בבואנו לקרוא ביצירת יצחק לאור נשאלת השאלה: האם באמת חג העולם הספרותי סביב הספק? האם הרוגז, ההתרגזות כחוויה של כתיבה, המפעילה באופן כה יעיל, מרגש ומעורר את הקריאה בכתבי לאור, ממלאה את הספירה כולה? האם באמת אין זו אלא פקעת אינסופית של משמעויות מתחלפות, משוללות מקור? התשובה טמונה בשירים על האדמה, על הלידה ועל המוות, שלו ושל האנשים האהובים בחייו. לעולם של יצחק לאור יש מסד. יש בו "מראות שתייה" בלשונו של ביאליק. ובזיקה אליהם לא חל אותו ספק מאכל-כל. המקור בעולמו של לאור הוא פשוט, "נאיבי" ומסורתי לגמרי. סערת הספק בעולמו של לאור אינה רק מסקנה פילוסופית. היא ביצוע ספרותי נרגש של בושה. בושה על הרגש ואיבה על העלבון שהוטח בו. בבואו אל האדמה, אל שכבת המגע בחיים ובמוות, נוטשת אותו הבושה. את לאור אי אפשר לקרוא בלי התשתית היציבה, העמוקה, המתחייבת לאחוז בלי להרפות. תשתית של ערך ושל רגש, של שמחה ושל אבל.
כרך המאמרים הזה הוא צעד ראשון ביצירת סימפוזיון כתוב המוקדש ליצירתו של לאור. מורכבותה הבלתי-רגילה של היצירה הזאת, כוחה הרגשי והערכי והאתגרים הספרותיים שהיא מעמידה בפני הפרשן, רק מתחילים להיחשף באוסף המסות והמחקרים הזה. אבל הוא מצליח להציע מנעד רחב של נושאים ומבטים על יצירת לאור ולשרטט מתווה לדיון עתידי בה.