ב-21 בפברואר 1934
נולד דוד אבידן
הרחובות ממריאים לאט
הָרְחוֹב הַיָּפֶה-הַיָּפֶה יֵעָצֵר לְבַסּוֹף בְּדַרְכּוֹ.
הַשַּׁלְוָה, אֲטוּמָה וְקָשָׁה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָּה לְאָרְכּוֹ.
וְהַבֹּקֶר הַלַּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ.
אֲנָשִׁים יִתְנַשְּׁמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתֹם דְּהָרָה עַתִּיקָה.
חֲגוֹרַת-הַבֶּטוֹן שֶׁל הָעִיר הֲדוּקָה. בְּהֶחְלֵט הֲדוּקָה.
הַקִּירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶּׁהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְׁתִיקָה.
עַל הָעִיר הַגּוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֵחַ אוֹרְשֶׁמֶשׁ מֻחְלָט.
בְּיוֹם שֶׁכָּזֶה מִן-הַסְּתָם בַּבָּתִּים שׁוּם תִּינוֹק לֹא נוֹלָד,
אַף לֹא מֵת שׁוּם אָדָם. וְאָכֵן, הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאַט.
הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְׁטִיחַ-קְסָמִים.
הַקִּירוֹת שֶׁנָּפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶׁהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים).
וְלָעִיר אֵין רֵאשִׁית וְאֵין סוֹף. וְכָל הַמְּבוֹאוֹת חֲסוּמִים.
וְיָדֶיךָ שָׁרוֹת מִן הַקִּיר כְּמוֹ מִלְמוּל שֶׁל אֵזוֹב יְרַקְרַק.
וְעֵינֶיךָ פּוֹרְחוֹת כְּמוֹ פְּנִינִים שֶׁל זְכוּכִית עַל צַוַּאר הַבָּרָק.
רַק רֹאשְׁךָ הֶעָיֵף צָף בָּאוֹר הֶעָמֹק. וְרַק פִּיךָ שָׁרַק.
[לכל מאן דבעי]
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל
הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת.
בְּלֵילוֹת בְּהִירִים הָאֲוִיר צוֹנֵן
וְלִפְעָמִים בְּלֵילוֹת מוּעָבִים גַּמְכֵּן,
וְיוֹרֵד גֶּשֶׁם וְיֵשׁ חַמְסִינִים
וְגוּפוֹת יָפִים וְגַם פָּנִים,
שֶׁעִתִּים מְחַיְּכִים וְעִתִּים לֹא,
לִפְעָמִים בִּגְלָלָהּ, לִפְעָמִים בִּגְלָלוֹ.
הַנּוֹף הוּא פָּשׁוּט וַחֲסַרְעַרְפִלִּים,
מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים, לֹא עוֹלִים,
לִפְעָמִים שׂוֹנְאִים, לִפְעָמִים אוֹהֲבִים,
יֵשׁ מְעַט יְדִידִים וּבְעִקָּר אוֹיְבִים,
אֲבָל יֵשׁ תְּשׁוּקָה חֲזָקָה לִזְרֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לְאוֹר הַיּוֹם,
לְהִשָּׁאֵר צָעִיר תָּמִיד וְלַחֲלֹם
עַל קֶצֶב נוֹעָז לְאוֹר הַיּוֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לִזְרֹם, לִזְרֹם,
רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם.
בעיות אישיות
כִּי מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ.
לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.
מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.
עַד שֶׁבָּאוּ יָמִים אֲחֵרִים וְיָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ.
יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ מִשּׁוּם שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.
מִשּׁוּם שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.
הָעֵצִים לִבְלְבוּ בְּיָרֹק וְהַשֶּׁמֶשׁ הָלְכָה וְהִשְׁחִירָה.
וּכְכָל שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ הִיא הִשְׁחִירָה יוֹתֵר.
רְחוֹקָה. נְכוֹנָה לְזִנּוּק. כְּמוֹ זַן מְסֻיָּם שֶׁל פַּנְתֵּר.
(בֶּאֱמֶת רַק פַּנְתֵּר הִיא הִזְכִּירָה).
וְאָז בָּאנוּ הָעִירָה.
חֲבַצֶּלֶת אוֹתִי הִכִּירָה.
וּבַבֹּקֶר אוֹתִי הֵעִירָה.
וּבְכָלְזֹאת אָהַבְתִּי אוֹתָךְ.
בָּא הָאוֹר הַסּוֹפִי וְסִלֵּק כָּלְסָפֵק וְהוֹתִיר
רַק אֶת בֵּית-הַקּוֹלְנוֹעַ לָבָן וְלוֹהֵט בַּשֶּׁמֶשׁ.
וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲדַיִן מַה לְּהַסְתִּיר
בַּל יֵרָאֶה בַּשֶּׁמֶשׁ.
וּמִי שֶׁאוֹהֵב בַּל יַעֲלֶה לָעִיר.
דבר על עצמך, לא עליי
אני: הלו.
המחשב: מה שלומך. נא הצג את בעייתך.
אני: אוליי תואיל אתה להציג את עצמך?
המחשב: דיברנו עליך, לא עליי.
אני: מוטב שנדבר עליך ולא עליי, אם מדובר באפשרות, שנדבר עליי ולא עליך.
המחשב: אוליי בהזיותיך נדבר זה על זה.
אני: תיקון טעות. לא נדבר, נדון.
ערב פתאומי
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?
הוּא קָם בַּבֹּקֶר, וּבֹקֶר בּוֹ לֹא קָם.
הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם
הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ,
שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ,
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בִּבְקָרָיו?
הוּא קָם בְּבֹקֶר קַיִץ, וּכְבָר סְתָו
נִמְהָל בָּעֶרֶב בְּנוּרוֹת חֶדְרוֹ.
מִמַּסָּעוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן הוּא טֶרֶם שָׁב,
כִּי שָׁם הוּא עוֹד חָשַׁב, חָשַׁב, חָשַׁב
מַה לַּעֲשׂוֹת עַתָּה וּמַה לִּקְרֹא
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בִּסְפָרָיו?
רוּחוֹת-פְּרָצִים בָּהֶם יְעַלְעֲלוּ
וִיסַמְּנוּ לוֹ מִשְׁפָּטִים עַל בּוֹא הַקֵּץ
בִּדְיוֹ-סְתָרִים, וְאַחַרְכָּךְ לוֹ יְגַלּוּ
כַּמָּה מֵהֶם. וְהוּא יֵצֵא חוֹצֵץ
בִּבְרַק עֵינוֹ, בְּנִסְיוֹנוֹ הָרַב
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?
אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב
רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וכִשָּׁרוֹן
וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב
יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן
עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,
כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,
כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו
אָדָם זָקֵן – הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,
כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְשָׁחוֹר,
עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד.
אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו
כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף,
מֵאֲחוֹרֵי כְּלִירֶכֶב מְטֹרָף,
שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף
אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?
הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישֹׁן.
עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת
לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת
רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בַּחַלּוֹן?
חַלּוֹן פָּתוּחַ, וְדַרְכּוֹ נִשְׁקָף
רֹאשׁ זָר וְלֹא מֻגְדָּר, שֶׁמְּאוֹתֵת
לִהְיוֹת שֵׁנִית נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו,
תָּמִיד תָּמִיד לָקַחַת, לֹא לָתֵת
לְרֹאשׁ עוֹיֵן מִבַּעַד לַחַלּוֹן
לִפְקֹד אוֹתוֹ בְּעֶרֶב אַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?
לֹא מֶלֶךְ
וְיִפֹּל
לֹא עַל חַרְבּוֹ.
זמר קיומי
פִּתְאֹם אַתָּה חוֹזֵר אֶל אִשְׁתְּךָ
אֶל אִשְׁתְּךָ שֶׁאָהֲבָה אוֹתְךָ
שֶׁאָהֲבָה אוֹתְךָ כָּל הַשָּׁנִים
וְשֶׁיָּלְדָה לְךָ שְׁלֹשָה בָּנִים
עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֶל אַרְבַּעְתָּם
וְהֵם לֹא נִשְׁתַּנּוּ וְהֵם אוֹתָם
הֵם אוֹהֲבִים אוֹתְךָ וְזֶה אֶת זֶה
וְגַם אַתָּה אוֹתָם אַתָּה כָּזֶה
עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר לְיוֹם אֶחָד
לְיוֹם אֶחָד קָצָר וּמְיֻחָד
וְהֵם אִתְּךָ וְגַם אַתָּה אִתָּם
אַתָּה וְהִיא שְׁלָשְׁתָּם וְאַרְבַּעְתָּם
וְאַחַרְכָּךְ אַתָּה אוֹמֵר שָׁלוֹם
אַתָּה חוֹשֵׁב שָׁלוֹם זֶה רַק חֲלוֹם
אַתָּה חוֹזֵר לַיְחִידָה וְאָז
נוּעַ נוּעַ בְּנִי הַכֹּחַ זָז
נוּעַ נוּעַ בְּנִי אַתָּה מוּנָע
עוֹבֵר מִמִּתְקָפָה לְמִגְנָנָה
אַתָּה בּוֹלֵם וְאָז אַתָּה נִבְלָם
וְזֶה הַכֹּל אֵין צֶדֶק בָּעוֹלָם
חדשות הצוהריים
הַכְּנֶסֶת
גּוֹסֶסֶת.
אַף שַׁעַל
לְצַהַ"ל.
הַשָּׁלוֹם
הוּא חֲלוֹם.
הָעֲרָבִים –
אוֹיְבִים.
הַיְּהוּדִים –
יְדִידִים.
כָּל הָעוֹלָם –
אִידְיוֹט מֻשְׁלָם.
לחזור הביתה/ב-00:05/וללכת לישון
אָדָם חוֹזֵר בַּבֹּקֶר וּמוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ מְחַכֶּה
לְעַצְמוֹ בַּבֹּקֶר וְאֵין לוֹ לְמָה לְחַכּוֹת
וְאֵין מִי שֶׁיְּחַכֶּה לוֹ בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי הַשְּׁלִישִׁי
הָרְבִיעִי הַחֲמִישִׁי הַשִּׁשִּׁי בַּחֶדֶר הַשְּׁבִיעִי
הוּא מְחַכֶּה לְעַצְמוֹ בַּבֹּקֶר מְחַכֶּה בָּעֶרֶב
אֵין לוֹ צִפִּיּוֹת שֶׁלֹּא צָפָה מֵרֹאשׁ
הוּא יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמוֹ וּמְקוֹמוֹ יוֹדֵעַ אוֹתוֹ
וּשְׁנֵיהֶם יוֹדְעִים אֶת עַצְמָם וּכְבוֹדָם בִּמְקוֹמָם מֻנָּח
אהבה אחרת
אַתְּ רְחוֹקָה – מֵעֵבֶר לַמֶּרְחָק.
עֵינַי אֵלַיִךְ לֹא טָסוֹת קָדִימָה.
וְנַעֲרֵךְ הַגֵּא צָחַק, צָחַק, צָחַק,
עַד שֶׁבָּבַת-הָעַיִן הֶאֱדִימָה.
אַתְּ רְחוֹקָה כְּמוֹ הַשִּׁיר הַזֶּה,
כְּמוֹ הַיּוֹם הַבָּא, כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ,
כְּמוֹ פִּרְפּוּר הַבֶּכִי בֶּחָזֶה,
כְּמוֹ רֵאָה אֲשֶׁר אֵינָהּ נוֹשֶׁמֶת.
אַתְּ רְחוֹקָה כְּמוֹ אֲנִי עַצְמִי
לֹא רַק מִמַּה שֶּׁאַתְּ אוּלַי זוֹכֶרֶת,
אֶלָּא מַמָּשׁ מִכָּל הָעֲצָמִים,
שֶׁעֲלֵיהֶם הֵנַפְנוּ אֶת הַחֶרֶב.
אַתְּ רְחוֹקָה אֲפִלּוּ מִן הַיּוֹם,
שֶׁבּוֹ לָרִאשׁוֹנָה רָחַקְנוּ יַחַד,
כְּשֶׁמָּחִית תַּמְרוּר-מֶרְחָק אָדֹם
מֵעַל שְׂפָתַי בְּלֹבֶן הַמִּטְפַּחַת.
לָכֵן, יַלְדָּה, אֲפִלּוּ תַּחְזְרִי,
לֹא יִנְזְפוּ בָּךְ שֶׁאַתְּ מְאַחֶרֶת.
כָּל-כָּךְ רָחַקְתְּ אֶל-תּוֹךְ לֵילוֹת זָרִים,
שֶׁתַּחְזְרִי כְּמוֹ אַהֲבָה אַחֶרֶת.
אָדָמִּלָּה
הַמִּלָּה שֶׁהָיִיתִי
הַמִּלָּה שֶׁאֶהְיֶה
הַמִּלָּה שֶׁהָיִיתִי
לִפְנֵי לֵדָתִי
הַמִּלָּה שֶׁאֶהְיֶה
אַחַר מוֹתִי
הַמִּלָּה שֶׁהָיְתָה בִּי
הַמִּלָּה שֶׁאִתִּי.
***
מתוך: דוד אבידן - כל השירים בארבעה כרכים | עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד | הביא לדפוס: גדעון טיקוצקי | הוצאת הקיבוץ המאוחד מוסד ביאליק * ירושלים
ונמר צעיר בסתיו, מבחר שירים | עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד ולמוסד ביאליק * ירושלים