דאעש | היזידים

פרק 2

ג'בל סינג'אר. היזידים

בזמן בו תקפו לוחמי דאעש את הכורדים בסוריה באוגוסט 2014
הם התנפלו על העיר סינג'אר ועל הכפרים היזידים שלמרגלות ג'בל
סינג'אר. רֶכֶס ההרים נמצא בחלקו המערבי והמישורי של מחוז
נינווה, סמוך למה שהיה הגבול הסורי־עירקי. כוחות המגן הכורדים
של צפון עירק - הפש־מרגה - נסוגו ואפשרו לכוחות דאעש לכבוש
את תחום המושב היזידי שסביב ההר.
כ־ 280,000 יזידים, תושבי העיר סינג'אר והעיירות שמסביב
לרכס, נמלטו. חלקם לכיוון אזורי הכורדים שלא נכבשו, ואלו
שלא הצליחו, מצאו מקלט ברכס ג'בל סינג'אר, מוקפים בחמושי
"המדינה האיסלמית", שנשבעו להשמידם בשל היותם עובדי שטן.
הפליטים הרדופים וחסרי הכול שעל הרכס נעו אבודים בחיפוש אחר
מחסה מפני השמש הקופחת, מפחד התקפותיהם של חמושי המדינה
האיסלמית ומפשיטותיהם הליליות.
לוחמי דאעש לא טרחו לעלות על ההר. הם הסתפקו במצור
עליו תוך תקווה שהיזידים ימותו ברעב ובצמא. אלו שניסו לעלות,
נהדפו על ידי יזידים חמושים שהתארגנו בפלוגות הגנה שנוהלו על
ידי סאלים שאשו. החדשות שנפוצו במהירות הביאו להתערבות
אמריקנית: מטוסים אמריקניים הצניחו מים ואספקה ללכודים על
ההר.
רכס ההר, המתנשא לגובה רב מעל המישור שסביבו, הוא הר
האררט, לפי המסורת היזידית, ועליו נחה תיבת נוח בסוף המבול
שהשמיד את העולם. ההר תִפקד כתיבת נוח עצומה ששמרה על
היזידים מפני המבול העכור של דאעש.
זו הייתה הפעם הראשונה בה יצא שמעם של היזידים אל מחוץ
לגבולות הסהר הפורה.
כשלושה שבועות לאחר תחילת המצור על ההר והרציחות שביצעו
אנשי המדינה האיסלמית ביזידים של סינג'אר, השלימו לוחמים
כורדים של הפי.קי.קי. (הגרילה הכורדית) את חילוצם של רוב
הפליטים מן ההר, משתמשים בנתיבים שלא היו מוּכּרים ללוחמי
דאעש. הם העבירו אותם למחנות פליטים ממערב לדוהוק, בחבל
הכורדי האוטונומי בצפון עירק. אל עקורי סינג'אר נוספו פליטים
יזידים שנמלטו מאזור שייח'אן - מובלעת יזידית גדולה באזור
"מישור נינווה", המאוכלס רובו בבני מיעוטים ונמצא כשלושים
קילומטרים מצפון־מזרח למוסול, באזור שנכבש על ידי דאעש ביוני
.2014
אבל לא כולם הצליחו לברוח אל ההר.
בימים ובשבועות שאחרי הכיבוש המהיר, החלו להגיע ידיעות על
שוד, הרס וביזה, טבח ואונס.
נשים, נערות וילדות הופרדו מהגברים שנטבחו. הן רוכזו והועלו
על משאיות כדי להימכר כשפחות מין בשווקי תל עפר ומוסול
ללוחמי המדינה האיסלמית.
זהו סיפורה של נערה יזידית כבת עשרים מן הכפר קוצ'ו שבמחוז
שנגאל (סינג'אר). שמעתי אותו באוקטובר 2014 , כשנסעתי אל
הפליטים היזידים ואל סכר מוסול. שערה השחור של הנערה ירד על
כתפיה, שפתה קלחה והיא, כרבות מהיזידיות, הייתה נאה להפליא.
עיניה היו מושפלות כשסיפרה את מה שקרה בימים לאחר שנלכדה.
"היינו בכפר והפש־מרגה נטשו אותנו. חלק מהאנשים הלכו איתם.
אבל גם אלה שהלכו, נתפסו בסוף על ידי דאעש. אנשי דאעש הגיעו
אלינו ואמרו לנו: אם תהפכו למוסלמים תוכלו להישאר בכפר בבטחה
ולא יהיה לנו דבר נגדכם. מוח'תאר הכפר אמר: אם כך הדבר, אז אין
כל בעיה ונהפוך מוסלמים. אחרי יומיים הם הגיעו ולקחו את כל
הנשק. אנחנו והכפר אל־חאתמייה נותרנו לבדנו באזור ולא יכולנו
לברוח. אחרי שהסכמנו להתאסלם הם כתבו על הכניסה לכפר שלנו
ולכפר אל־חאתמייה שלט שאומר: 'הכפר הזה נשלט על ידי המדינה
האיסלמית ואיש לא יעמוד בפניה'.
"שלושה ימים לאחר שנכבשנו, ברחו אנשי אל־חאתמייה. כשנודע
הדבר לאנשי דאעש, הם הידקו את הפיקוח על הכפר שלנו, קוצ'ו,
והציבו בו מחסומים. הם באו פעם נוספת אל המוח'תאר ואמרו לו
כך: התאסלמו ונוכל להתחתן בינינו ובין עצמנו והכול ייוותר על
תילו. המוח'תאר הסכים שוב. שלושה ימים לאחר מכן, הם הגיעו
ואמרו: בואו נעביר אתכם אל ההר (ג'בל סינג'אר) כדי שתוכלו
לצעוד לכורדיסטן. בשעה שתים־עשרה בצהריים הם הוציאו את
כולנו ולקחו אותנו אל בית הספר. הם לקחו את הנשים אל הקומה
העליונה והגברים נותרו בתחתונה. הם הביאו מזוודה ולקחו מאיתנו
את הכסף המזומן, הטלפונים הניידים והזהב. לאחר מכן, לקחו את
הגברים. שמענו יריות. אחד הצעירים אמר לנו שתלמידים מבית
הספר ראו שהם הורגים את הגברים. לא האמנו. לאחר מכן הוציאו
אותנו, לקחו אותנו אל הכפר סולאג ושמו אותנו בשלד של בניין.
היינו שם נערות, בנות, ילדים וגברים מבוגרים.
"לאחר מכן הפרידו אותנו. הם הוציאו לחצר את הנערות. היינו
שם 150 בנות. הם שמו אותנו בארבעה מתקנים והעבירו אותנו לתל־
עפר. בדרך הם שלחו אלינו ידיים ואנחנו בכינו וניסינו להתנגד.
"אמי ואחותי הושארו בתל־עפר. אותנו - אותי, את אשת אחי
ואת שלושת בנותיהם - לקחו למוסול, למקום שהיו בו נערות רבות
מחרדאן, סינוני וח'אנסור (כפרים במחוז סינג'אר).
"בלילה ההוא נותרנו רק אנחנו. בבוקר, הגיע האמיר או השייח'
שלהם והם לקחו שלוש נערות צעירות. שאלנו מדוע הם לוקחים את
הנערות. הם ענו שהוא לוקח כל יום שלוש נערות, מכה ואונס אותן
ומוכר אותן למחרת.
"למחרת היום, לקחו אותנו - היינו 63 נערות - אל מקום אחר,
שגם אליו היו מגיעים כמה גברים, בסביבות השעה שתים־עשרה
בלילה, כדי לקחת שתיים־שלוש נערות יפות. הם לקחו את הנערות
בכוח, למרות שהתחננו, בכינו וייללנו.
"באחד הלילות בא אחד מהם ואמר לי: 'את צריכה לבוא איתי.'
בכיתי והתחננתי ועשיתי את עצמי מתעלפת עד שהוא עזב אותי. הייתי
בידיהם תשעה ימים ארוכים. ביום התשיעי, בשעת לילה מאוחרת,
ראיתי שהם מתרווחים והולכים לישון. ניצלתי את ההזדמנות וברחתי
בחסות החשיכה."
איליאס קאסאם הוא אינטלקטואל יזידי שמתגורר בגרמניה
והחדשות הרעות הגיעו אליו לשם בשיחות טלפון מבוהלות. הוא
יצא לדרך, מנסה להציל את הקהילה שלו, למצוא להם מקלט בטוח.
"בנות התקשרו אלינו," הוא אמר. "הן אמרו לנו בדיוק איפה הן
נמצאות והתחננו שנגיד לאמריקנים שיפציצו אותן כי מה שמצפה
להן הוא גורל מר ממוות."
הדת היזידית נעדרת סממנים של פולחן דתי, טקסים, תפילות ובתי
תפילה. ובכך הם לא שונים מהכורדים, הסונים של המחוז האוטונומי
בצפון עירק. קשה לשמוע מסגדים בדוהוק או בזאחו. לכנסיות
הנוצריות, אליהן נמלטו עשרות אלפי הנוצרים שברחו ממוסול
וסביבותיה, יש יותר נוכחות במקום. בדרך מדוהוק אל מחנות
הפליטים אמר לי אחמד, סטודנט כורדי־מוסלמי־חילוני שנהג אותי
לאורך דרכי כורדיסטן, שלכורדים מסורת ארוכת שנים של נינוחות
וחיבה לאחר - ליזידים, ליהודים, לנוצרים.
שבעה מתרי־עשר הנביאים היהודים הם עירקים. ממסופוטמיה.
חמישה מהם הם מאזור שעדיין נקרא צפון עירק, למרות שהוא
אזור עצמאי מבחינת זהות גיאוגרפית ומציאות, שכן רובו שייך
לאוטונומיה הכורדית של ברזאני וטלאבני והחלק האחר כבוש על
ידי המדינה האיסלמית. זהו גם אחד המקומות בו קיימות קבוצות
מהעתיקות בעולם.
העתיקוּת היהודית באזור היא בת למעלה מאלפיים וחמש מאות
שנה. מתחם הקבר העתיק של הנביא נחום באלקוש נטוש ומוזנח
וכך גם קבר דניאל בכירכוכ. אבל היהודים, גם אם רק לפי המסורת,
היגרו מליבו של הסהר הפורה לקצהו לפני 3,500 שנה, היהודים הם
רק אחד מהפלגים העתיקים של האזור. מקום עתיק הוא המרחב הזה,
ואנשיו ואמונותיהם - עתיקים כמוהו.
התפישה הדתית של המדינה האיסלמית היא חד משמעית. האיסלם
הוא הדת היחידה והיזידים הם עובדי אלילים שיש להשמיד ולקחת
את נשותיהם וילדיהם כשפחות וכעבדים.
שאלתי את עידן בריר, חוקר היזידים מבית הספר להיסטוריה
מאוניברסיטת תל־אביב, אם היזידים הם כורדים.
"חבר יזידי סיפר לי, שעבור היזידים השמים והאדמה מדברים
כורדית, שהכתבים הקדושים נכתבו בכורדית קומנג'ית ושהם
כורדים".
היזידיוּת היא דת עתיקה שנולדה במסופוטמיה זמן רב לפני
המונותואיזם ויש לה קִרבה לדתות האור והאש הפרסיות: זראוסטר,
מנכיאיזים. בעולם שבו נפט נמצא קרוב מתחת לפני הקרקע ולפעמים
נאגם עליה ובוער באש תמיד, האש והשמש משחקות ביניהן תפקיד
גדול. במקום בו חיו יהודים הם הושפעו והשפיעו. החג הגדול של
הכורדים, כמו של העמים הפרסיים, הוא הנו־רוז - ראש השנה
המתרחש ביום השוויון בו מת החורף ונולד האביב. פולחני לידה
ואביב הם פולחנים עתיקים במסופוטמיה. האיסלם הקדום לא
השמיד את היזידים אם כי תמיד היה מי שניסה לפגוע בהם ובמאה
ה־ 12 הם עברו התמרה על ידי האיסלם הסוּפי. המאה ה־ 12 הגדולה
הייתה התקופה בה נולדו גם הדרוזים והחששים שהתגלגלו לפלג
האיסמעילי שנדחק והשתמר בעמקים הגבוהים של ההימלאיה
בפקיסטן ובטג'יקיסטן. הם הביאו איתם לשם את הנו־רוז.
על פי הדת היזידית, העולם נוצר על ידי האל ומנוהל על ידי
שבעה שייח'ים שהבכיר ביניהם נקרא מָלִיק טָאוּס (המלך הטווס).
תמונת הטווס שלו מעטרת קברים ומבנים קדושים. בעיני המוסלמים
נתפס הטווס כשטן מכיוון שלשטן יש רגלי ציפור.
המלך הטווס לא השתתף ביצירת האדם על ידי שאר המלאכים,
אבל הוא זה שנפח בו רוח חיים והוא נציג האל על פני האדמה, הוא
מקור האור והטוב בעולם והיזידים בטקסיהם נושאים את הסאנג'ק
- פסל הברונזה שלו. הם מתפללים לשמש - מופע האור של האל -
חמש פעמים ביום, ועולים לקברו של מייסד הדת, השייח' עדי אבן
מֻסַאפִר אל־אוּמּי, בראש השנה היזידי שמתרחש בז' בניסן.
כל דבר בו הוא הפוך מהתכונות השטניות שמייחסים לו אויבי
היזידים.
היזידים עצמם עשו מסע גדול לכיוון האיסלם, מטמיעים בדתם
סממנים סוּפיים. המשפיע הגדול על הדת וייתכן כי הוא מי שיצק בה
את תבניתה הנוכחית, הוא השייח' עדי אבן מֻסַאפִר אל־אוּמּי, סופי
שנולד בבעל־בק שבבקעת הלבנון ובילה שנים רבות כנזיר סופי לא
רחוק ממוסול. שם יסד את מסדר אל־עדוואיה ששילב בתוכו מסורות
שונות, עתיקות ובנות הזמן. השייח' עדי, שמת ב־ 1162 וראה בעצמו
את גִלגול המלאך־הטווס, קבור בלאלש, מעט דרומה מדוהוק. קברו
הוא מרכז לעלייה לרגל יזידי לפי המנהג שאדם צריך לעלות לשם
לפחות פעם אחת בחייו.
לידתו של השייח' עדי אינה מנותקת ממסופוטמיה. בעל־בק
נקראה בתקופה הרומאית הליופוליס והוקדשה לאל השמש. מקדשיה
הגדולים (עדיין) עומדים במקומם והם אחד מפלאי עולם.
באוקטובר 2014 , כשהכורדים נלחמו במה שנראה כקרב חסר סיכוי
בקובני על הגבול הטורקי, ואסונם של היזידים התקבץ במחנות של
מאות אלפי פליטים בחלק הכורדי האוטונומי של צפון עירק, נסעתי
לשם. דוהוק הייתה רגועה ושלווה. הכורדים בטחו בכוחו של הפש־
מרגה - המליציה דמוית הצבא של כורדיסטן החופשית, לעמוד נגד
דאעש. בימים שלפני הַגעתי, תקפו כוחות הפש־מרגה בסיוע חיל
האוויר האמריקני את לוחמי דאעש והצליחו לכבוש בחזרה את סכר
מוסול שנמצא כשלושים קילומטרים דרומה מדוהוק.
אחר הצהריים הגענו למחנה הפליטים שמצפון מערב לדוהוק.
בדרך עצרנו בכפר נוצרי קטן שבית הספר והחצר שלו שימשו כמקום
אירוח ליזידים שהשאירו הכול בסינג'אר וברחו לכאן.
המחנה הגדול היה שורות של אוהלים. עצרנו ליד אוהל אקראי.
הילדים והילדות ששיחקו בין האוהלים של יונצ"ף, היו יפים
להפליא. פניתי לאישה צעירה שאמרה שקוראים לה סוזאנה והזמינה
אותי להיכנס לאוהל בו היו שתי נשים וכמה ילדים.
"כולם הצליחו לצאת?" שאלתי.
"כולם," ענתה סוזאנה. יופייה הצעיר והשברירי ונעימותה מילאו
את חלל האוהל, "חוץ משתי בנות ועשרה ילדים שדאעש לקחו."
"ואיפה הגברים?"
"אבא שלי והאחים שלי על ההר."
"ויש לכם קשר איתם?"
"לא. אבל אנחנו יודעים שהם שם. הם מקבלים אספקה ממטוסים
אמריקניים."
"הם יצליחו להגיע לכאן?"
"איך? הדרכים חסומות על ידי דאעש."
"ומה הם יעשו עכשיו, כשהחורף מגיע?"
היא משכה בכתפיה.
היזידים מונים כמיליון נפש. האסון בסינג'אר, אחד משטחי המחיה
העתיקים של היזידים, הביא לבריחתם של כ־ 280,000 יזידים, 3,000
מהם נהרגו ו־ 5,000 נשים וילדים נחטפו לעבדות.
"יש פה בית תפילה?"
"אין לנו דברים כאלו." משכה סוזאנה בכתפיה.
מסביבנו שיחקו ילדים באור הרך של לפנות ערב ונשים כיבסו
בגדים ואפו לחם.
מעבר לכביש ובכניסה השנייה של המחנה היה שוק. רבים
מהמוכרים היו ילדים. לפני שנים אמר לי חבר עיתונאי שאם אני
רוצה לדעת מה מצבה של חברה, כדאי שאבדוק אם הילדים משחקים
או נאלצים לעבוד כדי להציל את משפחתם. הפרנסה הופכת במצבים
כאלה למאבק משפחתי.
על הכביש עצר אותי איסמעיל חאג' מוסקי. הוא דיבר אנגלית
מצוינת במבטא אמריקני, ולרגע לא הבנתי מהיכן הגיע. הוא אמר
שהיה מתורגמן שעבד עם הצבא האמריקני עד הנסיגה ושאל אם
אוכל למצוא לו עבודה. הוא נמלט מסינג'אר כמו כולם. שאלתי אותו
כמה לכודים יש על ההר.
"אלפים," הוא ענה.
"ויש להם נשק להילחם בדאעש?"
"יש."
"ומה הם יעשו בחורף?"
"יקפאו וירעבו אם הכורדים והמערב לא יפתחו אליהם את הדרך.
אתה תוכל לפרסם את הטלפון שלי כדי שמי שמחפש מתורגמן טוב
בצפון עירק יוכל להתקשר אלי?"
הבטחתי שכן.
מסביבנו הצטופף מעגל גדול של יזידים. כל אחד מהם ביקש לתאר
את אימי הכיבוש והבריחה מדאעש.
חודשיים מאוחר יותר, בסוף דצמבר 2014 , איחדו הכורדים כוחות
ותקפו את המדינה האיסלמית. הפש־מרגה של צפון עירק ביחד עם
פלוגות ההגנה הכורדיות מסוריה - הי.פ.ג. ולוחמי הגרילה, הפי.
קי.קי., הצליחו לפתוח מסדרון אל ההר ולשחרר חלק מהכפרים
היזידים שנכבשו באוגוסט.
טסתי לאירביל ממנה נסעתי אל הגבול הקלוש שבין האוטונומיה
הכורדית של צפון עירק לשטחים הכורדים של רוג'ובה - כורדיסטן
המערבית שהייתה פעם הפינה הצפון מזרחית של סוריה. חציתי את
החידקל בסירת מעבורת, ונסעתי לקמישלי. למחרת, בבוקר המוקדם,
ארגן מסעוד, האחראי על התקשורת החופשית של רוג'ובה, מיניבוס
קטן ויחד נסענו לסינג'אר דרך המרחבים הריקים שבין הפרת
והחידקל, שיוצרים את מסופוטמיה - הארץ שבין הנהרות.
נסענו דרך כפרים נטושים. חצינו את מה שהיה מעבר גבול יבשתי
בין עירק לסוריה ועכשיו לא נותר לו סימן. עברנו על פני מחסומי
דרכים ויחידות של הי.פ.ג. שישבו בכפרים שוממים. הגענו לדהולה,
עיירה יזידית מצפון לסינג'אר. ההר התנשא כמה קילומטרים דרומה
מאיתנו, גבוה וצחיח.
דהולה הייתה נטושה וכשפנינו מזרחה, התגלה ההרס בכל עוצמתו.
משני צדי הרחוב לא היה אף לא בית שלם אחד. כמה גברים וילדים
נברו בהריסות, מנסים למצוא דבר מה שיוכלו להשתמש בו במחנות
הפליטים, מחטטים ומחפשים דברים לאסוף. היום היה כחול וצלול
וג'בל סינג'אר התנשא, מכוסה באד ששמש החורף איבכה. הרוח
פסקה, אבל כשעצרנו וירדתי מהמיניבוס הקטן, חלפה בי צמרמורת.
זה היה מראה של מלחמה והרס. תמונה של מקום שהוחרב בכוונה
מלאה.
גבר מקריח, דק והמום, יצא מתוך החורבות ועמד במה שהיה
פעם רחוב. מסעוד ניגש אליו. הלכתי אחריו. הוא התחיל לדבר מייד
כשמסעוד שאל אותו מה קרה. לא ניתן היה לעצור אותו.
"הבני זונות האלו הרסו לנו את הבתים עם בולדוזרים," הוא הטיח
בזעם.
"דאעש הרסו אותם?"
"כן."
למה?"
"מפני שאין להם דת, אין להם כבוד והם בני זונות. אני לא עצוב
על זה שהם הרסו לנו את הבתים, אבל מה עשו הבנות והנשים שלנו
שמגיע להן גורל כזה? ובשביל מה הם הרסו את הבתים? 19 מאיתנו
גרו בבית הזה."
"הם הרגו הרבה מהכפר?"
"כן, הרבה. שלושה, לא, ארבעה מקרובי נהרגו בידיהם. הם היו בני
80 או 90 , הם הרגו אותם בגרגרה. הבן שלי היה בקורוצ'וי שלושה
חודשים ועשרה ימים."
"מה הוא עשה שם?"
"הוא היה עם קאסים שאשו."
"נלחם?"
"כן."
קאסים שאשו הוא הקצין היזידי שעלה להר ואִרגן את ההתנגדות
היזידית שבלמה את העלייה של לוחמי המדינה האיסלמית להר.
כמה חודשים לאחר ששוחרר החלק הזה של ההר, החליט הממשל
הכורדי של ברזאני להתנגד להתארגנות היזידית ועצר חלק
מהפעילים הבולטים. ברזאני לא רצה שייווצר עוד כוח לוחם
בתחומי האוטונומיה הכורדית של צפון עירק. שני סוגי פש־מרגה
- שלו ושל טלאבני, נראו לו מספיקים. הוא הודיע ליזידים שאם הם
רוצים להילחם - שיצטרפו לפש־מרגה. אבל היזידים, שעדיין חשדו
בפש־מרגה שהסגירו אותם לידי המדינה האיסלמית באוגוסט 2014
- סירבו. באפריל 2015 עצר ברזאני את קאסים שאשו למשך מספר
ימים. היזידים לא נשברו וקאסים שאשו שוחרר והמשיך לפעול
לשִחרור אזור סינג'אר, למרות התנגדותם של הכורדים של ברזאני.
דבר אינו פשוט במרחבים הללו. הכוחות קטנים ומפורקים ונראים
יותר כמו אדוני המלחמה של אפגניסטן בסוף המאה ה־ 20 או אלו
של סין בימי הרפובליקה ועד שהקומוניסטים הסינים הפכו את סין
למדינה אחת.
"איפה המשפחה שלך?"
"בדוהוק. באתי לכאן הבוקר לקחת קצת בגדים. שמענו שהכפר
נהרס וראינו צילומי אוויר בפייסבוק. אני לוקח עכשיו רק שמיכות.
זה מה שנשאר. הם לקחו את הטלוויזיה, את המקרר ואת מכונת
הכביסה, את מדי בית הספר של הילדים, את כל הדברים הטובים.
הם לא השאירו כלום."
"ולאן תלך?"
"לדוהוק."
"והכפר? תבנו מחדש את הבתים?"
"אם הממשלה תעזור. לנו אין איך."
"אתם צריכים עזרה?"
"כן. מה אנחנו יכולים לעשות? במה נעבוד? כל הבתים נהרסו
ברחוב הזה. את הבתים שהם לא הרסו עם בולדוזר הם פוצצו בטי.
אן.טי."
זה היה הרחוב הראשי. כל השטח מסביבנו היה משוטח ועמוד
בודד שהזדקר מההריסות העְצים את ההרס.
"כולכם יזידים?"
"כולנו."
"היו גם ערבים ביניכם?"
"לא. אבל יש פה אנשים שאם הערבים באים, אז הם אומרים שהם
ערבים. כשסדאם בא הם אמרו שהם עם סדאם, כשהכורדים באים
הם עם הכורדים וכשדאעש באו הם אמרו שהם איתם." הוא דיבר
בבוז ובשאט נפש, מביט מזרחה אל המקום בו גרו האנשים ההם.
"לא כולם, לא כולם. אבל היו כל כך הרבה כאלו." הוא שִחרר משהו
שהיה ספק אנחה וספק יפיחה ופנה לחפש בגדים בתוך ההריסות,
מטפס על גל ההרס שהיה פעם ביתו.
"מי שתקף, חמס וגזל את בתינו וילדינו לא היו אנשי דאעש אלא
השכנים הסונים איתם חיינו בידידות הרבה שנים," אמר הד"ר מירזא
דנאיי.
הטענות שהעלה ד"ר מירזא דנאיי נגד השבטים הסונים, משבר
האמון שנובע מכך שהפש־מרגה נטשו את היזידים, וההרגשה שאין
מקום בטוח מתחת לשמש, הביאו את ד"ר מירזא דנאיי, פוליטיקאי
שמייעץ לפרלמנט העירקי, ואת אלאיס קאסאם, שמשפחתו היגרה
לפני שנים לארצות־הברית, להגיע לישראל כדי לראות אם יוכלו
למצוא בה מקלט ליזידים. האסון היכה בהם והם טעו לחשוב שמדינת
ישראל תושיט להם יד.
עידן בריר מבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל־אביב,
חוקר היזידים, ניסה להפגיש אותם עם פוליטיקאים ישראלים. אלו
הנידו בראשם, צקצקו בלשונם ולא עשו דבר.
היזידים, כמו היהודים, סופרים את המתנכלים להם. ההנהגה
והאינטלקטואלים היזידים בעירק ובפזורה באירופה, מתארים את
אירועי סינג'אר "כפירמאן - ה־ 74 " ברצף הפירמאנים שנועדו
להשמיד את היזידים ולהכחיד את דתם לאורך ההיסטוריה. גם
ליזידים כמו לדודניהם המרוחקים - היהודים (מוצאו של אברהם
מחראן שנמצאת בתחום הכורדי) - יש מסורת של מיעוט מותקף
ששרד מעשי שמד רבים לאורך שנות קיומו. אלא שהם התרגלו
לסמוך על אחרים, בעוד היהודים למדו לסמוך רק על עצמם, תוך
שהם מקימים את אחת מתעשיות הביטחון המתוחכמות בעולם.
יזידי מבוגר עם שפם לבן ועבות וגוף חסון, חבוש בכפייה אדומה,
עמד ברחוב, רובה אם־ 16 מוכתף על כתפו. קראו לו ג'וגי אידו
איליאס.
"זה הבית שלי וזה הבית של דודי. דאעש הרסו לנו את הבתים.
הם תקפו אותנו עם כלי נשק כבדים בשלושה באוגוסט. נלחמנו בהם
ואחר כך עלינו להר להילחם נגדם עם סלים שאשו. ירד גשם כל
הזמן. בתשעה באוגוסט הם תקפו אותנו ליד קבר שראף א־דין והפי.
קי.קי. הצילו אותנו ואחר כך הצלחנו לרדת מההר ולהגיע לאזור
הכורדי. היינו שם שלושה חודשים במחנות הפליטים, המשפחות
שלנו לא יכלו לחזור לפה אבל אנחנו באנו לקחת את מה שנשאר.
הכול הרוס."
"ידעת שהרסו את הכפר?"
"כן."
"הם הרסו את הבתים ביום הראשון?"
"כן. ביום ההוא יצאנו מהכפר ועלינו להר. אם לא היינו עולים להר
הם היו הורגים אותנו."
"היה לכם נשק?"
"כן." הוא חבט על האם־ 16 , "קלצ'ניקובים ומקלעים."
"ומה תעשו עכשיו?"
"מה אנחנו יכולים לעשות? ניקח את מה שנשאר מהבתים
והשמיכות ונחזור למחנות. הפתרון לאלוהים."
"וחוץ מאלוהים יש מי שיעזור?"
"אין לי מושג. אני משאיר את זה לאלוהים עד שיבוא מי שיעזור."
"תחזרו?"
"אם הממשלה תעזור לנו והביטחון יאפשר."
"איזו ממשלה?"
"המקומית של כורדיסטן העירקית, המרכזית מבגדד, הפי.קי.קי.
כל מי שיוכל להבטיח לנו ביטחון."
"ואיפה האנשים עכשיו?"
"במחנות הפליטים ליד דוהוק."
"תודה," אמרתי.
"אין בעד מה," הוא ענה והוסיף לפני שהלך, "אלוהים גדול."
אלוהים הוא מושג יחסי במרחב הזה וגודלו מסתבר כגודלם של
האנשים. אולי עדיפים האלים הקדומים, היוונים או המסופוטמים,
אותם אלי טבע אנושייים ונצחיים שעסוקים במריבות קטנוניות ולא
מעדיפים אף אחד במיוחד.
איש צעיר שהביט בנו הגיח מאחורי אידו איליאס והתחיל לדבר
עוד לפני שפניתי אליו.
"אנחנו אנשים עניים שלא נלחמים באף אחד. האחרים הם
שנלחמים בנו. כל מי שיכול לעזור לעם היזידי נודה לו ונזכור אותו
לעולם. אין לנו כלום. אם לא ניקח מפה את מה שנשאר מהביזה של
דאעש - לא יהיה לנו כלום. ואם לא יעזרו לנו, נביא לפה אוהלים
בדרך שהפי.קי.קי. פתחו לנו ונגור על החורבות. אנחנו אנשים
אומללים עם דת אומללה. תמיד האיסלם תוקף אותנו. אנחנו צריכים
את ההגנה של ארצות־הברית. אבל –" הוא לבש חולצת פסים ורודה
ודיבר בשטף מבלי לעצור. "לא אכפת לנו מהבתים והרכוש. הבעיה
שלנו זה הנשים והבנות. הלוואי שהיו הורסים פה את הכפר עד
היסוד ולא משאירים זכר. לא נורא שהרגו לנו את הגברים והילדים,
אבל הלוואי שהיו הורגים מאות גברים אבל לא את הנשים. הלוואי
שהן היו חוזרות אלינו. אם מישהו יכול היה לעזור. מדינות אירופה,
האו"ם, הממשל הכורדי, הממשל המרכזי של עירק, מדינות ערב -
כל מי שיכול לעזור. תחזירו לנו אותן. זה הדבר הכי נדיב שמישהו
יכול לעשות עבורנו. לעולם נהיה אסירי תודה אם יחזירו לנו את
הנשים והבנות."
היזידים שייכים לקבוצת הכיתות המוסלמיות שנולדו בסהר
הפורה בין המאה ה־ 10 ל־ 12 ובדרך התפצלו מהשיעה האיסמעילית.
בדומה לדרוזים הם מאמינים בגִלגול נשמות - שהוא מרכיב מרכזי
באמונתם. שוב, כמו אצל הדרוזים, אחד הסממנים הבולטים של
הגברים היזידים הוא השפם העבות. המיסטיקה היזידית התפתחה
באותו עולם בו התפתחה הקבלה היהודית, שגם היא הושפעה
מהתפיסות הסופיות שנולדו באיסלם.
מערך אמוני זה וההתגדרות הקהילתית שייחדה אותם מהמוסלמים
שסביבם, הפכה אותם בעיני השייח'ים של המדינה האיסלמית
המצטטים את השריעה, לכופרים. לפי חיילי המדינה האיסלמית יש
לערוף את ראשי הגברים היזידים, לשעבד את נשותיהם לשפחות,
לאסלם את ילדיהם או להפוך אותם לעבדים.
כמה ימים לאחר מכן פגשתי את אחמד ליית מוחמד, לוחם דאעש
בן 23 , שנשבה על ידי הכורדים. הוא היה צעיר מתולתל, שחור שיער
ועיניו חומות, מהשבטים הסונים של עירק. "נלחמת בסינג'אר?"
שאלתי.
"נלחמתי."
"ולקחת משם בנות?"
"לקחתי."
"למה?"
"השייח'ים אמרו, ואנחנו חיילים של השייח'ים."
"איפה הנשים היום?"
"חלק הועברו לשדאדה, וחלק למוסול. אלו שהיו במוסול הועברו
לשדאדה ולא־ראקה."
"כמה נשים לקחתם?"
"הרבה, קשה לספור."
"מה עשיתם לנשים היזידיות?"
"ראינו אותן כשהעלו ולקחו אותן בכלי הרכב."
"אתה לא לקחת?"
"השייח'ים והאמירים שמעלינו לקחו אותן. זה לא היה התפקיד
שלנו. אנחנו החיילים לא מתערבים בזה."
הוא שיקר. בימים אחרי שהתנפלו לוחמי המדינה האיסלמית על
המרחב היזידי, הופיעו ברשת סרטונים בהם הם חוגגים את ניצחונם
ואת חלוקת השלל. באחד מהם, שצולם בטלפון סלולארי, נראים
לוחמי המדינה האיסלמית מסובים בחדר בו ישבו כמה עשרות
לוחמים, משוחחים וצוחקים בהנאה:
"היום הוא שוק השפחות, וכמו שאומר הפסוק בקוראן, היום כל
אחד ייקח את החלק המגיע לו. כל אחד יכול לקנות, למכור ולהעניק
מתנה ולעשות מה שבא לו עם החלק שלו."
"מי רוצה למכור?" שואל לוחם שנכנס לחדר, "אתן אקדח
בשבילה."
"איפה הנערה היזידית שלי?" צוחק אחד מהיושבים. הם מחזיקים
רובי קלצ'ניקוב בידיהם. כאפיות שחורות כרוכות על ראשיהם.
"איפה הנערה היזידית שלי?" הם צעירים ומזוקנים, לכמה מהם
הזקנים קלושים. נערים.
"מי מוכר שפחה? כל מי שרוצה למכור את השפחה שלו - אני
.( קונה!" קורא אחד מהם. "אני אשלם חמישה שטרי כסף" ( $100
"זה תלוי איך היא נראית," עונה לו לוחם שיושב ליד, "אשלם רק
". אם היא בת 15
"אבדוק לה את השיניים," אומר אחר. "אני רוצה אחת עם עיניים
ירוקות או כחולות."
"אתה יודע שהמחיר יותר גבוה למי שיש לה עיניים כחולות."
"אני קיבלתי כבר את חלקי ביזידיות," אומר אחר, "יש לי שתיים,
אבל אני לא רוצה אחת מהן. אני אמכור לך אותה. אתה רוצה
יזידית?" הוא פונה לנער צעיר שלא נראה יותר מבן 15 או 16 ואין
לו אפילו חתימת זקן או שפם.
הוא מגחך במבוכה. "כן," הוא אומר.
"ותדע מה לעשות לה?"
"כן. אתן לך אקדח גלוק בשבילה."
נערה בשביל אקדח. נערה בת 15 עם עיניים כחולות, ששיניה
בפיה, בשביל אקדח.
"כן," מגחך הנער.
"אבו חאלד," פונה המראיין עם המצלמה ללוחם שעומד בחדר,
"רוצה שפחה?"
"לא," משיב אבו חאלד. "לא מעוניין."
"למה לא?"
ואבו חאלד לא עונה.
"אבו פאהד!" קורא הצלם, "הנערה היזידית שלך מתה!"
נערות שהצליחו לברוח ממוסול צפונה אל השטח הכורדי, סיפרו
כי אחת הנערות ניסתה להתאבד וחתכה את ורידיה. שומרי המדינה
האיסלמית סירבו לטפל בה ונתנו לה לגסוס ולמות לעיני הנערות
האחרות.
ראסאן, העיתונאי הכורדי שנסע איתי ותִרגם לי את הכורדית,
רתח. משפחתו מח'אסקה, העיר הדרומית ברוג'ובה שנמצאת בחזית
הקרבות עם המדינה האיסלמית וחלקים ממנה נשלטו על ידי תומכי
. אסאד ונכבשו מהם על ידי לוחמי המדינה האיסלמית ביוני 2015
"לא חראם (אסור) לקחת בחורות יזידיות שלא היו מעורבות,
לא בקרבות ולא בשום דבר, רק בגלל שהן שייכות לדת היזידית
ומאמינות בדת היזידית כמו שאתם מאמינים באיסלם?"
"הם הטעו אותנו בקשר ליזידים," אמר ליית מוחמד. ב"הם" –
דיבר על השייח'ים, אנשי הדת שיוצקים את הרוח הרעה של האיסלם
הטהרני לראשם של המוג'הד.
"ואתה, שנולדת בעירק בתל־עפר וגם אחרי שהצטרפת למדינה
האיסלמית, לא ידעת שהיזידים הם כמונו, ושיש להם דת כמו שיש
לך דת, וכך גם הכורדים והערבים?"
"ידעתי עוד לפני הופעת המדינה האיסלמית שהיזידים הם
מוסלמים," ענה ליית מוחמד, "ושהכורדים הם מוסלמים, אבל
השייח'ים סיפרו לנו סיפור אחר עליהם, והטעו אותנו."
אלא שהשייח'ים, המנהיגים הרוחניים הדתיים של המדינה
האיסלמית, לא סיפרו סיפור אחר. הם סיפרו את הסיפור הרגיל של
האיסלם שרואה בעובדי אלילים כמי שצריך להרוג. זו המתודה של
התקפיר - הכופרים. ואת אלו צריך לערוף, לקחת את נשותיהם
ובנותיהם לשפחות ואת ילדיהם לעבדים או להמיר את דתם לאיסלם.
היזידים הפכו לתגמול, לשלל מלחמה שדמם וגופם הפקר. המערכה
נגד היזידים הייתה מערכה של שיעבוד, של שלל, של נשים וילדים.
רתחתי. "תגיד לי, אם מישהו יחלל את כבוד אמך ואחותך ויעשה
את מה שעשית ליזידים, מה אתה חושב שתעשה? תיתן לו?"
"זאת ההשקפה של השייח'ים הסעודים והתוניסאים בקשר אליהם,
הם לימדו אותנו שהם כופרים ולא מוסלמים."
שנים רבות אני נוסע. וכמו שאמר הרודוטוס, רבות ראיתי ורבות
סיפרו לי. אבל רק במעט מקומות הרגשתי במחיצתו של הרוע
המוחלט, במקום בו אין מוסר והחוקים הם חוקים אפלים. זה היה
עולם לא מוּכּר.
"כל זה בגלל מה שאמרו לך השייח'ים ואתה, אין לך מוח?"
"הם ישבו איתנו והחדירו לנו למוח, במשך שעה, שעתיים, שלוש.
שכנעו אותנו ואמרו לנו לצאת לקרב. ואם תגיד שהם מוסלמים, יגידו
לך: לא, אלה כופרים. אתה חייב להילחם בהם."
המדינה האיסלמית היא מכונה אכזרית שמשתמשת בדם, בכאב
ובאונס כדי לטהר את השטח אותו היא כובשת. אבל בעולם שהיא
יוצרת, אותו עולם ייצרי של תשוקות ורצח, שנועדו כדי להשיג
הפחדה ונאמנות, בעולם שהערכים אינם ערכי מוסר ושוויון אלא
עליונות וחד־משמעות, יש עוד מרכיב שאינו פחות חשוב. הכסף,
הרכוש, הביזה, האונס, הגמול המיני, החטיפות, מס הגולגולת, הכופר
שנִסחט תמורת בני הערובה המערביים. האם זה אחד המפתחות של
המדינה האיסלמית? הסיפור הישן של בני ערובה וכופר נפש?
"ואיך אפשר להחזיר אותן?"
"למדינה האיסלמית אכפת רק מכסף," אמר היזידי הצעיר מדהולה
שלבש את חולצת הפסים הוורודה. "הם יחזרו תמורת כסף. אני לא
יודע אם מה שהם מבקשים זה כסף. רבים מבני משפחתי נחטפו. כל
היזידים והיזידיות שנחטפו הם אותו דבר כי הם כמו משפחה. אין
שום הבדל בינינו."
בחברה הגברית־שוביניסטית של דאעש, נשים הן כלי למילוי
תשוקות. לסיפוק. לאחר שסיפקו את עצמם - מואסים הגברים
בנשים ומוכרים אותן.
במאי 2015 ראיין כתב 'הורייט' הטורקי נשים יזידיות ששוחררו
על ידי אנשים שקנו אותן.
"התעוררנו בכפר הרדאן שבהרי סינג'אר כשכוחות המדינה
האיסלמית התקיפו אותנו. ניסינו לברוח, אבל הם תפסו אותנו,"
סיפרה דאליה. זה קרה ב־ 3 באוגוסט 2014 . "הם ריכזו אותנו בכיכר
הכפר ואמרו שאם לא נתאסלם, נמות. הסכמנו כדי להציל את חיינו
אבל זה לא הועיל לנו. הם לקחו את הגברים ומאז לא שמענו עליהם.
הם הפרידו בין הנשים הצעירות למבוגרות, את הצעירות ואת הילדים
הם העבירו לתל־עפר ולקחו מאיתנו את הילדים שהיו מעל גיל חמש,
בהם גם את אחי. את השאר הם כלאו בבית הספר. זה היה כמו בשוק
עבדים. מפקדי המדינה האיסלמית, בהם טורקים, גרמנים וצ'צ'נים,
13 . לוחם של – הגיעו מדי יום וקנו אחת מאיתנו, גם ילדות בנות 12
המדינה האיסלמית בן העדה הטורקמנית הביא אותי לביתו בתל־
עפר, שבו התגוררו גם אשתו ושלושת ילדיו. נשארתי שם כחמישה
חודשים. יום אחד הגיע לוחם המדינה האיסלמית בשם אבו מוסטפה
ולקח אותי כדי למסור אותי כמתנה ללוחם צ'צ'ני בשם איימן. לפני
שהוא אנס אותי, איימן משך בשערותי והכריח אותי לטבול את ראשי
בדלי מלא בנפט. 'את כל כך מלוכלכת, ככה נטהר אותך,' הוא אמר.
אחר כך הוא כלא אותי בביתו ואנס אותי במשך שלושה ימים. לאחר
מכן הוא החליף אותי בנערה יזידית אחרת, שהייתה פילגש של אדם
בשם אבו צאלח. הוא אנס אותי ואז החזיר אותי לאיימן.
"אחרי עשרה ימים אבו מוסטפה חזר וקנה אותי, הסביר שאני
נמסרתי כמתנה ולכן אין להחליף אותי. נשארתי עם אבו מוסטפה
במשך חודש, ואחר כך הוא מכר אותי לתושב מוסול בשם עיזאם.
עיזאם נהג לאנוס אותי מדי לילה. אחרי חודש הוא מכר אותי לאדם
אחר ממוסול, עד שנמאס לו ממני ואז הוא מכר אותי לרופא ממוסול.
הרופא מכר אותי לאדם מכירכוכ, שאמר לי שהוא לא קנה אותי כדי
לאנוס אותי אלא כדי לשחרר אותי. הוא לקח אותי לכרבלא ומשם
לבגדד ולבסוף לזאחו, שם הוא מסר אותי למשטרה הכורדית."
הממשל הכורדי, שמנסה לדכא את העצמאות וההתנגדות היזידית
העצמאית ולהכפיף אותה לפש־מרגה, קיבל עליו את רכישת הנשים
היזידיות מידי המדינה האיסלמית. הוא מעניק להן מקלט או מנסה
להחזירן לבני משפחותיהן, אם אלו עדיין בחיים. הכורדים מנסים
לדכא את היזידים, להשתמש באסונם כדי לגייס את האמריקנים
ולפייס אותם בעזרת כסף הנפט. האדי דובאני, הממונה על תיק
היזידים בחבל הכורדי, סיפר בריאיון עיתונאי כי הוא משלם
לאנשי המדינה האיסלמית בין אלף לעשרת אלפים דולר בעבור כל
אישה. "זה עסק מכניס," הוא אמר, "המדינה האיסלמית קונה נשים
בחמישים דולר ומוכרת אותן תמורת אלפיים, אלפיים־חמש מאות."
קצב השחרור אטי, אלא אם כן המדינה האיסלמית מחליטה לשחרר
את הנשים מסיבות לא ברורות. אלא אם כן הסיבה היא זִלזול ותיעוב.
לאחר שאנס ודיכא ושבר הוא משליך את המדוכאים כדי להמיט
חרפה על העדה, לאחר שכבוד הנשים חוּלל.
בעולם בו יש את המדינה האיסלמית המעודדת בשם אלוהים ביזה,
התעללות, סחר נשים, אונס ורצח באלף מיתות משונות לכל מי
שלא נמנה איתה, אין מקום לבני האמונה היזידית. השאלה היחידה
שנשארת פתוחה היא, האם גורלם של היזידים מסמן משהו על עתידן
של הקבוצות העתיקות והקטנות שהולכות ומושמדות באגרסיביות
על ידי כוחות דתיים וכלכליים ציניים ורצחניים.
אותן קבוצות שלא השכילו להתחמש ולהשיב מלחמה למי שתוקף
אותן, ישנות עם הנשק טעון ולא נצור.


****

דאעש - מסע אל מפתנו של השטן מאת צור שיזף

© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ