מהספר: "הייתי צריך למצוא הזדמנות כלשהי לבכות. אם לא על מות אב אהוב, לפחות על מות אבא, ואם לא מצער, כי אז מכעס ומרחמים ומיתמות. אם לא מיתמות בשל מות אבא, כי אז מיתמות בשל מות לא - אבא. ואם מותו לא היה עילה לבכי, חייו המוחמצים ודאי היו. אם לא עליו, יכולתי לבכות על הציוויליזציה של ילדותי ששרידיה היו מוטלים, סדוקים ומחלידים, בכל פינה. הייתי ילד חלום, ילד מעבדה. עד היום אני מתעורר לעיתים בבוקר ובראשי מנגינה זו או אחרת מן החלומות ההם, כאילו הייתי תיבת נגינה, תיבת חלומות ישנה. אם לא נמצאה לי דרך להתחבר לדמעות בבית הקברות, מול עיני הקהל הבוחנות, יכול הייתי לבכות בצנעה, בבית אמא, או בדירה שהעמיד הקיבוץ לרשותנו לימי השבעה. הייתי צריך למצוא הזדמנות כלשהי לבכות ולא מצאתי.
בספרו "שבעה" חוזר הסופר אברהם בלבן אל התקופה המעצבת של חייו, תקופת חייו כילד בקיבוץ, הקיבוץ חדור האידיאולוגיה השורפת והבלתי-מתפשרת, הקיבוץ שנים רבות טרם הפרטתו. כל זה קורה לו כשהוא מבקר שוב בקיבוץ לרגל לווית אביו והשבעה על מותו. שנים לאחר שנעדר מהקיבוץ, והוא אדם בוגר שבנה את חייו זה מכבר במעגלים אחרים לחלוטין, חוזרות אליו כל החוויות והטראומות של ילדותו והתבגרותו שם, ולמרות המרחק והזמן הן עדיין מטילות עליו את צילן הארוך אשר לנצח לא יעלם.
השבוע הקצר-ארוך הזה בו ביקר בקיבוץ, מעלה בו שוב את חווית השיגרה הקשוחה בחיי היומיום של ילד בקיבוץ, מיעוט הזמן שבילה עם ההורים בין הביקור בביתם אחה"צ לחזרה לבית הילדים ל"השכבה", כפי שקראו אז למפגש הקצר בו ההורים מביאים את הילדים כעבור כשלוש שעות בלבד כדי להשכיבם לשנת לילה.
"קראתי את שבעה בעניין רב ובהתרגשות. בעיני זוהי יצירת ספרות חשובה, רגישה, כתובה היטב היטב. בפנימיותו החיבור הוא קינה מרחיבה מעגליה: ה"אני", המשפחה, הקיבוץ. הקינה הגבישית הזאת כתובה באיפוק, בתבונה, בראייה חודרת וביכולת סיפורית ותיאורית רבה".