פרנסואז דבואן היא פסיכואנליטיקאית צרפתייה המטפלת בחולים פסיכוטיים מגוללת בספר זה את תלאותיה בניסיונה לנסח דרכי טיפול בשיגעון. כיצד יכולה הפסיכואנליזה לעזור לאנשים שירדו לגמרי מהפסים? כדי למצוא מענה לשאלה זו, פרנסואז דבואן קוראת לעזרתה את הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, אדם למוד ניסיון עם השיגעון. השניים יוצאים יחדיו למסע אנליטי שהוא גם דיאלוג פילוסופי, חוצה יבשות, ובדרכם הם פוגשים נזירי זן, רופאים אינדיאניים, פסיכיאטרים פסיכים ומשוגעים בעלי הכשרה פסיכיאטרית... ספר חריף וייחודי על ההתמודדות עם השיגעון, שבו שזורים יחדיו ניסיונה הקליני ותעוזתה התיאורטית של המחברת.
פרנסואז דבואן - פסיכואנליטיקאית, חוקרת ספרות, דוקטור לסוציולוגיה ומרצה במכון ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז (EHESS), שם היא מנחה זה למעלה משלושים שנה סמינר מחקרי שכותרתו "השיגעון והמרקם חברתי". במסגרת זו היא חוקרת את האופנים השונים בהם השיגעון וההיסטוריה, מחלת הנפש האישית וטראומות קולקטיביות, כרוכים אלו באלו, והיא עושה זאת תוך הסתמכות על ניסיונה הקליני העשיר (בתוך בתי חולים פסיכיאטרים ומחוצה להם) וכן על מסורת ארוכה של סיפורי "משוגעים", מהקרנבל של ימי הביניים ועד ספרות המאה העשרים, עבור דרך "דון קישוט" לסרוואנטס ו"הסכלות" של אראסמוס. גישה טרנס- דיסציפלינארית זו, המשלבת בין פסיכואנליזה, היסטוריה, ספרות ופילוסופיה, מקבלת ביטוי מקורי ומשכנע בספרה הראשון של דבואן, שיגעון וויטגנשטיין (1991). ספרה השני, אמא משוגעת ראה אור ב-1998 ומעובד השנה לסרט באורך מלא. בנוסף לאלה פרסמה ב-2004 ספר שכתבה באנגלית עם בעלה, הפסיכואנליטיקאי ז'אן מָקס גוֹדילייֶר, היסטוריה מעבר לטראומה ובשנה שעברה יצא לאור ספרה האחרון, דון קישוט: בשם המלחמה במלנכוליה. ספריה תורגמו לאנגלית, לספרדית, ליוונית, לפינית וכעת, לראשונה, גם לעברית.
באחת הסצינות בספר "שיגעון ויטגנשטיין", שמתפרסם עתה בעברית, מתארת פרנסואז דבואן הרצאה שנשאה בפני פסיכואנליטיקאים אמריקאים, שנקטעה כאשר "על מפתן הדלת הופיע איש עירום כביום היוולדו, שפנה אל הקהל: ‘האם יש פסיכואנליטיקאי באולם?'" השאלה נותרה ללא מענה מפני שהשואל סב על עקבותיו, והנוכחים החלו להתווכח על אחריות הפסיכואנליטיקאי המטפל באותו גבר עירום, שנמנה עם החולים הפסיכוטיים המטופלים באותו מוסד. אבל הסצינה הזאת חושפת לא רק את ערוות המטופל, אלא גם את ערוות הפסיכואנליזה, שעמה מנסה דבואן להתמודד בספרה היפה והמעורר מחשבות. דבואן, פסיכואנליטיקאית, סוציולוגית וחוקרת ספרות צרפתייה, תוהה כיצד אפשר לסייע לחולים פסיכוטיים, שהכלים המסורתיים של הפסיכואנליזה מתגלים כבלתי יעילים בעבורם. לשם כך היא נעזרת בתובנות מתחומי ההיסטוריה, הספרות והאנתרופולוגיה, שומעת בעצתם של נזירי זן ורופאים אינדיאנים ומאזינה גם לקול החולים עצמם. אבל יותר מכל, הספר מוקדש לדיאלוג מדומיין בינה לבין לודוויג ויטגנשטיין, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, שמלווה אותה במסעה. דבואן אינה מציעה פרשנויות חדשות להגותו, אלא שואפת להשתמש בה כדי להבין טוב יותר את השיגעון של מטופליה. כך נטענים רעיונותיו של ויטגנשטיין - כמו מושג "משחקי הלשון" או הטיעון נגד אפשרות קיומה של שפה פרטית - במשמעות נוספת, שמאפשרת תפירת מלבושים חדשים לחוויית הטיפול הפסיכואנליטי. אבל לא רק הגותו של הנפיל הפילוסופי, גם חייו המוזרים והמיוסרים משמשים את דבואן. כפי שמציין המתרגם אריאל אולמרט במבוא לספר, "רוח הרפאים של ויטגנשטיין גוררת אחריה שובל ארוך של רוחות משל עצמה: אלו של שלושה אחים גדולים שהתאבדו; רוח הרפאים של האימפריה האוסטרו-הונגרית הקורסת, אשר משפחתו של ויטגנשטיין, משפחת יהודים שהתנצרו, היתה אחת מסמליה, וכל שאר רוחות הרפאים ששתי מלחמות עולם הותירו בוויטגנשטיין". אבנר שפירא, עכבר העיר, אפריל 2010 |