חג שמח, עצבות
('מעריב', "השבוע", ה' בתשרי תשנ"ב, 13.9.1991 , עמ' 54 . הכותרת — בפרפרזה על שם הרומן פרי עטה של הסופרת הצרפתייה פְרַנסוּאַז סַאגַאן, 'שלום לָךְ, עצבוּת')
את החגים המתרגשים ובאים עלינו בראשית הסתיו אפשר להציג מזווית חיובית ומזווית שלילית. הידיעה הטובה היא ששום חג אינו מופיע יותר מפעם אחת בשנה, הידיעה הרעה היא שהחגים חוזרים בכל שנה בלי ויתורים.
הרשימה הזאת מופיעה אחרי ראש השנה, אך היא נכתבה שבוע ימים לפני כן. על כן אני מסתכנת בניחוש שגם השנה נפתחה מהדורת "מבט" ביום א' בחדשה הישנה: "המוני בית ישראל מסבים עתה לשולחן החג". אני פחות מסתכנת בהערכה שכמו בכל שנה תהיה ידיעה זו רק חצי אמת ואולי קצת פחות.
כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, על פי אמרתו המצוטטת מאוד של טולסטוי, והן אמנם חוגגות את ראש השנה עם תפוח בדבש, כמו שמתואר בטלוויזיה. אבל כמה משפחות מאושרות יש? אפילו פחות ממספר האנשים המאושרים, שגם הוא אינו מדהים אחרי הכול בגודלו.
ישנה הבעיה הסוציאלית־הכלכלית של אנשים, שעוניָם אינו מאפשר להם לחוג את החג כהלכתו. שִכבה זו, שכּללה פעם רק מקרים בטיפול לשכות הרווחה וקשישים גלמודים, התרחבה מאוד עם העלייה החדשה.
הפיחות העמוק שחל במעמדם של העולים עם העלייה הפך קבוצות אוכלוסייה שלמות, שכל ימיהן היו מאוששות ותקניות, לאנשים שבסיסם הקיומי התערער. מעמד בינוני שלם, מבוסס ופעיל הפך במהלך השנתיים האחרונות לפרולטריון שאינו יודע מה יילד יום. אנשים אלה לא ייטלו חלק בשמחת החג, גם אם תימצאנה משפחות טובות לב שיארחו אותם, על זקניהם וטפם, לארוחת ערב חגיגית. אדם עושה את חגו בביתו או בבית משפחתו ולא כשהוא סמוך על שולחן אחרים.
גם ללא מצוקתם רחבת־הממדים של העולים החדשים, יש בחגים משהו דו־ערכי, ההופך אותם לפעמים למכשול בלתי עביר.
החגים כמותם כימות החול, רק שהם תמציתיים ומרוכזים יותר, כמו שיום הולדת הוא תמצות וריכוז של שנת חיים שעברה.
כל המעלות והמגרעות של ימות החול באות לידי הֶדְגֵּש מיוחד בחגים. יחסי משפחה ורֵעות, כשהם טובים בימות החול, משתבחים עוד יותר בחג, כשיש לאדם פנאי והזדמנות לטפח אותם. בדידות והרגשת נטישה מחריפים עד בלי די בחגים, כשמוכרחים להיות שמח.
חודש וחצי לפני בוא החגים כולנו מתחילים לחלק את הזמן במונחים של לפני ואחרי החגים. אי אפשר לומר שהחגים יורדים עלינו במפתיע.
לרוב האנשים יש מספיק זמן להכין את עצמם מראש, על פי תנאיהם המיוחדים. לא שהסדרים אלה אינם כרוכים בלבטים ובספקות (ללכת גם השנה לדודה חיה או לבטל הֶסדר רב־שנים אבל עתיר חיכוכים?), אבל בסופו של דבר מוצאים לעצמם רוב האנשים את הסביבה היותר־נוחה או הפחות־מכאיבה לעבור את החג. לחוג את החג זו כבר זכות יתר, השמורה רק לאנשים המאושרים, שאולי הם דומים זה לזה ואולי לא.
קשה יותר מצבם של אנשים שכאילו מצאו פתרון אופטימלי, אבל בסתר לִבם ידעו מראש שפתרון זה לא יצלח. יש אנשים שאבד להם אחת ולתמיד, או לשנים רבות, הכושר לחגוג; משפחות שכולות, קשישים וחולים שנפלטו מן החברה, ללא יכולת לשוב, או אנשים בעלי מצוקות אישיות קשות.
אנשים שאיבדו באופן מהותי את הכושר לחגוג, בהבדל ממי שקרתה לו תקלה זמנית שתחלוף עם שינוי קל בנסיבות, בשבילם החגים הם סיוט שאין דרך להקל עליו. אלה אולי יעברו את החג בצלילה אל מתחת לזמן, ללא שולחן ערוך וללא צנצנת דבש על השולחן. זכור לי ספרהּ האוטוביוגרפי של ניצולת שואה, שבּו סיפרה איך מעולם לא חגגה חג ומועד עם משפחתה, אם כי בימות החול הצליחה לקיים שגרת חיים תקינה.
מראש לא התכוונתי לגלוש למסכת נהי על החגים, ובכל זאת, זה מה שיצא, אולי משום שזהו הַפָּן המוכחש והשכוח שלהם, כאשר כולנו סבורים שהמוני בית ישראל מסבים לשולחן לְבן־מפה, עם בקבוק יין מתוק, צלחות דג ממולא או חריף, לפי המוצא העדתי, וצנצנת הדבש שהפכה לסמל שקרי ומטעה, אפילו יותר מאשר בשר ההודו הממולָּא בחג ההודיה האמריקני.
אפשר כמובן לעבור את החגים גם בניגוד גמור למה שתיארתי.
עקרת הבית תפליא במטעמיה וגם תפַנה את השולחן בזריזות בתום הסעודה. המדיח ירחש בשקט במטבח, כשבתוכו מתנקות ביסודיות ארבע מערכות כלים. הילדים, ההורים והאורחים יעברו לסלון ויעבירו את הזמן, רווּיים בתחושת אהבה משפחתית, תוך צפייה בטלוויזיה או שיחה על התפוררות ברית המועצות. בשלב מסוים יירדם אבי המשפחה מול הטלוויזיה ואילו האם, בשמלה חדשה של טובה'לה, 169 תדפדף במוספי החג של שלושה עיתונים. הילדים יחמקו לחדריהם או לבתי חברים והלילה יהיה פתאום ארוך וריק, אבל כולו שובע ורוגע. למחרת בבוקר, לא השכם, ייסעו ההורים לבקר חברים בהוד השרון והילדים ישחקו כדורגל בחלל המרוצף בין עמודי הבניין.
יהי חלקי עמכם, מאושרי הארץ.
***
הזהב ותפוחי האדמה: רשימות ומאמרים מאת דליה רביקוביץ | עורך: גדעון טיקוצקי
© כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ