הפרים בוכים, האנשים גועים

על ה"עולם ההפוך" וה"אחר שבתוכנו" בספרה של נרי אלומה -
מה הייתי עושה בלי ברונו 

מאת גונן נשר 

(דברים שנשאו בערב השקת מה הייתי עושה בלי ברונו, שער העמקים, 14.5.11)

אבא, אבא, תקריא לנו מהספר של החברה שלך, אבא, אבא, תקריא לנו כבר, ואני מרים את עיניי, בהתחלה לא מבין על מה מדברים הילדים שלי, עלמא בת ה- 7 ובארי בן ה-4, ואז נופל לי האסימון, כן,כן, הספרים של נרי.
מנדלסון, במכתבים על אודות התחושות, כתב: "ניתוח מדוקדק מדי של העלילה פוגע בהנאה ממנה". ואני תקווה שהדברים הבאים לא יקלקלו מן הטעם ההוא, המשובח, של "מה הייתי עושה בלי ברונו".
"אוגי", "אבא הכי חזק" ו"אימל'ה", שלושה ספרי ילדים שדרך הבעות פניהם של ילדיי קירבו אותי אל כתיבתה של נרי: תווי פנים מודאגים, נרגשים, לפעמים מפוחדים, וגם מהעיניים שלהם ניבטה כתיבתה, עיניים גדולות, סקרניות.
אני מקריא לילדיי מהספרים של נרי, אבל מבטי מתמקד בילדים, לא רק במילים שעל הדף, ובלב עולה מחשבה: הנה מישהי שיודעת לספר סיפור לילדים.
אבל בספר שלכבודו התכנסנו כאן הערב, "מה הייתי עושה בלי ברונו", כבר אי אפשר להיתלות בילדים שלי כ"נקודת המבט" על כתיבה של נרי, ואם קריאתם של "אוגי", "אימל'ה" ו"אבא הכי חזק" נעשתה בתיווך הבעות פניהם והלמות ליבם של ילדיי, הרי כאן, בברונו, מסופר על נער מיוחד, תלמיד בבית הספר, "אם בכלל אפשר לקרוא לו תלמיד" (כדבריה של מנהלת בית הספר).

מה שבולט בדור כפרי, גיבורו של ברונו, הוא הקשרים החברתיים שלו. כמו באוגי, שם מתואר קשר בין ילדה לאוגר, כמו ב"אבא הכי חזק", שם עולמו הריגשי והחברתי מורכב מחיות ענק מפחידות שבסוף הופכות למשהו עדין ורך, שמתגנב בלילה אל חדרו של הילד ומכסה אותו בשמיכה, גם ברונו, עגל שהופך לפר, מהווה "דמות התקשרות" (מושג מהפסיכולוגיה של הילד) עבור דור כפרי, ואני אומר עצמי: כמה בדידות יש בגילאים האלה, כמה בדידות, בעקבותיה פונים גיבוריה של נרי אל "דמות התקשרות" לא אנושית, חייתית.
אבל, האם זו באמת בדידות?
אולי לא בבדידות מדובר אלא במיוחדות, בדיוקן של ילד שכאשר נשאל "למה אין לך חברים", עונה: (בקול רם) "אני בכלל לא זקוק לחברים!" , ויודע לזהות בברונו העגל את מה שנסתר מעיני מרביתנו: דמות בשר ודם "גוש קטן ומרעיד עם כתמים שחורים", ובמקום אחר: "מכורבל מתחת למנורת החימום, מרים את ראשו אליי ומביט בי בעיניים חומות וגדולות. הרגשתי את הלשון המחוספסת, החמה והמלוחה שלו". ובמקום אחר: "אמרתי לברונו: בוא, מסכן, לא קרה כלום. ברונו הרים את מבטו והיה נדמה לי שהוא מנסה לחייך, כאילו הוא מנסה לעודד אותי"... (הערה: בהקשר זה יצוין מקומו של דיאלוג המבטים. דור מביט בפר, הפר מביט בדור. ולפעמים מבטים מספיקים, המילים מיותרות).
לגבי דידו של דור, העולם לא מחולק לחיות ואנשים, ואם כבר, אז באופן הפוך: הפרים בוכים, והאנשים גועים. התמונה הזו, של ברונו העגל הרך אבל גם ברונו הפר המבוגר – בוכה, עם דמעות אמיתיות, מלוחות, שזולגות במורד הפנים, חוזרת לא פעם בספרה של נרי, ובמקביל חוזר הפועל געייה בהקשר של בני האדם. "געיתי בקול", מספר דור, אבל לא רק הוא אלא גם אחד הילדים בבית הספר, איתי גימל, גועה בבכי.
תמונה אחרת שמבדילה את דור ובונה, בעייני לפחות, דמות של ילד לא בודד אלא מיוחד, מדגימה את יחסיו עם ג'מוס, כינויו של שאול גורן, ה"מוזר" של הכפר. ג'מוס חי לבד, בבית קטן, שכור, בלי אישה וילדים, הוא הפועל שעוזר לאבא של דור ברפת, ודווקא עימו בונה דור קשר אנושי חם, קרוב, הוא מקשיב לסיפורים שלו ואוהב לעבוד איתו. ג'מוס הוא מעין גירסה מבוגרת של דור, טיפוס שמרביתנו נלגלג עליו, נתעלם ממנו, נכיר בו כ"אאוטסיידר", כ"לא בסדר", אבל חדי העין יזהו בו את הגבר הרגיש, המיוחד, האוהב. דמות אחרת אליה מתחבר דור היא הפועל התאילנדי שעובד ברפת: מדבר טיפה עברית, טיפה אנגלית והרבה בסימני ידיים. כך או אחרת, השפה ה"רגילה", שפת הדיבור, מיותרת במקרה הזה. דור פשוט מבין אותו. אלה הם הקשרים החברתיים העיקריים של דור, עגל קטן, גבר מוזר ותאילנדי.
בתוך כל זה, קיימים גם אבא ואימא. אבא הוא רפתן, יש לו ריח של רפת, ריח נעים של זבל וחלב ואבקת חלב. בריח של הרפת יש משהו מנחם, מעין הבטחה שיהיה בסדר, שהדברים יסתדרו. באחד הקטעים הקשים של הספר אומר דור: "איזה מזל שהאיש הזה, עם הריח, זה אבא שלי". ויש כאן אולי משום היפוך נוסף, חתרני, בהשוואה לריח החלב ה"נורמלי", חלב האם: דור יעדיף את אבא הרפתן, השחור מרוב שערות, "שעיר כמו קוף", על פני האימא התרבותית, הלבנבנה, שמנגנת ומופיעה עם תזמורת באולמות קונצרטים. "אני מעדיף להשאיר לך את התרבות ושישאירו לי את ברונו", אומר דור לאמו, שמביאה לו את הרקוויאם של ורדי ולא מסתירה את התנגדותה להיעדרותו מבית הספר והעדפתו את הרפת.
ואני שואל: אולי דווקא אמו של דור יכולה להבין אותו יותר מכולם, הרי גם היא מיוחדת, שונה, גם היא "אחרת": "הרי אמא שלך אף פעם לא עבדה כמו כולם", אומר אביו של דור, "היא אמנית". אני חושב שההבנה, ההשלמה אולי, של האימא כי יש לה ילד מיוחד במינו, מגיעה לאחר שנפגעה בתאונת דרכים. הנה תמונה: האימא שוכבת במיטתה, מגובסת, מדוכאת. דור מכין לה ספל תה ויושב לידה. הם מדברים, ואפשר, לראשונה בסיפור, להרגיש כמה היא שמחה שהוא בבית, ולא בבית הספר. כאשר דור מגיש לאימו ספל תה, מלווה אותי התמונה של דור מגמיע את ברונו בבקבוק חלב. אולי גם אמא של דור מבינה בתמונה ההיא, המרגשת, של ספל התה, הוא שנכון, דור לא מת על לימודים, אין לו הרבה חברים, הוא מעדיף את הסירחון של הרפת על פני ישיבה בכיתה, אבל זה בסדר, הילד ממש בסדר. אגב, דיברתי על היפוך, על הפרים הבוכים והילדים הגועים. אז בתמונה ההיא, של ספל התה, חל היפוך נוסף: דור בתפקיד "האם המיניקה".
ואתם יודעים, לפעמים אני חייב לתפוס את ההורים של דור, את המחנכת שלו, המנהלת, המורים, הפסיכולוגים, המאבחנים, ולהגיד להם: הוא רק ילד! וגם את דור אני חייב לתפוס בכתפיים העדינות שלו, לטלטל, ולהגיד: אתה לוקח על עצמך יותר מדי.
גם דור, ילד חכם, מודע לערך המוסף שלו, למיוחדות, ולפעמים הוא פשוט מתעייף, ואומר: תעזבו אותי כבר, תנו לי להיות רק עם ברונו, כמו בתמונה הבאה, שמתרחשת בשדה, דור וברונו עומדים בו, והוא חושב: (116): "אני אהבתי את השדה הזה כמו שהוא, עם הקוצים ופרחי הבר והעשב שברונו אהב ללחך. הייתי מוכן שהזמן יעמוד בדיוק בנקודה הזאת. שהשמש תהיה תמיד נעימה ומלטפת. ששום מבוגר לא יגיע כדי להאשים אותי בדברים שלא עשיתי. שלא אצטרך לעלות על הבמה במופע הסיום. שג'מוס לא ימות. ששי, החבר שלי, לא יעבור לבית ספר אחר, שברונו ירבץ לידי ככה, על העשב, ויביט בי במבט החום והרך שלו".
אני חושב שהתרומה של נרי ל"ארון הספרים" של הילדים ובני הנוער היא לא רק ספרותית וחינוכית בשל המסרים העולים מספריה כי אם, בעיקר, להוריהם, מעין מסר שאומר: היי, הביטו בילד שלכם, תבינו אותו, לימדו להכיר אותו, להרגיש אותו, להתקרב אליו. מכאן, שהשאלה האמיתית היא לא "מה הייתי עושה בלי ברונו" אלא – מה ברונו היה עושה בלעדי דור, מה ג'מוס היה עושה בלעדיו ואפילו אמא, מה היא הייתה עושה בלי הילד שלה, "הבעייתי"?...
סאלינג'ר, בספרו התפסן בשדה השיפון, כבר הזהיר: "אל תספרו שום דבר לאף אחד, כי כשמתחילים לספר אז מתחילים להתגעגע נורא. וזה כואב".
וזה, ה"להתגעגע" הזה, זה בדיוק מה שקרה לי עם סיום קריאת הספר של נרי. לא, לא עיניהם של ילדיי, גם לא תווי פניהם במהלך ההאזנה לקולי, הפעם לבדי קראתיו, נשאב אל דמותו של דור ומתגעגע אל ימי ילדותי.

 

גונן נשר, יליד ותושב שער העמקים.
ספרו לעוף כמו בוב בימון זיכה אותו בפרס רמת גן לספרות לשנת 2011 בקטגוריית ספרי ביכורים