בקי | בני משפחת שור- הסיפור שמאחורי הסיפור

בקי - הסיפור שמאחורי הסיפור

ערב אחד, לפני מספר שנים, התיישבתי בחדרה של מייגן כשספר פרוש על ירכיי. אשתי ואני נוהגים להקריא לבנות כול ערב לפני השינה. בעוד אני מחפש את העמוד המיוחל, חשתי טפיחה על השכם.
הרמתי את ראשי, פוגש בעיניה של מייגן.
"חכי עוד רגע," אמרתי לה. "קצת סבלנות."
מייגן שלחה יד קטנה ומשכה את הספר אליה.
"ספר לי סיפור מהראש שלך," היא אמרה בתובענות, מניחה את הספר על הרצפה ומכבה את האור. מייגן מעולם לא משאירה שום מקום לדיון או ויכוח.
חייכתי אליה והיא שילבה זרועותיה והביטה בי בהבעה חמורה.
"קדימה," היא אמרה. "אני מחכה." מייגן הייתה רק בת שבע אבל עקשנותה הייתה תמיד כשל אדם מבוגר.
זמן מה ישבתי ובהיתי בחלל החדר, ללא כול סיפור שיעלה במוחי. ואז חשתי מישהו מרחרח את כפות רגלי.
"בקי!" מייגן קראה. "בואי חמודה."
בקי כשכשה בזנבה וקפצה הישר אל בין השמיכות, כתמיד שמחה להתכרבל בתוך הפוך. עקבתי אחריה כשנעה מתחת לשמיכה, יוצרת גלים בתנועתה. לאחר רגע קצר ראשה בצבץ מהשמיכה. היא הניחה אותו על הכר לצד ראשה של מייגן.
"תיזהרי כשאת מחבקת אותה," הזכרתי למייגן. "התפרים שעל בטנה הוצאו רק שלשום."
"אל תדאג ואל תתחמק," מייגן חייכה. "אני רוצה 'סיפור על בקי מהראש'."
נאנחתי וסגרתי עיניים, מעלה במוחי כול מחשבה ותחושה הקשורה בבקי. נזכרתי בדרך בה היא הגיעה אלינו -  על החששות של רובין, ביתי הגדולה, על האימוץ, הניתוח, הבריחות מהבית.
הדרישה של הבנות לאמץ עוד כלבלבה...

ואז זה קרה, כהרף עין, מציאות ודמיון נארגים למשטח אחיד, רציף והגיוני.

"נו אבא," מייגן קראה ואני פקחתי עיניים, מהנהן אליה בחיוך.
"יש לי," לחשתי ומיד התחלתי לספר.
וכך הסיפור נוצר. פשוט, בסיסי, קצר וקל לזיכרון.

יומיים לאחר מכן, בהפוגה מכתיבת ספר עב כרס עליו עבדתי במשך כשנה, התיישבתי וכתבתי את סיפורה של בקי. כתבתי אותו כפי שסיפרתי אותו. היה זה הסיפור הקצר ביותר שכתבתי אי פעם והראשון שכתבתי בעברית. 

עובדות רבות מופיעות בסיפורה של בקי והללו הולכות יד ביד עם מעשית הדמיון. רובין, בדומה לגיבורת הסיפור, פחדה עד מוות מכלבים עד לרגע בו הגיעה לצער בעלי חיים ופגשה בבקי. בקי גם נהגה לחמוק ולברוח מהבית באותה תקופה ולא אחת מצאנו אותה חבויה בין לולי השכנה – בדיוק כמו בסיפור.
הדגירה על הביצה, הניסיון לאמץ  עגלה ובכלל, המחשבה שבקי רוצה גור משלה, נוצרו, ככול כנראה, בכדי לתת ביטוי אומנותי לרגשי האשם שחשתי בעקבות העיקור של בקי. כמובן שההיגיון מאחורי העיקור נהיר וברור לי, אך עדיין, עצם המחשבה שאנחנו מחליטים בשבילה החלטה כה גורלית, גרם לי ייסורים לא מעטים. שלא לדבר על הייסורים שלה כשהילכה שחוחה וכואבת לאחר הניתוח, האהיל שעל ראשה מתנדנד עם כול פסיעה שלקחה.
דמותו של יואב כול כולה פרי הדמיון אך חשיבותה רבה בהצגת הנקודות החשוכות במציאות חייהם של הכלבים. דרך יואב הדגמתי את הסבל הנגרם לכלבים מבעלים מרושעים ואת העובדה המצערת שגורי כלבים רבים פוגשים גורל אכזרי כאשר איש אינו חפץ לאמץ אותם.

את, ג'סי, אימצנו מאגודת צער בעלי חיים כשהייתה בת ארבע חודשים. היה זה כשנה לאחר שאימצנו את בקי ומספר חודשים לאחר שכתבתי את סיפורה של בקי. (זאת גם הסיבה שבגללה הציור ג'סי שבספר לא ממש דומה לג'סי שבמציאות).
לצערי, יש דמיון רב בין סיפור חייה של ג'סי שבספר ובין זו האמיתית. ג'סי שלנו היא כלבה שכפי הנראה עברה מסכת ארוכה של התעללות בטרם הגיעה אלינו. גם היום, שלוש שנים לאחר שאומצה על ידינו, עדיין ניתן לראות את הצלקות הנפשיות שהחודשים הראשונים בחייה גרמו לה.
סיפורה המלא של ג'סי מופיע בספר ההמשך לספר בקי. שמו של הספר – הפחד של ג'סי. שתי הכלבות מככבות בעוד ארבע סיפורים נוספים באותו הסגנון.

ציורים

הסיפור של בקי נכתב בשנה בה עלינו לישראל מאנגליה. הייתה זו תקופה לא קלה של התמודדות עם חבלי הקליטה והילדות היו אלו שסבלו בעיקר. השפה, המנהגים השונים והחוסר בחברה הכבידו עליהן במיוחד. נסו לדמיין עצמכם ישובים שש שעות בכיתה כשפתיהן של המורות נעות מול עיניכם, מוציאות הברות שונות ומשונות שהכול מבינים חוץ מכם...
את רוב זמנן הפנוי הבנות בילו איתנו, ואנחנו, בכדי להמתיק את מרירות התקופה, נהגנו למצוא לבנות תעסוקות מהנות. כך עלה בדעתי להציע בפניהן לאייר את הסיפור של בקי.
ציור היה חלק מהוויית חיינו עוד לפני שהבנות נולדו. טסה, אשתי, מציירת מגיל צעיר ואהבתה למכחול לא כהתה במשך כול שנותינו יחד. גם כשטיילנו באזורי ספר, כשכול עולמנו נמצא בתרמיל על הגב, גם אז תמיד היה עימה ספרון, עטים וסט של מכחולים.
הילדות, שמינקות התבוננו בה מפיחה חיים בקנבוסים בעזרת מברשת וצבעים, נדבקו גם הן בקדחת הציור. ביתנו גדוש בציורים של הבנות, מערומי דפי A4 מאוירים נמצאים על שולחנות, כיסאות ושידות.

כולן נרתמו למשימת איור הספר בשמחה. חילקנו תפקידים, רובין, הבת הבכורה, תצייר את הציורים העיקריים ומייגן, הקטנה, תהיה אחראית על האיורים הקטנים והכריכה. הרצינות והבגרות בה הבנות ניגשו למשימה הייתה מעוררת התפעלות. כול אחת מהן נטלה דף נייר ויחדיו עברנו סצנה, סצנה מהספר, בוחרים את האיורים ואת מי שייצר מה.
לאחר שכול האיורים הושלמו הגיע תורה של טסה לתת את המגע הסופי. טסה צבעה את האיורים - תפקיד מסובך שמשמעותו יצירת אחידות בין יצירותיהן של הילדות. כשסיימה לצבוע, היא עיצבה וסידרה את הציורים מול המלל. התהליך לקח מספר שבועות.

הבנות הגדילו לעשות ולכול סיפור המשך שכתבתי הן מיד הכינו את האיורים. נכון להיום יש בידנו עוד חמישה סיפורי המשך מאוירים.

גדי שור