אני מצטער להתחיל מהסוף, אבל אינני סבור שהעברית תוסיף להיות שפתה של מדינת ישראל בהמשך האלף השלישי. אני חושב שישראל המוכרת לנו היום לא תתקיים בעתיד הזה, ולא רק בגלל הכיבוש ותוצאותיו ההרסניות, ואפילו לא בגלל המהפכה המשטרית ומלחמת אוקטובר 2023; אלא מפני שכולנו למדנו היסטוריה, ואנחנו אמורים להכיר את העם הזה ואת המחזוריות בתולדותיו: את תקומת הבית הראשון והשני ואת חורבנם הבלתי נמנע. החורבן נגרם כידוע בגלל הקשרים הכושלים עם המדינות השכנות ועם המעצמות, אבל לא פחות מזה – בגלל המתח הנפיץ בין היסודות האתנוצנטריים שבעם היהודי לבין הכוחות האוניברסליים, ובמילים אחרות, כפי שניסח אותן שמואל הוגו ברגמן: בין "זכור את אשר עשה לך עמלק" לבין "ואהבת לרעך כמוך". ומה שקרה לבית הראשון והשני, האם לא עשוי לקרות גם לבית השלישי?
מתוך והיתה לי שהות רבה להרהר בַּצער: על העברית באלף השלישי, מאת בני מר
אני יכולה לדמיין ארכיאולוג צעיר, מלומד גמור הספון במחקריו, "אשר תחת לגלות עניין בחיים משקיע הוא את כל מעייניו בשרידי העבר הקלאסי," עד כי הוא שוכח את זיכרונות הילדות שנחל מאבות אבותיו. ואף על פי כן, יום אחד הוא יוליך את עצמו, בעקבות חלום שחלם, להשתתף בחפירות במקום שבו שכנה אי-אז, לפני כמאתיים שנה, ספריית בית אריאלה בעיר תל אביב. מתחת לאיי המפולת הוא עתיד לשלוף ספר השמור בשקית פלסטיק, כרוך בעטיפה שחורה. הוא יקרא את הכותרת, "הספר השלישי", ויעלעל בדפים. נערה שלמדה אתו בבית ספר, שרה – הורי הוריהם נסו ביחד לברלין בעקבות הטבח הגדול – נהגה לדקלם לו את השורות האלה כששיחקו ביחד סקרבל. "אוּלַי יֵשׁ מִלָּה אַחַת, אַתָּה בּֽוַדַּאי זוֹכֵר." האמנם שכח אותה? הן חיה וקיימת היא מחוץ לתעתועי רוחו. "אַחַר כַּךֽ אַהֳבָה."
מתוך הצהרת אמונים לשפה שלי, מאת מיכל בן-נפתלי
אילו נחשים ושרפים ועקרבים מסתוללים כעת בארץ שלי, מנסים לקרוא שלטים שכתבתי בעברית שהיא שלי, שאיננה שלהם, שהם לא מבינים, שהם לא קוראים, שהם לא יודעים לעכל? אילו נחשים ושרפים נושכים את גופי? איזו ארץ אותיר מאחוריי כשאעזוב? ואיזו עברית?
מתוך קינה על העברית שלך, שלי: מכתב ליהודה הלוי, מאת יואל טייב
רק אחרי שעזבתי את ישראל הבנתי, שיחד עם בני דורי ילידי הארץ קיבלתי עם לידתי את השפה העברית – אבל קיבלתי אותה על תנאי. והתנאי הוא תלותה של העברית בטריטוריה אחת ויחידה. נהניתי מהמתנה הזאת עד שעזבתי את המקום שבו נולדתי, ואז גיליתי את טבעה הממולכד.
מדובר במנגנון מתוחכם, הפועל למניעת בריחת מוחות בפועל והגורם לכך שהתרבות הישראלית תהיה אוטרקית ומספיקה לעצמה. אין ספק, הסופרים הישראלים יכולים (בינתיים) להוציא את חסכונותיהם מישראל ולהפקידם בבנקים אירופיים, אבל לחלץ ממנה את שפת אמם קשה הרבה יותר.
מתוך אפוקליפסה עכשיו מאת משה סקאל
תמיד יישאר ציבור דובר עברית, נאמן לעמו, לדתו ואולי גם למולדתו. אלא שרק מיעוט מתוך הציבור הזה רגיש באמת לחיי אדם. רובנו שותקים לנוכח קורבנות הילדים שנזבחים בארצנו, או משתמשים בעברית כדי להצדיק אותם. ואילו מיעוט הציבור הישראלי-יהודי, החושש מתהליכי הכיליון העוברים על עמנו, אין לו אותה בדלנות אתנוצנטרית, שמנעה מאבותינו להיטמע בין הגויים ולשכוח את שפתם.
כשתכלה תוך דורות אחדים העברית של הציבור הקטן ותיוותר עניין של משוגעים לדבר, תישאר העברית של הציבור הגדול. ואיזו עברית זו תהיה? איזו שירה תיכתב בה? כשאני הולך ברחוב ושומע מישהו צורח בגרמנית על תייר עובר אורח שמעד לשביל האופניים, איני נזכר בגתה ולא בפון קלייסט. מי יעלה בדעתי כשאשמע עברית ברחוב בעוד חמישים שנה? דוד פוגל או צביקה פוגל? האם בכלל אבין את הדברים, או שיישמעו לי כסינית?
מתוך ובקומנו מהסיוט הזה: על השפה העברית והדרכים להשכחתה, מאת עמנואל יצחק לוי
תגידי אמא, אני אומרת לבת שלי, תגידי אמא ואבא כמה שאת רוצה. אבל חירות הדיבור לא שבה אליה, היא כבר ספגה אל תוכה את החשש החשדני שלנו, כבר הדבקנו אותה במה שאולי ילווה אותה מעכשיו לתמיד. אימת הזרוּת תורֶה לה מעתה להטמין את שפת אמה כפי שתוחבים שאריות מזון יקרות תחת מזרן, הרגל שלא תזכור מה מקורו, וגם אנחנו כבר איננו זוכרים בדיוק, רק חוזרים על התנועות.
מתוך שפת אמי היתה לאמי מאת לי ממן
עמרי לבנת
כורכר
פְּרָחִים שֶׁשָּׁתַלְנוּ בְּעִבְרִית
בְּהֶרְצְלִיָּה וּבִנְתַנְיָה
קוֹרְאִים הַיּוֹם תְּהִלִּים.
הֵם אֵינָם דָּתִיִּים
וּבִנְסִבּוֹת רְגִילוֹת הֵם אֵינָם מִתְעַסְּקִים
אֶלָּא בְּעַצְמָם, בִּרְצוֹנָם הַטִּבְעִי לִפְרֹחַ.
הָיוּ לָהֶם סִבּוֹת לְהַאֲמִין בְּהַשְׁגָּחָה,
כִּי מִי זֶה שָׁמַע עַל פְּרִיחָה לְלֹא אֲדָמָה,
עַל בָּתִּים שֶׁסְּמוּכִים עַל צוּקִים
הַמִּתְרַסְּקִים בְּאֶצְבַּע,
רְכָסִים רְכָסִים שֶׁל אֲוִיר.
בְּלִי לָתֵת אֶת הַדַּעַת שָׁתַלְנוּ פְּרָחִים
בְּהֶרְצְלִיָּה בִּנְתַנְיָה וּבְאַשְׁדּוֹד.
רוּחַ מִקַּפְרִיסִין סִמְּמָה אוֹתָם בַּלַּיְלָה,
וּבַבֹּקֶר דְּבוֹרִים מִצְרִיּוֹת
שָׁאֲלוּ לִשְׁלוֹמָם
וּבִקְּשׁוּ אֶת צוּפָם הַיָּמָּה.
בְּלֵב שָׁלֵם אָהֲבוּ הַפְּרָחִים
אֶת הַיָּם שֶׁלָּהֶם, הַיָּם הַתִּיכוֹן —
בֶּאֱמוּנָה הִבִּיטוּ בּוֹ
וּבְבִטָּחוֹן, וְעֵינֵיהֶם הִתְעַדְּנוּ
לְמַרְאֵה הַגַּלִּים הַמַּרְדִּים,
הַמַּשְׁכִּיחַ כָּל צֹרֶךְ בְּקַרְקַע.
מִפְרָשׂ בָּאֹפֶק, עָנָן,
רִשְׁרוּשׁ,
זֹאת הָאֲדָמָה שֶׁעָלֶיהָ שָׁתַלְנוּ.
הִנֵּה כִּי כֵן קוֹרְאִים הֵם הַיּוֹם לְעֶזְרָה
וּמְבַקְּשִׁים בְּכָל פֶּה וּבְכָל נֶפֶשׁ
שֶׁיָּד חֲזָקָה תִּקַּח אוֹתָם,
אֲפִלּוּ תִּקְרַע אוֹתָם,
רָחוֹק מִיִּשְׂרָאֵל.
עצם
נדב ליניאל
אֲנִי מְלַמֵּד אוֹתְךָ לְדַבֵּר,
לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי מוֹרֶה, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה תַּלְמִיד,
אֲנִי מְלַמֵּד אוֹתְךָ לְדַבֵּר מִיָּמִין לִשְׂמֹאל,
לִקְרֹא בְּשִׁמְךָ, לִקְרֹא בִּשְׁמִי,
אֲנַחְנוּ עוֹבְרִים עַל פְּנֵי הַחֲפָצִים בַּבַּיִת,
כְּחַוָּה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מוֹנִים אֶת שְׁמוֹת הָעֶצֶם,
קוֹרְאִים בִּשְׁמָם הַפְּרָטִי, כְּמִי שֶׁמְּדַפְדֵּף בְּאַלְבּוֹם יָשָׁן,
וּמוֹנֶה אֶת שְׁמוֹת הַמֵּתִים, אֲנַחְנוּ מַדְבִּיקִים דַּפִּים קְטַנִּים,
לְבָנִים, עַל פְּנֵי הַחֲפָצִים: סֵפֶל, מְגֵרָה, אָרוֹן, יָדִית, תְּהוֹם,
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אוֹתְךָ הוֹגֶה אֶת שְׁמָם שֶׁל הַפְּרָחִים בַּגַּן,
כְּאָב הַקּוֹרֵא לָרִאשׁוֹנָה בְּשֵׁם בְּנוֹ,
אֲנַחְנוּ מְתַרְגְּלִים אֶת יְחָסֵינוּ, אֶת כִּנּוּי הַקִּנְיָן,
אֶת צֵל הַיַּחַס הַתָּפוּר בְּחוּט שָׁקוּף אֶל שֵׁם הָעֶצֶם,
גּוּפִי, עֵינֶיךָ, יָדִי, לִבְּךָ, בֵּיתֵנוּ,
אֲנִי מְלַמֵּד אוֹתְךָ לָשִׁיר אֶת הַמַּנְגִּינָה הַמּוּזָרָה שֶׁל שְׂפָתִי,
אֲנִי שֶׁהַמִּבְטָא מְבַצְבֵּץ אֶצְלִי כְּבִטְנַת מְעִיל כְּשֶׁהָרוּחַ סוֹעֵר,
אֲנִי מְלַמֵּד אוֹתְךָ לְדַבֵּר, אֲנַחְנוּ שׁוֹלְחִים יָד אֶל הָרֶוַח הַצַּר בֵּינֵינוּ,
אֵיךְ קוֹרְאִים לַגַּעְגּוּעַ כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב עֵירֹם לְצִדְּךָ,
אֵיךְ קוֹרְאִים לִמְשִׁיכַת הַקִּנְאָה בְּגוּפְךָ,
אֲנִי מְלַמֵּד אוֹתְךָ לְדַבֵּר, לְהַבְדִּיל בֵּין מִין לְמִין,
לִקְרֹא בִּסְמִיכוּת לֶחָלָל שֶׁבּוֹ אֲנַחְנוּ חַיִּים,
חֲדַר שֵׁנָה, שְׁעוֹן קַיִץ, מִשְׁכַּב זָכָר, אָזְלַת לָשׁוֹן,
לִתְפֹּר תַּךְ בִּקְצוֹת הָעֲצָמִים, עַיִן יְרֻקָּה, יָד פְּקוּחָה, שָׁמַיִם מְכֻכָּבִים,
אַתָּה אוֹמֵר לִי אֶת שְׁלוֹשׁ הַמִּלִּים הָהֵן
כְּמִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי לָרִאשׁוֹנָה.
***
הו! גליון 26 - אלף שלישי, עברית: נבואות, קינות והצהרות אהבה לשפה בשעת משבר
בעריכת דורי מנור וסיון בסקין | מיסודם של אחוזת בית ספרים ודורי מנור
© כל הזכויות שמורות למערכת הו!