתי את הספר בטריקה. לא יכולתי להכיל אחריה כלום, כל כך חזקה היא היתה לי. תוארה בו אם שנוטשת את שני ילדיה בשדה. זו היתה הצצה אל רגע קשה מנשוא שתואר באופן יפהפה ופשוט כל כך, כאילו בלי קשר לתוכן עצמו. אחרי שחזרתי לסיפור שוב, שקעתי בחודשים ארוכים של וואלאס-מאניה. זה היה כמו התמכרות. (אחת לכמה שנים זה קורה לי). הייתי כל כך שקועה בו, בדברים שאמר וכתב, הרגשתי כל כך קרובה אליו. רק אחרי כמה חודשים התעוררתי פתאום מהאופוריה של המפגש המרגש אתו והעצב הכה בי: פתאום תפשתי שהוא כבר לא חי.
בדצמבר 2008 המלצתי להוציא את משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם אבל המלצתי עוררה ספקנות מו"לית-הגיונית: וואלאס היה שם לא מוּכר ומסה תובענית של כותב לא מוכר יהיה קשה לשווק. המשכתי בקריאה הקדחתנית וקיבצתי מכל ספריו סיפורים קצרים וגם מסות שאהבתי במיוחד, ביניהם הסיפור הראשון שקראתי, חיות קטנות חסרות הבעה. כשב"מפעל לתרגום ספרי מופת" אישרו את בקשתנו להכיר בוואלאס כסופר מופת והסכימו לממן את התרגום, נפתחה למעשה הדלת להוצאת הקובץ הראשון מיצירותיו. היצירות אוגדו כולן לספר שנקרא לבסוף ילדה עם שיער מוזר, והוא ראה אור בפברואר 2011, בתרגום אלינוער ברגר (סיפורים) ואסף גברון (מסות). עכשיו רואָה אור המסה משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם ולכבודה אני כותבת את הדברים האלה. זו יצירה נפלאה (תרגמה אלינוער ברגר) שדרכה אפשר להמשיך ולהכיר את תפישת העולם של וואלאס ואת הכתיבה החזקה שלו, שיש בה גוון אישי מובחן כל כך.
כשהסוכנת של וואלאס וחברתו הקרובה, בוני נאדל, ביקרה בארץ שאלתי אותה עליו, איזה מין בן אדם הוא היה. היא סיפרה שהוא היה מאוד עדין, מקפיד מאוד על נימוסים כשהוא פונה לאנשים (Miss, Mister...). אני לא יודעת למה היא סיפרה דווקא את זה. עוד היא סיפרה שכאשר היא פגשה אותו בפעם הראשונה הוא היה בן עשרים וקצת ונורא רזה. היא הסתכלה סביב ואז הצביעה על בחור אחד שעמד ליד הקופות בבית הקפה שבו ישבנו, ואמרה "כמוהו". בוני נאדל היא בעצם זו שגילתה את וואלאס, היא קיבלה בדואר את כתב היד של הרומן הראשון שלו - The Broom of the System, התלהבה מהסגנון שהיה מנוגד מאוד לרוח התקופה (סגנון מקסימליסטי, בניגוד לנוסח הרזה ששלט אז בשנות ה-80) ומצאה לוואלאס את המו"ל הראשון. היא ייצגה וליוותה אותו במשך כ-25 שנה.
וואלאס אהב מאוד כלבים. הוא גידל שניים. לפעמים הייתי מדמיינת את הרגעים האחרונים שלו, איך הוא סוגר אחריו את הדלת והכלבים נשארים בחוץ ולא יכולים לעשות כלום. כמעט כמו הרגע ההוא בסיפור, שבו האמא עוזבת את שני ילדיה.
* נגה אלבלך היא עורכת ספרי סדרת ספרית פועלים - סיפורת
ספר הילדים שכתבה אלי פורש כנפיים ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד