ביישנות וכבוד | הפתיחה

למעשה הוא היה מורה בחינוך העל-יסודי בשנות החמישים לחייו, קצת שתוי, עם אישה שהתרחבה מעט מעל הרצוי, ושאיתה הוא אכל ארוחת בוקר מדי יום. גם באותו יום בסתיו, יום שני באוקטובר, ישב ליד שולחן האוכל עם כאב ראש קל, אך טרם ידע שזה יהיה היום המכריע בחייו. כמו בכל יום הוא הקפיד ללבוש חולצה נקייה ללא רבב, והדבר ריכך את שאט הנפש שחש על שעליו לחיות בעידן הזה ובתנאים האלה, שאט נפש שלא הצליח להשתחרר ממנו. הוא גמר לאכול את ארוחת הבוקר בדממה, העיף מבט מהחלון על הרחוב, יַקוֹבּ אוֹלְס גָטֶה, כפי שעשה אינספור פעמים במשך השנים. הוא נמצא באוסלו, בירתה של נורווגיה, שם גר ועבד. היום היה אפור וכבד, הרקיע אפור כעופרת, צעיפי עננים שחורים ותלושים ריחפו בשמיים מעל. לא אתפלא אם יֵרד גשם, חשב, ולקח את המטרייה המתקפלת שלו. הוא הכניס אותה לתיק, יחד עם הכדורים נגד כאב ראש וכמה ספרים. הוא נפרד מאשתו בנימה לבבית להפליא, וכזאת שנשמעה כנה ועמדה בניגוד בולט להבעת הפנים הנרגזת שלו ולהבעת פניה, שהייתה לאה למדי. אבל כך זה היה כל בוקר, במאמץ אדיר גייס את כל כוחותיו לטובת אותו "יום נעים" כמחווה לאישה הזאת, אשר במשך שנים חי כה קרוב אליה, ולפיכך היה אמור לחוש כלפיה תחושת שייכות עמוקה, ואף כי עתה נותרו רק שרידים מאותה תחושת שייכות, היה לו חשוב – באמצעות אותו "יום נעים " עליז וקליל – לבטא שבעמקי נפשו דבר לא השתנה ביניהם, אף כי שניהם ידעו שזה כלל לא תואם את העובדות, ולכן היה עליו להכריח את עצמו, למען הגינותו שלו, לעלות לגבהים שבהם מחווה שכזאת אפשרית, במיוחד כי אז הייתה משיבה לו בברכת פרידה באותה נימה קלילה וכנה, שהייתה לה השפעה מרגיעה על אי-השקט שלו, ולפיכך לא היה יכול בלעדיה. הוא הלך ברגל לבית הספר, בית הספר העל-יסודי פָגֶרבּוֹרג, ששכן רק שבע-שמונה דקות הליכה מביתו. ראשו היה כבד, הוא היה רגוז קצת אחרי ששתה בירה ואקוויט ערב קודם לכן, קצת יותר מדי אקוויט, כמות סבירה של בירה, חשב. קצת יותר מדי אקוויט שרבץ עכשיו על המצח שלו, כמו שרשרת ברזל. כשהגיע לבית הספר נכנס הישר לחדר המורים, הניח את התיק, הוציא את הספרים, נטל כדור נגד כאב ראש, בירך בקצרה אך בטבעיות את עמיתיו, שכבר לימדו שיעור אחד באותו בוקר, והלך לשיעור שלו.

הוא נכנס לכיתה, סגר מאחוריו את הדלת והתיישב מאחורי שולחן המורה הניצב על המשטח המוגבה ליד הלוח, שכיסה את מרבית הקיר. לוח וגיר. ספוג. 25 שנים בשירות בית הספר. ברגע שנכנס לכיתה מיהרו התלמידים להתיישב במקומותיהם. לפניו היו 29 אנשים צעירים בני 18 שהביטו בו ואמרו שלום כשהוא בירך אותם בשלום. הם שלפו את האוזניות מהאוזניים ושמו אותן בכיסים. הוא ביקש מהם להוציא את ברווז הבר במהדורה לבתי הספר. פעם נוספת הוא נדהם לגלות עד כמה הם עוינים כלפיו. אבל אין מה לעשות, יש לו משימה למלא והוא אכן ימלא אותה. הטינה המסיבית שקלט מהם זרמה מגופם כקבוצה. כל אחד בפני עצמו עשוי להיות ממש נחמד, אבל יחד, ממוקמים כפי שהיו ממוקמים עכשיו, על כיסאותיהם לפני השולחנות, הם היו בגדר איבה מִבְנית המכוונת אליו ואל כל מה שהוא מייצג. וזאת למרות שהם עשו מה שביקש. הם הוציאו את מהדורת בית הספר של ברווז הבר בלי לקטר והניחו את הספר לפניהם על השולחן. הוא עצמו ישב ועותק של אותה המהדורה פתוח לפניו. ברווז הבר מאת הנריק איבסן. הדרמה יוצאת הדופן הזאת שהנריק איבסן כתב כשהיה בן 56, בשנת 1884. הכיתה עסקה במחזה כבר יותר מחודש, והם עדיין רק באמצע המערכה הרביעית, וזה מרשים ממש, חשב. בוקר ישנוני של יום שני. שיעור ספרות נורווגית, ועוד שיעור כפול, בבית הספר העל-יסודי פָגֶרבּוֹרג, באחת מכיתות י"ב. היום האפור, הכבד הישר מחוץ לחלונות. הוא ישב מאחורי הקָתֶטֶר שלו, כך נהג לקרוא לקָתֶדרה שלו. אפיהם של התלמידים ועיניהם היו מופנים אל הספר. חלקם יותר שכבו על השולחן שלהם מאשר ישבו לידו, זה הרגיז אותו, אבל הוא לא צריך להתייחס לזה. הוא דיבר, הרצה. באמצע המערכה הרביעית. במקום שבו גברת סֶרבּי מופיעה בבית משפחת אֶקְדָל ומודיעה, בנוכחות הדייר המתגורר בבית המשפחה, ד"ר רֶֶֶלינג, שבכוונתה להתחתן עם הסיטונאי וֶרלֶה, והוא הקריא (בעצמו, הוא לא ביקש מאחד התלמידים להקריא, לפעמים ביקש מהם רק למען הפרוטוקול, אבל הוא העדיף להקריא בעצמו): "רלינג (קולו רועד קלות): מה את אומרת, באמת? גברת סרבי: כן, רלינג חביבי, זאת האמת לאמיתה." בשעה שהקריא הוא חש מתח בלתי נסבל, כי בבת אחת היה נדמה לו שהוא עלה על משהו שלא שם לב אליו בניסיונותיו הקודמים להבין את ברווז הבר.

25 שנה הוא מנתח את הדרמה הזאת של הנריק איבסן עם נערים ונערות בני 18 בשנת הלימודים האחרונה שלהם בגימנסיה (או בתיכון), ותמיד היו לו בעיות עם ד"ר רלינג. הוא לא הבין מה רלינג עושה במחזה. הוא ראה שהתפקיד שלו הוא לבטא אמיתות אלמנטריות ולא מיופות על הדמויות האחרות במחזה, למעשה על המחזה כולו. הוא ראה שהוא משמש כמין שופר של איבסן, אבל לא הבין מדוע יש בכך צורך. הוא אפילו חשב שהדמות של ד"ר רלינג מחלישה את המחזה. כי בשביל מה הנריק איבסן צריך "שופר"? הרי המחזה מדבר בעד עצמו, חשב. אבל כאן, כאן הסתתר משהו. הנריק איבסן נוגע בדמות המשנה שלו ד"ר רלינג ואף נותן לקולו לרעוד קלות, בסוגריים, כשהוא שואל את גברת סרבי אם היא באמת מתכוונת להתחתן עם הסיטונאי האמיד ורלה. הנריק איבסן דוחף לרגע את רלינג לתוך הדרמה, שעל רובה הוא רק מעיר הערות סרקסטיות. עכשיו הוא שם, לכוד בגורלו המר שלו, כמחזר הנצחי והכושל של גברת סרבי במשך כל שנות נישואיה, תחילה עם ד"ר סרבי הזקן, ועכשיו עם הסיטונאי ורלה, ולהרף עין הגורל של ד"ר רלינג, ולא שום דבר אחר, הוא שמוקפא על הבמה. זהו הרגע של דמות המשנה. לפניו ואחריו הוא אותו האדם, זה שמשמיע את המשפטים הנהדרים, שאחד מהם הוא מבין האלמותיים בספרות הנורווגית: "אם אתה גוזל את שקר החיים מהאדם הממוצע אתה גוזל ממנו בה בעת גם את אושרו".

ועל זה הוא החל עכשיו לדבר באריכות באוזני תלמידיו, שספק ישבו ליד שולחנותיהם ספק שכבו עליהם. הוא ביקש מהם לחזור למערכה השלישית שבה ד"ר רלינג נכנס לבמה לראשונה, לקרוא את השורות שם, ואז לדפדף קדימה לסוף המערכה הרביעית (הוא העריך שהתלמידים מכירים את המחזה כולו, גם אם בשיעורים הגיעו רק עד לאמצע המערכה הרביעית, כי כשרק החלו ללמוד את הדרמה הם התבקשו לקרוא אותה בשלמותה בבית, והוא הרשה לעצמו להניח שכך עשו, ללא קשר למה שהתלמידים עצמם, כיחידים או כמכלול, עשו בפועל בעניין הזה, הוא לא ראה כל סיבה להתנהג כשוטר של הכיתה, חשב בחיוך פנימי קטן שחלף בגופו [לאחר הסביאה הקטנה והמהורהרת של יום אמש] החלוש למדי) בדיוק במקום שבו ד"ר רלינג מבטא בין השאר את האמירה שלימים תהפוך אלמותית כל כך על שקר החיים, ואמר: כאן אתם רואים, ד"ר רלינג סתם מדבר, כל הזמן, חוץ ממקום אחד, וזה המקום שאליו הגענו עכשיו. עכשיו הוא כאמור נחשף, בדרמה, בפעם הראשונה והאחרונה. התלמידים עשו כדבריו, דפדפו לאחור, דפדפו קדימה, דפדפו בחזרה למקום שבו היו, כלומר במקום שבו ד"ר רלינג נחשף בדרמה בפעם הראשונה והאחרונה. הם פיהקו? לא, הם לא פיהקו, למה שיפהקו, הרי זה לא משהו שיש להפגין נגדו בתקיפות כזאת שמחייבת פיהוק, זה היה שיעור ספרות נורווגית רגיל לגמרי ביום שני בבוקר בבית הספר העל-יסודי פָגֶרבּוֹרג, בכיתה של תלמידי י"ב. עכשיו הם ישבו כאן והקשיבו לפרשנות של המורה על מחזה שעליו הם ייבחנו בסוף השנה, ברווז הבר, הקרוי כך על שם ברווז בר שהוחזק בעליית גג, עליית גג חשוכה, ככל הנראה, חלקם הביטו בספר, חלקם הביטו בו, היו כאלה שהביטו מהחלון. הדקות חלפו לאטן. המורה המשיך לדבר על הדמות הבדיונית ד"ר רלינג שכידוע אמרה אמירה אלמותית במחזה של איבסן. הנה הוא, אמר, קפוא בתוך גורלו המר. מר עבורו, על גבול המגוחך עבורנו, האחרים, במיוחד אם היינו מציגים אותו באמצעות ההערות הסרקסטיות של ד"ר רלינג עצמו.

אבל, הוא הוסיף, ועכשיו הצביע ישירות על הכיתה וכמה מהתלמידים זינקו בבהלה כי הם לא אהבו שמצביעים עליהם ככה, מה היה קורה אם הסצנה הזאת לא הייתה נכללת במחזה? שום דבר. המחזה היה אותו הדבר בדיוק, חוץ מהעובדה שד"ר רלינג לא היה זוכה לרגע הרעד שלו. כי היא מיותרת לחלוטין. היא לא משפיעה כלל על התפתחות המחזה, וגם לא משנָה, כפי שראינו, את דמות המשנה, ד"ר רלינג. ומאחר שאנחנו יודעים שהמחזה הזה נכתב בידי רב-האמן הנריק איבסן, המשרטט את דמויותיו ותמונותיו בקפידה ולא משאיר דבר ליד המקרה, עלינו לשאול: מדוע מוסיף איבסן את הסצנה המיותרת הזאת שבה ד"ר רלינג, דמות המשנה, משמיע אמירה בעוד ש"קולו רועד קלות", אמירה שנדחפת לפתע למחזה כגורל? חייבת להיות סיבה, ומאחר שהסצנה כאמור מיותרת, למעשה היא ממש מבוזבזת, הסיבה חייבת להיות רצונו של איבסן לעשות לדמות המשנה הבדיונית שלו, ד"ר רלינג, מחווה גדולה. אבל אז עולה השאלה: מדוע... אך באותו הרגע צלצל הפעמון, והתלמידים הזדקפו מיד, סגרו את מהדורת בית הספר של ברווז הבר, קמו ויצאו נינוחים מהכיתה, דבר לא עצר בעדם, הם חלפו על פני המורה ולא שמו לב אליו ולו לרגע, אף לא אחד מהם, והוא ישב עכשיו על כיסאו, לבדו בכיתה, והתרגז על שקטעו אותו באמצע שאלה.

לפני עשר שנים, חשב תוך שהוא קם גם הוא, הם לפחות היו נותנים לו להשלים את המשפט. אבל עכשיו, ברגע שהפעמון צלצל הם סגרו את הספרים ויצאו מהכיתה, בטוחים בעצמם וחפים מפשע משום שאין כל ספק שצלצול הפעמון הוא האות לסוף השיעור. הפעמון הוא הקובע, אלה הם הכללים של מסגרת הלימודים, יש לכבד את הכללים, הם היו אומרים, נינוחים ומשכנעים, לו היה אומר שהוא זה שמחליט מתי השיעור נגמר. הם היו מסתכלים עליו ואומרים: אז למה יש לנו פעמון שמצלצל אם אתה ולא הפעמון הוא שקובע, חשב לעצמו שהיו אומרים. ואז לא היה עוזר לו לציין שפעמון בית הספר הוא רק אמצעי עזר שנועד להזכיר למורה שהגיע הזמן לגמור את השיעור במקרה שהתלהב ומצב רוחו היה מרומם כל כך מהשיעור שהעביר עד ששכח איפה הוא ומה השעה. הוא הלך לחדר המורים. היה קצת מרוגז. במיוחד מפני שציפה להפסקה לא פחות מהם, הוא היה זקוק לה לא פחות מהם, בהיותו תשוש גם מראש, וגם אחרי שדיבר כמעט ללא הפסקה במשך שלושת רבעי שעה. הוא היה זקוק לכוס מים, והיה זקוק לכדור נגד כאב ראש. ובזמן שעמד שם לפני הברז ומזג מים קרים לכוס, הוציא כדור ובלע, הוא חשב, בחיי, ככה אני בעצמי מרגיש עכשיו, כמו שד"ר רלינג הרגיש כל המחזה, לחץ בראש, חולשה בגוף, נפשו ואיבריו לֵאים, כן, זהו בדיוק המצב שבו התהלך והגה את אמירותיו האלגנטיות-למחצה (כן, היה עליו להודות שכך הוא מתייחס אליהן), שמתוכן אחת לפחות הפכה לאלמותית, והוא לא התאפק וחייך לעצמו. הוא התיישב במקומו הקבוע סביב השולחן הגדול בחדר המורים ופטפט קצת עם עמיתיו על תוצאות משחקי סוף השבוע בכדורגל וכו'. מאחר שהמורים היו במקור ממקומות שונים בנורווגיה, קבוצה אחת משתי הליגות החשובות שלנו הייתה מיוצגת על ידי אוהד אחד שרוף לפחות, ואלה שקבוצותיהם ניצחו בסוף השבוע אף פעם לא שכחו להסב את תשומת ליבם של האחרים לניצחון. הוא עצמו אהד קבוצה בליגה השלישית, אמנם אחת מהמובילות ועם תקווה שנתית לעלות ליגה, אבל כשעמיתיו שאלו אותו עליה הם לרוב שאלו מתוך נימוס וחמלה, ועל זה לא היו לו שום תלונות. (עמיתותיו לא השתתפו בדיונים האלה, הן אמנם ישבו לאותו שולחן, לצד הגברים, וסרגו, כפי שנהג לומר לאשתו בצחוק קטן ומרושע.)

ואז בחזרה לכיתה. אבל מדוע שאיבסן יעשה את המחווה הזאת לשופר שלו? שאל עוד לפני שהתלמידים האחרונים נכנסו, מצאו את מקומותיהם וסגרו את הדלת. אני לא מבין את זה, זה נראה מיותר כל כך, הייתי אפילו אומר שהוא סותר את עצמו, כמעט כמו חשיבה דרמטית לא מוצלחת, ולכן עלינו לשאול את עצמנו אם ד"ר רלינג הוא אכן השופר של איבסן במחזה הזה. סיבה אחת שד"ר רלינג אמור להיות השופר של איבסן היא ודאי תפקידו כמי שימנע מגְרֶגֶרְס ורלה לצאת בזול. אבל האם גרגרס ורלה באמת יוצא בזול? הרי הוא זה שמבקש מהֶדוויג להקריב את עצמה, לירות בברווז הבר, ובכך הופך להיות מחולל הטרגדיה. הוא מחולל את הטרגדיה ובה בעת הוא זה שמעוניין שיַלמָר אקדל ירוויח ממנה. ירוויח מהטרגדיה שהוא, גרגרס ורלה, אחראי להתחוללותה. האם לא די בכך? אפשר היה לחשוב שכן, לא צריך שום ד"ר רלינג בשביל להציג את גרגרס ורלה באור שלילי ביותר. אבל אם כך מהו תפקידו של ד"ר רלינג במחזה, כדמות משנה, שלה איבסן אפילו עושה את המחווה המיותרת הזאת ומציגהּ כבעלת גורל קפוא, ברגע של רעד? ובכן כן, אם קוראים את המחזה בעיניים פקוחות, בלי לחשוב על דבר מלבד זה, ואז שואלים את השאלה: מתי ד"ר רלינג חיוני, הרי שהתשובה ברורה. ד"ר רלינג חיוני בנקודה אחת, לקראת סוף המערכה האחרונה. הוא ביקש מהתלמידים לדפדף קדימה לעמוד המדובר, וכך עשו, דפדפו קדימה, חלקם בזריזות, אחרים באיטיות, כולם באותו אור מנומנם שמאפיין תמיד את הכיתות בבתי הספר בנורווגיה. גם הוא עצמו דפדף קדימה, והקריא את הסצנה שבה נשמעת ירייה מתוך עליית הגג החשוכה. זמן קצר אחר כך מתברר שהדוויג היא שירתה, ושהירייה פגעה בה עצמה. מה קרה, האם היא, בעידודו של גרגרס ורלה, עלתה לשם כדי לירות בברווז הבר שכנפו פצועה, התעסקה עם האקדח וירתה בעצמה? תאונה מחרידה, אך האם זאת הטרגדיה העמוקה? לא, הירייה הזאת לא נורתה בשוגג, הילדה בת ה-12 כיוונה את האקדח אל עצמה, ולחצה על ההדק. על מנת להמחיש זאת, זאת אומרת כדי שהמחזה לא יעסוק בתאונה בנאלית אלא בטרגדיה מזעזעת, איבסן זקוק לדמות שבסמכותה לקבוע שאכן זהו המקרה. במילים אחרות, איבסן זקוק לרופא. ד"ר רלינג, הוא קרא, והלם בידו בשולחן בתערובת של תדהמה והתרוממת רוח. התלמידים נבהלו, וכמה מהם הביטו בו מבולבלים, שניים אפילו קימטו את מצחם, כך על כל פנים היה נדמה לו. איבסן זקוק לד"ר רלינג כסמכות טבעית, כעֵד דובר אמת, כדי שיוכל לכתוב את הדברים הבאים: "ד"ר רלינג (ניגש לגרגרס ואומר): אף אחד לא יוביל אותי באף וישכנע אותי שזאת הייתה פליטת כדור. גרגרס (שעומד במקומו מבועת, עוויתות מפתלות את גופו): איש לא יכול לומר איך התרחש הדבר הנורא. רלינג: אבקת השריפה חרכה את הלְסוּטָה שלה. היא ודאי הצמידה את האקדח לחזהּ וירתה. גרגרס: הדוויג לא מתה לשווא. ראית כיצד האֵבֶל שחרר בו את גַדלוּת הרוח?"

***

ביישנות וכבוד מאת דאג סוּלסטד | מנורווגית: דנה כספי |  סדרת פועלים - סיפורת

© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע״מ