בְּטֵרֵזֶיְנְשְׁטָט
אִם אִישׁ חָדָשׁ אֵלֵינוּ בָּא
הוּא מִתְפַּלֵּא תָּמִיד נוֹרָא:
אֵיךְ זֶה אֶשְׁכַּב פֹּה בַּבֹּץ וָרֶפֶשׁ,
תַּפּוּחֵי אֲדָמָה פֹּה גֹּעַל נֶפֶשׁ.
אֵיךְ זֶה אֶחְיֶה פֹּה, מַר לִי מַר!
פֹּה הָרִצְפָּה הִיא מֵחֵמָר.
וְאֵיך ְ אִישַׁן עַל אֲדָמָה –
הַכֹּל פֹּה בֹּץ וְזֻהֲמָה.
וְרַעַשׁ פֹּה וּמְהוּמָה –
אוֹי וַאֲבוֹי, מֵאַיִן בָּא
הֲמוֹן זְבוּבִים כָּזֶה? מָה יֵשׁ?
מִי זֶה עָקַץ אוֹתִי? פִּשְׁפֵּשׁ?
טֵרֵזֶיְנְשְׁטָט נִמְאֲסָה עָלַי
הַנָּשׁוּב הַבַּיְתָה? מִי יוֹדֵעַ מָתַי?
"טֶדי"
1943 ,L 410
[...] הִתְרַגַּלְנוּ לָקוּם הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, בְּשֶׁבַע. וּבִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה, בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם,
וּבְשֶׁבַע לִפְנוֹת עֶרֶב לַעֲמֹד בְּתוֹר אָרֹךְ, קְעָרָה בְּיָדֵנוּ, וּלְהַמְתִּין שֶׁיִּתְּנוּ לָנוּ קְצָת
מַיִם חַמִּים עִם מֶלַח אוֹ עִם טַעַם קָפֶה. אוֹ שֶׁמָּא יִתְּנוּ לָנוּ קְצָת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.
הִתְרַגַּלְנוּ לִישֹׁן בְּלִי מִטָּה, לְבָרֵךְ בְּשָׁלוֹם כָּל לוֹבֵשׁ מַדִּים, לֹא לָלֶכֶת עַל הַמִּדְרָכָה,
אוֹ לָלֶכֶת דַּוְקָא עַל הַמִּדְרָכָה. הִתְרַגַּלְנוּ לִסְטִירוֹת לֶחִי עַל לֹא סִבָּה, לְמַהֲלֻמּוֹת
וּלְהוֹצָאוֹת לַהוֹרֵג. הִתְרַגַּלְנוּ לִרְאוֹת אֵיך מֵתִים אֲנָשִׁים בְּצוֹאָתָם. הִתְרַגַּלְנוּ לִרְאוֹת
עֲגָלוֹת מְלֵאוֹת מֵתִים, חוֹלִים מִתְגּוֹלְלִים בְּזֻהֲמָה וּמִאוּס, רוֹפְאִים חַסְרֵי אוֹנִים.
הִתְרַגַּלְנוּ לִרְאוֹת שָׁעָה־שָׁעָה אַלְפֵי אֻמְלָלִים הַמּוּבָלִים אֵלֵינוּ, וְשָׁעָה־שָׁעָה – אֶלֶף
הַנִּלְקָחִים מֵאִתָּנוּ [...]"
מתוך כתבי הפרוזה של פֵּטֶר פִישֶׁל
פַּרְפָּר
אַחֲרוֹן הָיָה, אַחְרוֹן הָאַחֲרוֹנִים,
וְכֹה שָׂבֵעַ, מַר וְסַסְגּוֹנִי –
אֲשֶׁר, אוּלַי, אֵי שָׁם בִּזְרֹחַ שַׁבְרִירִים שֶׁל לֹבֶן אֲבָנִים
נִרְאָה צָהֹב,
וּבְשֵׂאתוֹ כְּנָפַיִם מַעְלָה־מַעְלָה
עָף לְנַשֵּׁק אֶת אַחְרִיתוֹ שֶׁל עוֹלָמִי.
זֶה שָׁבוּעוֹת שִׁבְעָה
שֶׁפֹּה אֲנִי –
– *"גֶטוֹאִיזִירְט"
פֹּה מְצָאוּנִי יַקִּירַי.
קוֹרֵא לִי פֶּרַח שֶׁן־הָאֲרִי גַּם פֹּה,
וְהָעַרְמוֹן שֶׁבֶּחָצֵר בְּלֹבֶן פְּרִיחָתו ֹ מוֹשִׁיט אֵלַי כַּפּו
אֲבָל פַּרְפָּר אֲנִי פֹּה לֹא רָאִיתִי.
וְזֶה הָיָה אַחֲרוֹן, אַחְרוֹן הָאַחְרוֹנִים.
כִּי פַּרְפָּרִים אֵינָם חַיִּים
בַּגֵּטוֹ.
פָּוֶל פְרִידְמָן, 4.6.1942
* כלוא בגטו
לִבְרֹחַַ לְמָקוֹם אַחֵר
לִבְרֹחַ לְמָקוֹם אַחֵר,
לָנוּד, לִמְצוֹא אֶת הַדְּרָכִים
אֶל אֲנָשִׁים טוֹבִים יוֹתֵר,
אֶל אֵלֶּה שֶׁאֵינָם רוֹצְחִים.
הֵן פֹּה בְּאֶלֶף לְבָבוֹת
תְּפִלָּה אַחַת לֹא דָּעֲכָה:
כִּי יוֹם יָבוֹא, זֶה יוֹם תִּקְוַת –
שְׁעַת הַשִּׁחְרוּר וְהַבְּרָכָה.
אַלֶּנָה סִינְקוֹבָה
שם עוֹמֵד הַקַּבְּצָן אֵין יֵשַׁע.
שָׁוְא יִצְעַק וְקוֹלוֹ נֶאֱלַם.
הוּא יָמוּת וַדַּאי. וְתֵדַע אָז,
מָה יָפֶה הָיָה הָעוֹלָם!
זְדֶּנֵק אוֹרְנֵסְט
***
אין פרפרים פה - אוסף שירים וציורים של ילדי גטו טרזינשטט מן השנים 1942–1944 | בעריכת חנה וולקוב (פראג) ואבא קובנר (ישראל), תרגמה לעברית לאה גולדברג. (הוצאת ספרית פועלים ומורשת.)
הזכויות של המהדורות בעברית שמורות לבית הוצאה לאור של מורשת מרכז בינלאומי לתיעוד, לחקר ולהוראת השואה ע"ש מרדכי אנילביץ' ולספרית פועלים