לפני קום המדינה, המזרחנות התייחסה אל ה"מזרח" כאתר של שיבת היהודים לזהותם הקדומה וכמטפורה להתחדשותה של האומה היהודית. החוויה של המזרח הייתה כשל אזור ספר, בין יהדות לערביות, שבו התהלכו דמויות שונות של בני כלאיים – מסתערבים, ספרדים ופלאחים – ושבו אפשר היה לחולל את הקסם של הפיכת היהודי הישן הגלותי ליהודי חדש.
לאחר קום המדינה נטלה על עצמה המזרחנות תפקיד חדש וכפול: פיקוח על גבולותיה החיצוניים והפנימיים של הישראליות וטיהורם של בני הכלאיים החדשים שבהכרח נוצרו בשוליים של גבולות אלו – המסתננים, הערבים-ישראלים והמזרחים. כתוצאה מכך, החוויה של המזרח כאזור ספר בין יהדות לערביות פינתה את מקומה למערכת היחסים הסמויה בין המזרחנות, העוסקת רק בערבים, לבין המזרחיות, שממנה מטוהרת הערביות שוב ושוב.
ספר מקורי ופורץ דרך זה עוסק בשאלות מגוונות, למשל: מהי המזרחנות ומהו תפקידה בחברה ובתרבות בישראל? כיצד השתנה תפקיד זה במשך השנים? כיצד נפלטו היהודים הערבים או ה"מזרחים" מתחומה של המזרחנות, ומהי משמעות העובדה שהם אינם כלולים בגוף ידע זה?