הקורפוס העצום של כתבי התנאים והאמוראים, ובראשם התלמוד הבבלי, מתעד תהליך של בירור נוקב ומתמשך, שנפרש על פני למעלה מ-700 שנה. ככזה אין לו אח ורע בתרבות המערבית. איננו מכירים אף אסופת טקסטים אחרת, בוודאי לא בזמן העתיק, שבה נעשה ניסיון על ידי החוקרים והדורשים עצמם לשחזר בהיקף ובפירוט שכזה את הפולמוס שבו נטלו חלק, ובהינתן גם רוחב היריעה העצום של הטקסטים התלמודיים, אין ספק שלפנינו תיעוד יחיד במינו של מפעל אינטלקטואלי יחיד במינו. ספר זה מהווה ניסיון פרוגרמאטי, אם כי ראשוני מאוד, לבחון את הטקסטים התלמודיים כשאנו מצוידים בנקודת הראייה המיוחדת של פילוסופיית המדע. שכן, המדע המערבי, כמדומה, הוא המפעל האינטלקטואלי היחיד המשתווה בהיקפו לזה שנטלו על עצמם חז"ל. מסקנותיו הן כי (א) לפחות למן דור התנאים השני, ביקשו בעלי התלמודים והמדרשים התנאיים לכונן ולתעד מסורת לימוד המושתתת על הנחות אפיסטמולוגיות ואמות מידה של רציונליות וקידמה, אשר דומות דמיון מפתיע לאלה המאפיינות את השיח המדעי כפי שאנו מבינים אותו היום, וכי (ב) בניגוד למדעני העבר, עמד לנגד עיני חז"ל טקסט, שבו, לדעתם, נבחנות הנחות ואמות מידה אלה בחינה פילוסופית נמרצת. טקסט זה, הנדון בפירוט בחלקו האחרון של הספר, הינו ספר קהלת. מנחם פיש הוא מרצה בכיר במכון להיסטוריה ופילוספיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב.