אבן, נייר
מאת תומר גרדי
פֶּרֶק
סוֹפים
אני לא זוכר למה ולא זוכר מתי. זה חשוב לי. אני מנסה. אני חוזר ומנסה. אני חוזר ומנסה ונכשל. אני לא מוצא את רישומיו של הרגע ההוא. שנים עברו כבר מאז. מתי זה היה? ואיך קרה שדיברנו כאילו לפתע בנושא האלוּם הזה? ומה פתאום לא דיברנו בו עד אותו רגע עלום? ואיך פתאום צץ הדיבור ואז נעלם? ולאן?
אני לא זוכר למה ולא זוכר איך ולא מתי אבל כן זוכר מי זה היה. זה כן. אלא שגם הוא לא זוכר. שאלתי אותו. חבר שלי גימל. כבר שנים אני קורא לו כך, גימל, שם לא רע בשביל אינפורמנט, אלא שלא רק כאן על הכתב אני קורא לו כך, לא לשם ערפול זהותו שמחוץ למחשב הנייד, גם פנים אל פנים לפני חיבוק חברים הוא גימל, בשבילי לפחות, גם אם שמו הפרטי ושם משפחתו מתחילים באות ר' בכלל, סיפור ארוך, לא חשוב למה. וגימל היה זה שסיפר לי בְיום ומקום שכאמור אין שנינו זוכרים — ולמה בכלל זה חשוב לי? — סיפר לי שבית־אוסישקין, מוזיאון בקיבוץ דן, הקיבוץ בו שנינו נולדנו וגדלנו, מוזיאון גדול מאבן מסותתת לבנה, שהיה ועודנו לא רק מוזיאון אלא גם מין במה, שעליה החזיקו אמי ואמו אותי ואותו בני פחות משנה בטקס חג השבועות בקיבוץ. על מדרגות הבניין חקלאים מעלים ביכורים, אמהות מציגות פני עם ועדה את פרי רחמן: רם ואני, לדוגמא, אנחנו ועוד בערך תריסר תינוקות, בית־אוסישקין, 1974.
וביחד גדלנו אל בית הילדים בקיבוץ ושבע שנים אחרי אותו טקס היינו שוב חלק פעיל באירוע נוסף של חניכה קיבוצית על אבני המוזיאון. טקס כניסה לחברת הילדים. חולצות לבנות מגוהצות, צד אחד אמא צד אחד אבא, מחזיקים ידיים, עוברים תחת שני ענפי דקל שמתחו לכדי שער שדרכו עברנו כולנו, אני, ורם, שנים לפני שנהיה גימל, ועוד בערך תריסר ילדים נרגשים.
אני לא מספר כאן היסטוריה שלמה דרך אותו המוזיאון. רעיון נלוז, היסטוריה שלמה. רעיון משיחי. אלא שעל מדרגות אותו המוזיאון ישבתי עם גימל וגולדסטאר לרוב ובקבוק וודקה שש־עשרה שקל ושתי מתנדבות שבאו לעשות קצת חיים בקיבוץ. וגימל סיפר לי, שנים אחרי אותו לילה מתוק עם שתי מתנדבות על אבני המוזיאון ומשם לזיון נעורים נרגש בבריכת השחייה בליל קיץ חם, גימל סיפר לי שאת המוזיאון הזה בית־אוסישקין בנו מאבני הבתים של כפר ערבי שחרב במלחמה שהייתה כאן, אז, בשנת ארבעים־ושמונה.
מה אתה אומר!?
ואללה?!
אצל גימל נשאר אותו הסיפור בגבולות הבדיחה. חה חה. כן כן. אני גם כן צחקתי. אלא שאז, וזהו האז שריבואות אינסופים נשפכים מתוך תיבתו הפרוצה, אלא שאז, כמו זיגמונד פרויד, לקחתי את הבדיחה יותר ויותר ברצינות. ביקשתי לחדור לעומקה. אל מנגנוני פעולתה. סוד הצחקתה. אל מבנה העומק של אותה האירוניה. כמו אידיוט או טרחן או וינאי מעונב עם מקטרת לא הרפיתי. שאלתי מה מצחיק כאן ולמה.
גימל, אני יודע היום, מתחרט כנראה על אותה הלצה, אנקדוטה קטנה שהחדירה בי את אותה אי־הנחת, כאילו בלעתי סוס חי ובועט והוא דוהר בתוכי ואני על גבו לשאול, לברר, לדברר, לחטט, להפוך את שאין לו הופכין, גם לבגוד, לבסוף, אל תוך ארכיונים, חלקם מוּכּרים וגדולים, חלקם כאלה שכמעט איש לא הופך בדפיהם, איש לא פותח את תיקי הפנדורה עשויים קרטון חום, סוס שדוהר בתוכי ואני על גבו לפגוש בני־אדם, חברים, שכנים, משפחה, והרבה אחרים, מוּכּרים או זרים, לשמוע, לשאול, להתעקש וללחוץ, דוהר לספר איזה סיפור, לא, לא סיפור, סיפורים, מורחבים עד מאוד, מתפשטים עד אין קץ, סיפורים שאין סוף להם, בעצם, כלומר, המונות אינסופים להם, ממשיכים ממשיכים ממשיכים, ורק כפיפותם לתנאי המרחב עוצרת את התפשטותם שבלי גבול, שבלי גבול, שבלי גבול.
וגימל דווקא הציע לי סוף לסיפור. למשך חודשיים שכרתי חדר קטן בקיבוץ, יותר מעשר שנים מאז שעזבתי. ומהחדר יצאתי לקרוא מסמכי ארכיון, לשאול אנשים. מה היה הכפר הזה שממנו בנו את המוזיאון שלנו? ומה פתאום החליטו לבנות כאן מוזיאון? ולמה דווקא היסטוריה וטבע? ואיך העבירו את האבנים? איך העמיסו? ומי? ומה הקשר למנחם אוסישקין? כמה מסובך היה השם הזה בשביל תומר הילד, הסתבכתי אוסישקין אושיסקין אושקיקין אוקיסשקין והיום מוטבע השם על לשוני כמו כוויית הגחל בפיו של משה, שואל ב־ב־בית, בית־בית, ב־בית־אוסישקין, אנ־אנ־אנחנו בנינו אותו, טוב, אב־אב־אבל מי היה ז־ז־זה ששׂם אבן על־על אבן? ומי ש־ש־שם את הכסף? ולמה, אם כבר בנו מוזיאון להיסטוריה וטבע מאבני הכפר הערבי ההרוס, הונין קראו לו, ככה גיליתי מתישהו, בארכיון הציוני בירושלים דווקא, למה, אם בנוי המוזיאון להיסטוריה וטבע מאבני הכפר שקראו לו הונין, למה אין זכר בתוך המוזיאון לכפר הזה בהיסטוריה שלנו? למה אין בו זכר לקיומם של עשרות הכפרים הערבים בגאוגרפיה של עמק החולה? למה בהיסטוריה ובטבע שמבקש המוזיאון לייצר אין ומעולם לא היו ערבים כאן? מה פשרה של אותה מחיקה? איך פועלים חוקי המידע? תקנוני הסיפֵר הקולקטיבים? וגם, אם לא בעיקר: איך קשורה אותה מחיקה, אותה הדחיקה, אותו הדיכוי, למחיקתם ולדיכויָם של ערבים אצלנו היום, כרגע, לא במלחמה ההיא אלא עכשיו, בעודי מקליד את המילים האלה, ברגע זה ממש.
וגימל הציע לי דווקא סוף לסיפור. היינו בדן. הצטרפתי אליו ואל עוד חברים לנגן על רחבת האבן המקושתת של המוזיאון. בית־אוסישקין. האקוסטיקה שם מצוינת ונעים גם בקיץ כי האבן קרירה ובתעלה יפת־צמחייה ממש שם ליד זורמים מי הדן הקרירים והאוויר נושב רענן מבין הקשתות הגדולות. ויובל ניגן בדרבוקה ושטיין שקוראים לו בוזוקי ניגן על העוּד וגימל ניגן באקורדיון והייתה זִמרה מסתלסלת ואני לא מנגן כלום, לא למדתי אף פעם, ניגנתי בכיף על החשיש הלבנוני. באמת, אחר־צהריים מופלא זה היה, וגימל אמר לי תראה, סוף יפה לסיפור שלך, סוף של פיוס. סגירת מעגל. סוף טוב.
וגם אבא שלי הציע לי סוף. התקשר אלי הביתה, תל־אביב, שבועיים בערך אחרי שחיילי חיזבאללה חטפו שני חיילים של צבא ישראל על הגבול עם לבנון. וטילים עפים אל תוך ישראל, והעם מתלהם מתנהם ומבקש נקמה ומקבל, במנות גדושות מקבל. דם לקינוח הדבש. וכולנו ביחד, כמו כשמכבי לוקחת גביע, צמרמורת לאומנית בעמוד שדרה קולקטיבי. וכשתתפרסמנה המילים הללו שאני כותב עכשיו, אם תתפרסמנה בכלל, נהיה כבר ודאי בשלב ועדות חקירה, שלב סיכום המתים, פיצויי אלמנות ויתומים, תנחומים, פיצויים גם לפליטינו, ושתיקת מנצחים באשר לפליטים אחרים, ובחריצות של מסיקי מסקנות נבונים יתחילו אדונים לייצר את הפצצות של המלחמה הבאה, אלא שאני עודני כאן בהווה, שהוא העבר של הקורא אותי עכשיו, ואבא שלי מתקשר ואומר לי אל תשאל מה קרה, כמעט ויכולנו להחזיר את האבנים האלה שלך להונין. מאה־חמישים מטר מבית־אוסישקין נפלה קטיושה היום. כמעט וגמרו לך על הספר. ואני יודע, זה אני עכשיו מדבר, לא אבא שלי, אני יודע שמאה־חמישים מטר מהמוזיאון הזה הם מאתיים־חמישים מטר מהבית של אבא ואמא שלי. אבל על זה אבא שלי לא מדבר. תראה, הוא אומר, בעצם סוף טוב זה היה יכול להיות לסיפור שלך. סוף עגול. הארגון השיעי שירה רקטה שהרסה את המוזיאון שבנו מאבני הכפר השיעי שצה"ל הרס. חד־גדיא חד־גדיא.
והרי לכם שני סופים עגולים וסגורים, ולא הסופים היחידים שמיהרו אוהביי להציע לי. באמת, רבים ממבקשי טובתי ביקשו לשים כבר סוף לדבר, להפיכות המסמכים שלי, מאיימות על חוקי הגניזה, לדיבור הזה שלי המטורף, בוגדני, מאיים גם הוא על חוקי הסיפֵּר ואל תספר, על חוקי ההגדת לבנך, על חוקי האנחנו שלנו. שלנו! שלנו! שלנו!