איך התאהבתי ב גן הכוכבים
מאת איילת שרון
כשהבת שלי הייתה בערך בת ארבע ,הייתי יושבת אתה ומקריאה לה סיפורים. אלו היו רגעי קסם עבורי, כי אני אוהבת ספרי ילדים ורק מחפשת תירוץ לאבד את עצמי בתוכם. אחד הספרים שהכי אהבנו לקרוא בו היה מה עושות האיילות של לאה גולדברג, ובמיוחד תפס את תשומת לבי הסיפור גן הכוכבים. הוא נמצא לקראת סוף הקובץ, וסבל מחוסר תשומת לב,
קצת נישכח. מעולם לא שמעתי עליו בילדותי שלי.
הוקסמתי מהתמימות והיופי שבו , מההרגשה שהוא נותן לקורא שהכותבת באמת השכילה לתאר את נקודת הראות של ילד. אבל אני חושבת שבמיוחד נתפסתי על הספר הזה בגלל שהוא עוסק בגבול הדק בין המציאות לבין הדמיון . גבול שאצל ילדים מיטשטש ומתעקל בצורה שנחשבת בלתי נסבלת למבוגרים .
בספר הילד דן מספר על מה שסיפר לו ילד אחר בשם דן. הסיפור שבן שיחו מספר לו הוא בלי ספק פנטסטי, אבל הילד דן , הגיבור של הספר, מקבל את הסיפור כאמת מוחלטת. אפילו הנקודות בסיפור שנשמעות חשודות [דן ממריא על מטוס מחדר השינה שלו בשעה שבחדר הסמוך יושבים האימא, הסבא והסבתא ולא מרגישים בכלום] , מתקבלות אצל דן השומע כאמת מוחלטת .
אני חושבת שהיכולת המופלאה הזו של הסופרת לתאר את היכולת להאמין באופן מוחלט לפנטזיה מוחלטת, ולדחות את האמת רק בגלל שהיא פחות יפה, דיברה אל לבי. ראיתי את עצמי בסיפור.
כשהייתי בגן חובה הייתה לי חברה שסיפרה לי את הסיפור הפנטסטי הבא: סבא וסבתא שלה הם דנים, וגרים בדנמרק. ולכן, כמו כל הדנים, הם גמדים.הוקסמתי לשמוע את חוויות הביקור שלה בבית שלהם, שהיה - כמובן - מותאם למידותיהם . שנים אחר כך, כשכבר הבנתי שחברתי היא בעלת דמיון מפותח מאד, ואפילו כשהייתה לי חברה דנית [שלא הייתה גמדת כלל , והייתה גבוהה ממני בראש] המשכתי להאמין בסתר לבי לסיפור. כמובן שאם הייתי נשאלת אם הדנים הם גמדים, הייתי מכחישה. אבל האמת היא שזו היתה רק הצגה כדי שלא יחשבו שאני מוזרה. בלבי האמנתי עדיין בסיפור, רק בגלל שהוא הקסים אותי, והעובדה שהוא לא התאים למציאות , לא באמת שכנעה אותי לשנות את דעתי.
זו בדיוק הנקודה שבה התחברתי לסיפור על דן , שיושב ומקשיב לסיפור הפנטסטי של חברו, סיפור שאפילו קורטוב של ספקנות היה מרסק מיד, אבל דן מאמין בכל ליבו, בעצם גם אני . ואז ידעתי שאולי אני היא זו שיכולה לגאול את הפנינה הנשכחת הזו מאלמוניותה, שאני יכולה להיות כלי בידי הסופרת, להמשיך את התנופה שלה, ולהשתתף איתה בתיאור הנקודה הקסומה הזו שהיא מצאה בתוכה, וגם בתוכי.
בהוצאה היו מופתעים כשבאתי עם הסיפור הזה כבר מאויר ואמרתי שזו הזדמנות להוציא אותו כספר ניפרד לכבוד 100 שנה להולדתה.
הסתכלו על הטקסט ואמרו. סיפור מקסים. בכלל לא הכרנו אותו.
הסכמנו שחגיגות 100 שנה להולדתה של הסופרת הן סיבה נהדרת להכיר לקהל הקוראים סיפור נהדר שלה שהתחבא קצת עד היום.
מקווה שגם אתם תתאהבו בסיפור כמוני.
איילת.