לאה גולדברג
סִיּוּם
א
בַּלֵּילוֹת בְּעָצְמִי אֶת עֵינַי רָאִיתִי עָלֶה.
רַק עָלֶה - וְיָדַעְתִּי כִּי טוֹב.
הַנְּהָרוֹת הולְֹכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא,
וְלָכֵן יָדַעְתִּי כִּי טוֹב.
אֵי בָּזֶה עַל קִבְרֵי מֵתַי דֶּשֶׁא רַךְ עוֹלֶה
דֶּשֶׁא רַךְ וְיָרֹק רַעֲנָן וְרָטֹב.
וְדָמָם זָרַם אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא,
אֱלֹהַי הַבּוֹרֵא עוֹלָמוֹת, הַמַּצְמִיחַ אִילָן וְעָלֶה,
אֱלֹהַי, הַאֻמְנָם זֶה טוֹב?
ג
דִּמִּיתִי, שֶׁהַזְּמַן עָמַד מִלֶּכֶת,
שֶׁעוֹד עוֹמְדִים כְּאָז בְּלִבְלוּבָם
עֲצֵי תַּפּוּחַ, אוֹ גַנֵּי שַׁלֶּכֶת
פּוֹרְשִׂים כְּאָז אֶת שְׁטִיחַ זְהָבָם.
כְּמוֹ לֹא נֶחְרַב עָלֵינוּ עוֹלָמֵנוּ,
כְּמוֹ לֹא נֵדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נֵדַע,
כְּמוֹ עוֹד עוֹמֵד בֵּיתֵנוּ וּמְקוֹמֵנוּ
שֻׁלְחָן לָבָן עָרוּךְ לִסְעוּדָה.
הַכֹּל, הַכֹּל, אֲשֶׁר אָהַבְנוּ פַּעַם
חוֹלֵף בְּתוֹךְ עֵינֶיךָ הַלַּחוֹת.
אַל תִּסְתַּכֵּל בִּי כָּךְ, כִּי אֵין שׁוּם טַעַם
לִזְכֹּר, מַה שֶּׁקּוֹרְאִים, הַנִּשְׁכָּחוֹת.
הַנִּשְׁכָּחוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ,
הָאֲבֵדוֹת שֶׁאֵין מֵהֶן מִפְלָט -
ד
אֶל הַשֶּׁקֶט הַזֶּה יִתְפָּרֵץ
קוֹל הָעוֹלָמוֹת הָאֲבוּדִים.
יוֹם כִּי יְפַתֵּנִי לִתְנוּמוֹת,
לַיְלָה יְעִירֵנִי מֵחֲלוֹם.
הַמַּלְאָךְ בּוֹכֶה עַל גַּג־בֵּיתִי,
דִּמְעוֹתָיו נוֹטְפוֹת עַל חַלּוֹנִי,
וּמֵתַי לֹא קָמוּ לִתְחִיָּה.
אֵין שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּדוּמִיָּה,
אֵין צְלָלִים בִּשְׁחוֹר הָעֲלָטָה,
אֵין מִפְלָט מִבְּכִי הַמַּלְאָכִים.
הַמֵּתִים לֹא קָמוּ לִתְחִיָּה.
(מתוך: מביתי הישן)
**
עֶשֶׂר פְּעָמִים
וְאוּלַי עֶשְׂרִים
עָבַרְתִּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה
בְּשָׁלוֹם.
אֲבָל מִי עָרֵב
שֶׁהַיּוֹם אֶעֱבֹר
בַּמָּקוֹם הַזֶּה
בְּשָׁלוֹם.
**
הָלַכְתִּי אֶל הַלַּיְלָה הַזֶּה
שֶׁאֵינֶנּוּ נִגְמָר
וּפִתְאֹם הָיָה בֹּקֶר
וְהַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה
אֶת פְּנֵי הַחַיִּים
שֶׁקִּנְאוּ בַּמֵּתִים.
(מתוך: שארית החיים)
> כל שירי לאה גולדברג
22 בינואר 1953
טוביה היקר,
הימים חולפים חיש מהרה בעבודה הרַבה שאני עובדת וביגונות ודיכאונות הנושרים על ראשינו ממרומי מושבם של מנהיגי העולם הפוליטי, ואי אפשר, אי אפשר לעסוק בשום דבר הגון. נדמה והתאוששת מעט ועמדת על רגליך ושוב הנה הכרח לנפול ולכרוע ולהביט אל תוך החשכה. קשה, קשה ביותר, בימים כאלה לשמור על היקר ביותר - הלוא הם יחסי־אדם.
לאה
מרחביה, 31 בינואר 1953
לאה היקרה,
... ומה נותר לנו עוד בעולם זה שדעתו נטרפת עליו בהיגיון אכזרי, אם לא שִמחה קטנה זו או אחרת? ולכן אני ההפך ממך, דווקא משום שהחרב שוב מעל ראשינו, דווקא בגלל כל אימת הלילות וחרדת הימים וקִרבת המוות, כולי נתון אני לאותו "היקר ביותר", ליחסי־אדם, וקשוב ופתוח אני אל מול כל אדם שקרוב לי הרבה יותר מאי פעם. הרי אותן הנימות הדקות הקושרות ישות חיה בישות חיה חזקות בהרבה מהזוועה המפוררת והמפרידה ואף חזקות מן המוות, כי קִשרם קשר שמעבר למוות, קשר שבאותה הדממה המולידה בכל רגע חיים חדשים. וכל זמן שאני חי, מבט עין ומילה טובה עֶרכם עבורי גדול מכל ההצהרות וכל הנבואות על האנושות - מושג שאין לאחוז אפילו בקצה שולֵי מעילו. דווקא משום שהכול מסביבנו מזדעזע כל כך, אין אימה גדולה מבדידותו של ה"אני", שהרי בו הזיעזוע עז שבעתיים. ולכן גם השירה (אני מתכוון לזו שאנו בעצמנו מנסים לדובבה) בעצם אינה מלווה אותנו עד לאותו הגבול האחרון שבין חיים למוות. כי לאמיתו של דבר גם היא אינה אלא הד קולנו. ומה יפה יותר לשמוע קולו של הזולת המדבר אלינו!
אחרי ימים ולילות איומים אני שוב שקט יותר. יבוא אשר יבוא, כל זמן שאני חי, אחיה.
טוביה
מתוך: אולי רק ציפורי מסע, מכתביהם של לאה גולדברג וטוביה ריבנר
נתן אלתרמן
מִסָּבִיב לַמְּדוּרָה
אֻמָּתָם לֹא הָיְתָה לָהֶם אֵם.
לֹא יָדְעָה בְּצֵאתָם לַדֶּרֶךְ.
הָיָה לַיְלָה עָמֹק וְנוֹשֵׁם
כְּתָמִיד בְּנִיסָן-הַיֶּרַח.
וְיָשְׁבָה בּוֹ עֲדַת נְעָרִים בְּנֵי-בְּלִי-שֵׁם,
חֲשׂוּפֵי מַרְפְּקִים וָבֶרֶךְ.
הֵם הִקְשִׁיבוּ הַקְשֵׁב וְהַחֲרֵשׁ
אוֹ שִׁלְּבוּ בַּשִּׂיחָה דְּבַר-וִכּוּחַ.
לִפְנֵיהֶם, עֲלֵי רֶגֶל שֶׁל אֵשׁ,
מְדוּרָה חָגָה-נָעָה בָּרוּחַ.
לֹא יוֹתֵר. אַךְ בִּכְתַב הָאֻמָּה הָעִקֵּשׁ
אוֹתוֹ-לַיְלָה נֶחֱרַת עֲלֵי לוּחַ.
אֶת הָעֹל הַפָּשׁוּט כֶּעָפָר
הֵם נָשְׂאוּ בְּלִי הַבֵּט אָחוֹרָה.
לֹא תָּקַע לִפְנֵיהֶם הַשּׁוֹפָר,
לֹא לֻטַּף קָדְקֳדָם בְּלֵיל-חֹרֶף.
לֹא. בִּשְׁנֵי שַׁרְווּלִים הַקְּשׁוּרִים לַצַּוָּאר
רַק הַסְּוֶדֶר חִבְּקָם מֵעֹרֶף.
נַעֲלַיִם נֻקְשׁוֹת, יַלְקוּטִים,
סְעֻדָּה שֶׁל זֵיתִים וּפְרִי-תֹּמֶר,
וְסִפְלֵי אָלוּמִינְיוּם קְמוּטִים
וְרֵעוּת, וְקָרְבָּן לְאֵין אֹמֶר.
מַה נּוֹסִיף וְנִמְנֶה?... מִדְּבָרִים פְּעוּטִים
נוֹצָרוֹת אַגָּדוֹת. זֶה הַחֹמֶר.
מַה נָּשִׁיר עֲלֵיהֶם? מַה נָּשִׁיר?
הֵם עוֹשִׂים זֹאת יָפֶה מֵאִתָּנוּ.
בְּעַצְמָם הֵם כּוֹתְבִים לָהֶם שִׁיר,
וַאֲפִלּוּ סְפָרִים כְּבָר נָתָנוּ...
זֶהוּ טִיב הַפַּלְמַ"ח. הוּא אֵינֶנּוּ מַשְׁאִיר
כָּל מְלָאכָה לְ"שֶׁלֹּא מִשֶּׁלָּנוּ"...
אֲבָל כָּכָה יֻגַּד נָא לֵאמֹר:
נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –
בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר
אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.
לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר
מִשְׁתַּחֲוָה. וּבוֹכָה. הֲבִינוּהָ.
כ"ח בניסן תש"ח
מִלְחֶמֶת הָעָם
הַיֵּאוּשׁ, עַל סַדָּן עָרֹם,
יְנֻגַּד בְּפַטִּישׁ וָאוּר.
בְּסַדְנַת הָאֻמָּה כַּיּוֹם
הַיָּגוֹן יֵהָפֵךְ לְצוּר.
כֹּבֶד-רֹאשׁ, צְלִילוּת-דַּעַת עַד דָּם –
אֵלֶּה לָנוּ לְעֵת מַאֲבָק.
לֹא נִתֵּן אֶת מִלְחֶמֶת הָעָם
לְפוֹרֵר לְסִיגִים וְאָבָק.
אִישׁ לִפְרֹץ אֶת הַסְּיָג אַל יָהִין!
תִּנְהָגֵנוּ הַיָּד הָאַחַת!
זֶה הַחֹק לְכָל עַם בְּיוֹם-דִּין,
וְלֹא כָּל שֶׁכֵּן לָנוּ, הַמְעַט.
מִלְחָמָה לָנוּ – לֹא לִשְׁמָהּ!
לֹא מִלְחֶמֶת יֵאוּשׁ-יוֹרְדֵי-בּוֹר!
אֲבָל יֵשׁ לוֹ לָעָם מִלְחָמָה –
לִסְפִינוֹת, לְחַיִּים, לִדְרוֹר!
בְּעַד אֵלֶּה הַכֹּל יֻתַּן,
בְּעַד אֵלֶּה הַכֹּל יֻקְרַב.
וְכַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר בֶּעָנָן
הַתִּקְוָה מְאִירָה לַקְּרָב.
יְרִיבֵינוּ וּכְתַב-נִכְלֵיהֶם –
מִלְחַמְתָּם
מִלְחָמָה אֲנוּשָׁה!
הִיא תִּהְיֶה יְרֻשָּׁה לִבְנֵיהֶם,
וּבְנֵיהֶם יִתְבַּיְּשׁוּ בַּיְרֻשָּׁה.
הָאַחִים! עֲלֵי אֶרֶץ וָיָם,
הָלְאָה, הָלְאָה, בְּכָל הַדְּרָכִים!
בָּא הָרֶגַע! יְחִי הָעָם!
תְּחִי מִלְחַמְתּוֹ, אַחִים!
י"א בכסלו תש"ו
16.11.1945
מתוך: הטור השביעי כרך ב'
***
אבות ישורון
הֶלֶן
אָב לָקַח אֶת הַטּוּרִיָּה,
כַּף ידָוֹ מְרֻבַּעַת
כְּטוּרִיָּה, וְכִסָּה אֶת
קֶבֶר בִּתּוֹ.
שָׁב וְחָזַר לִמְקוֹמוֹ, כִּי כִּלָּה לַעֲשׂוֹת. חָזַר וְהֶעֱמִיד
אֶת עַצְמוֹ, שָׂם זרְעַֹ עַל זרְעַֹ כְּיָדִיּוֹת
שֶׁל טוּרִיָּה, כְּמַגָּל אָרֹךְ בַּפִּנָּה,
אַחֲרֵי
ג תשרי תשלט, 4 אוקטובר 1978
בֹּקֶר עִם אַחַת
אֵיךְ אָקֻם בַּבֹּקֶר עִם עִיר אַחַת בַּלֵּב
וְעִם עִיר אַחַת בָּעֵינַיִם.
אֵיךְ אֶעֱבֹר גְּמִילָה
מֵהַחֲלֻקָּה הַזֹּאת?
אֵיךְ מִדֵּי אֶפְתַּח עֵינַי,
נִפְתַּחַת לְפָנַי הַדֶּרֶךְ לִפְּשֶׁדְמְיֶשְׁצֶ'ה.
וְאֵיךְ בָּעֶרֶב אָשׁוּב לִקְרַסְנִיסְטַאוו הָעֲיָרָה,
בְּאֵין אֹר וְאֵין אַף אֶחָד.
כב אב תשמז, 17 אוגוסט 1987
כֻּר הַכְּאֵב
אֲנִי לְבַד
אֵלִי אֵלִי.
יִסֻּרִים כֹּאֵב
אֵלִי אֵלִי.
בְּצִפָּרְנַיִם מַסְמֵר
אֵלִי אֵלִי.
אֲנִי פֹּה
אֵלִי אֵלִי.
הָרָע רָעֵב
אֵלִי אֵלִי.
צְלָבִים בַּצִּפָּרְנַיִם
אֵלִי אֵלִי.
דָּפַקְתָּ בִּי מַסְמְרִים
עִם הָעֹלָם
קֻם בֹּא
אֵלִי אֵלִי.
גְּדֹלִים יִסֻּרִים
שֶׁהֵם לְבַד.
כב אלול תשן, 1 ספטמבר 1991
פָּנֶיךָ אֶל פָּנַי
הֱיֻ לִי
פָּנֶיךָ יָפִים
אֶל פָּנַי.
הֱיֻ לִי
פָּנִים אֶל
פָּנִים לִי.
פֶּה אֶל
פֶּה. הֶגֶה
אֶל הֶגֶה.
כב תמוז תשנא, 4 יולי 1991
שְׂאֻ בְּשֶׁקֶט
שְׁעָרִים טְהֹרִים
שִׁמְרֻ עָלַי
לְבַל יְלַוֻּ
אֹתִי בְּתֹךְ
אֲרֹן יָחִיד
אֶלָּא בֹּרֵא
נְפָשֹׁת. כְּפִי
שֶׁזֶּה הָיָה
בַּיַּלְדֻת שֶׁקַּמְתִּי בַּשַּׁחַר
בַּשַּׁחַר נָטַלְתִּי
יָדַיִם וְהֶאֱמַנְתִּי
כִּי פְּקֻחִים עַפְעַפַּי.
אֹר ליֹם יט אב תשנא, 30 יולי 1991
מתוך: פניך אל פני - מבחר
רוחמה וייס
הבנתי את גודל האסון
כְּשֶׁאָמַרְתְּ אֱלֹהִים יִשְׁמֹר
הֵבַנְתִּי אֶת גֹּדֶל הָאָסוֹן,
אֶת עֹמֶק הַבְּאֵר לְתוֹכָהּ אֲנִי נוֹפֶלֶת.
כְּשֶׁאָמַרְתְּ אֱלֹהִים יִשְׁמֹר
הֵבַנְתִּי שֶׁאֵין תִּקְוָה
וְאֵין שׁוּם חוּט אָדֹם לִקְשֹׁר בַּחַלּוֹן וּלְהִנָּצֵל.
כְּשֶׁאָמַרְתְּ אֱלֹהִים יִשְׁמֹר
הֵבַנְתִּי שֶׁהָעוֹלָם שֶׁלִּי
מִתְמוֹטֵט.
מתוך: שאישה אינה אלוהים
***
אודי שרבני
המדינה שכחה תינוק במכונית (וזה אתה)
הַמְּדִינָה שָׁכְחָה תִּינוֹק בַּמְּכוֹנִית וְזֶה אַתָּה.
בֵּין הַתִּקְוָה לַמְּצִיאוּת, בְּתוֹךְ הָאֲטִימוּת,
חַלּוֹנוֹת סְגוּרִים לְלֹא אֶפְשָׁרֻיּוֹת.
הַחֲלִיפוֹת חוֹלְפוֹת בְּחַלּוֹנוֹת כֵּהִים,
הַטֶּמְפֶּרָטוּרוֹת רַק עוֹלוֹת, עוֹלוֹת.
הַמְּדִינָה שָׁכְחָה תִּינוֹק בַּמְּכוֹנִית וְזֶה אַתָּה.
בִּפְנִים הַיָּדִיּוֹת נְעוּלוֹת,
בַּחוּץ מִלִּים זוֹלוֹת.
בַּטֶּלֶוִיזְיָה כְּבָר יַכְרִיזוּ עַל מוֹתְךָ,
עוֹד מִקְרֶה שֶׁל הַזְנָחָה.
הַמְּדִינָה הִצְלִיחָה לְהַכְנִיס שִׁיר לַיָּצִיעַ,
כֻּלָּם שָׁרִים, מִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ - פָּגִיעַ.
הַמְּדִינָה הָלְכָה לָרַב שֶׁלָּהּ לִמְצֹא פִּרְצָה,
יֵשׁ אוֹקֵי, זֶה מְשָׁרֵת אוֹתָנוּ,
צֵא לְדַרְכְּךָ, שִׂים צְדָקָה, הַשְׁקֵט אֶת מַצְפּוּנְךָ.
הַמְּדִינָה מְחַכָּה לְיַד הַטֶּלֶפוֹן, מִתְפַּלֶּלֶת לְאֶרְאֶלָּה.
אַתָּה מִסְפָּר עַל הַכַּרְטִיס, מְרוֹקֵן עוֹד כִּיס,
מְגֹרָד מֵהַחַיִּים, בּוֹדֵק הִסְתַּבְּרֻיּוֹת,
הִנֵּה צַ'אנְס, הִנֵּה פֶּתַח נְשִׁימוֹת.
כַּמָּה אוֹן לְבַעֲלֵי הַהוֹן.
שָׁכְחוּ אוֹתְךָ, וּכְדֵי לְהַצִּיל אוֹתְךָ
צָרִיךְ לִשְׁבֹּר אֶת הַחַלּוֹן.
תִּתְבַּשֵּׁל יֶלֶד, תִּתְבַּשֵּׁל.
מתוך: אהבתי יותר את החומר המוקדם שלך
גיתית דהן
שומר החומות
הֵן בִּמְאוֹת דַּפִּים נִצְנֵץ סַמָּן:
אוּלַי אֶכְתֹּב? אַךְ הַמִּלִּים דְּמָמָה.
אוּלַי אֶכְתֹּב סוֹנֶטָה מִלְחָמָה?
לִכְתֹּב שִׁירִים וַדַּאי זֶה לֹא הַזְּמַן.
הַיְלָלוֹת צוֹפְדוֹת בְּנַהֲמָן,
וְהַשּׁוּרָה נוֹתֶרֶת עֵירֻמָּה.
וְנֶחָמָה אוּלַי יֵשׁ בִּדְבַר מָה:
עַל שְׂמֹאל־חָזָהּ סָמוּךְ לֵב נֶאֱמָן.
אֲהוּבָתִי נוֹשֶׁקֶת לִשְׂפָתַי
וּמִשְּׁקֵדִים רָקְחָה עוּגַת גְּבִינָה.
הַדָּם יֶחְדַּל לִזְרֹם, אַךְ אֵימָתַי?
נִסִּים קוֹרִים: מִלִּים יֵשׁ עַד הֵנָּה,
אַךְ יְלָדִים מָנִיתִי בֵּין מֵתַי.
אֹכַל עוּגָה בְּנֶפֶשׁ מְעֻנָּה.
מתוך: סדק יהלום
יעל סטטמן
תבטיח לי שנצא מזה
תַּבְטִיחַ שֶׁיִּהְיֶה אֲגַם
זָהֹב מִשֶּׁמֶשׁ, זָהֹב כִּשְׂעָרִי,
שְׂעָרִי יִהְיֶה זָהֹב כְּשֶׁנֵּצֵא מִזֶּה,
הַשֶּׁמֶשׁ תִּתְרַפֵּק עַל צַוָּארֵינוּ
הַחֲשׂוּפִים, הַנֶּחֱשָׁקִים. כִּתְמֵי שֶׁמֶשׁ
יַזְהִיבוּ אֶת צַוָּארֵינוּ, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֵּלֵךְ
יִהְיוּ דֻּבְדְּבָנִים, מֶתֶק יִזַּל בְּשׁוּלֵי עֵינֶיךָ,
יִגַּר מִשְּׂפָתַי,
יַמְתִּיק אֶת לְשׁוֹנֵנוּ.
נִדְרֹךְ דֻּבְדְּבָנִים בָּאֲגַם,
תַּבְטִיחַ לִי שֶׁיִּהְיֶה אֲגַם.
אֱחֹז בְּמָתְנַי בְּכֹחַ, סַחְרֵר אוֹתִי,
שַׁחְרֵר אוֹתִי מִכָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ
דֻּבְדְּבָנִים וַאֲגַם מֻזְהָב,
וְאַל תַּזְכִּיר לִי שֶׁאֵי פַּעַם הָיִינוּ
סְבוּכִים בְּשִׂיחַ הַיּוֹם הַזֶּה,
שֶׁבָּלַע אוֹתָנוּ וְהֵקִיא אוֹתָנוּ וּבָלַע
שׁוּב וְשׁוּב וּכְבָר נִכְחַדְנוּ
וְקַמְנוּ כִּי רָאִינוּ
קָצֶה שֶׁל גַּל, עֹקֶץ דֻּבְדְּבָן
יֹפִי אָפֵל מֵרֹב זָהָב, כָּבֵד וְחוּשָׁנִי
הִמְתִּין לָנוּ. הוֹשַׁטְנוּ צַוָּאר בְּאֹמֶץ,
לְהָנִיף עָלָיו אֶת הַיֹּפִי, רָצַעְנוּ אֶת אָזְנֵינוּ
לַחֲלוֹם, לָאֲגַם, לִזְרִימַת דֻּבְדְּבָנִים בַּשָּׁנִים
שֶׁיָּבוֹאוּ, אֲנִי רוֹאָה עֲדַיִן אֶת הַשֶּׁמֶשׁ,
אַתָּה רוֹאֶה אֶת הָאֲגַם?
תַּבְטִיחַ שֶׁיִּהְיֶה אֲגַם,
שֶׁנִּכְרַע לִשְׂפָתוֹ וְנֵדַע לִלְחשׁ
תּוֹדָה לְךָ, תּוֹדָה לָךְ, בְּשִׁבְעִים שָׂפוֹת
וּבִשְׂפַת הַמַּיִם הַזּוֹרְמִים, וּבִשְׂפַת
הַזָּהָב הַקָּרוּשׁ בְּעֵינֵינוּ
לְמַרְגְּלוֹת הַיּוֹם שֶׁהָיָה.
מתוך: בעניין הבעירה
ענת לוין
תפילה
מִטִּילִים. מֵחֲרָדוֹת. מִמַּכּוֹת יְבֵשׁוֹת.
מֵאַלּוֹת בַּפָּנִים. מִסַּכִּינִים. מִבְּנֵי עֶשְׂרִים וְאַחַת.
מִגֶּשֶׁם שֶׁל אֵפֶר. מִמַּאֲרָבִים. מִפְּצָצוֹת. מִקְּלָלוֹת.
מֵהַשְׁפָּלַת הַכַּלְכָּלָה.
שֶׁלֹּא יִרְחֲקוּ מִפַּחַד הָאֵשׁ -
הָרוּחוֹת, הַשְּׁזִיף, הָעוֹנוֹת, הַחִטָּה.
אֱלֹהֵי הָאָב וְהָאֵם שֶׁאֲלֵיהֶם אֲנַחְנוּ שָׁבִים
כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ הַיְחִידִיִּים, אֱלֹהֵי הַיַּלְדוּת,
תֵּן לָנוּ שֶׁלֹּא נָמוּת וְאִם נָמוּת, שֶׁנָּמוּת בַּמִּטָּה,
שֶׁהַמִּלָּה שֶׁנִּמְחֲקָה בָּעֵת הַזֹּאת, אוֹת אַחַר אוֹת,
תִּכָּתֵב שׁוּב עַל לוּחַ הַלֵּב כְּמוֹ עַל לוּחַ כִּתָּה,
שֶׁנִּהְיֶה תַּלְמִידִים שַׁקְדָנִים שֶׁל אִי הַסְכָּמָה
וּנְשַׁנֵּן יוֹם וְלַיְלָה אֶת מִלּוֹת הַתְּפִלָּה, לֹא אֲנִי
וְלֹא אַתָּה וְלֹא אַתֶּם וְלֹא הָהֵם וְלֹא לָמוּת.
עֲדִינוּת.
מתוך: רק רגע גוף
נורית זרחי
זה השדה
זֶה הַשָּׂדֶה בּוֹ נִגְמָרוֹת הַשְּׂפָתַיִם
אֶל הַחֲשֵׁכָה
בָּהֶן נֹאכַל אֶת כִּכַּר הָאֶבֶן, חַיִּים.
זֶה הַחִידָה שֶׁלֹּא נַעֲנֶה
כְּחָרוּז זְכוּכִי יִזְהַר
עַל רָאשֵׁי הַמַּיִם.
וְרַק עַל פִּי טְבִיעַת צְעָדָיו הַשְּׂרוּפִים
נִתָּן לְנַחֵשׁ – שֶׁעָבַר פֹּה אֵי פַּעַם
מוּבַן הַמִּלִּים.
מתוך: בלוז לתינוקות נולדים
***
כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד