הרברט מרקוזה, הוגה חברתי שנודע במיוחד בהקשר של מרידות הסטודנטים בשנות ה-60, ייחד חלק נכבד מהגותו לתחום האסתטי. מסתו המימד האסתטי, הקרויה גם התמדת האמנות, מביאה את עמדתו של מרקוזה לכלל אמירה מרוכזת וקיצונית: התמדת האמנות היא פועל יוצא של אוזלת היד הטבועה בכל תיקון חברתי. אפילו הסדר החברתי הקרוב ביותר למימוש הפוטנציאל האנושי לאושר לא יבטל את המתח והדיכוי הטבועים במצבו הקיומי של האדם.
מרקוזה הראה בכתביו, כי גם החברה בת ימינו היא דכאנית, ואפילו הנוחיות, השגשוג הכלכלי והחירות הפוליטית והמוסרית כביכול, מנוצלים למטרות דכאוניות. בתור תו היכר לחברה הדכאונית מזכיר מרקוזה את מורשת הפשיזם, שהפוטנציאל לתחייתו עדיין קיים. לזה מצטרפים גזענות, אפליה מינית, חוסר ביטחון כללי, זיהום הסביבה, ניוול החינוך, ניוול העבודה, וכן הלאה.
הצורך בשינוי, מעיר מרקוזה, אינו שינוי מוסרי גרידא, אלא מדובר בצורך בתמורה יסודית בבני האדם, לרבות עמדותיהם, יצריהם, צרכיהם, מטרותיהם וערכיהם. על רקע המאבק המתמיד לשחרור האדם קובע מרקוזה, כי האמנות תוסיף להתקיים תמיד כאמירת לאו למציאות הקונקרטית, כשלילתה המתמדת וכאופק לקיומה של מציאות אנושית לא-דכאנית. האמנות לעולם תהיה נטועה בפער שבין המציאות הקיימת לבין השלימות המתגשמת ביופי.