למעלה שקֵט | טעימה

העברתי את אבא לקומה העליונה. תחילה הושבתי אותו על כיסא,
ולאחר מכן פירקתי את המיטה. הוא נשאר שמוט על הכיסא כמו עגל
שזה עתה נולד, עוד בטרם ניקתה אותו לשון אמו, ראשו מיטלטל כה
וכה, עיניו לא נאחזות בשום מקום. משכתי את השמיכות, הסדינים
ויריעת הריפוד מעל המזרן, השענתי את המזרן ואת לוחות העץ
אל הקיר, והתרתי את הברגים המחברים את חלקי מסגרת המיטה.
השתדלתי לנשום דרך הפה ככל האפשר. את החדר למעלה — חדרי
— כבר רוקנתי קודם לכן.
"מה אתה עושה?" שאל.
"אתה עובר דירה," אמרתי.
"אני רוצה להישאר פה."
"לא."
את המיטה שלו הוא יכול לשמור לעצמו. מחצית המיטה קרה זה
למעלה מעשור, אבל הצד המיותם עדיין מעוטר בכר. בחדר למעלה
שוב הרכבתי את המיטה באופן שצד הרגליים פונה אל החלון. מתחת
לכרעי המיטה הנחתי קוביות הגבהה. הצעתי את המיטה בסדינים
נקיים ובזוג ציפיות נקיות. אחר־כך העליתי את אבא במדרגות.
משהרמתי אותו מהכיסא נעץ בי מבט, ולא הסיר אותו מעליי עד
שהשכבתי אותו על המיטה ופרצופינו כמעט נגעו זה בזה.
"אני יכול ללכת לבד," אמר רק אז.
"לא, אתה לא יכול," אמרתי.
מבעד לחלון ראה דברים שלא ציפה שיראה. "אני שוכב גבוה," אמר.
"כן. עכשיו אתה יכול להסתכל החוצה ולראות משהו חוץ משמים."
גם בסביבה החדשה ולמרות המצעים הנקיים שרר ריח מחניק; הוא
הדיף ריח של עובש. פתחתי כנף אחת של החלון וקיבעתי אותה
בעזרת וו. בחוץ הייתה דממה, מזג האוויר היה קריר וצלול. בצמרת
המֵילָה המעוותת שבגינה הקדמית לא נותרו אלא עלים מקומטים
אחדים. במרחק רב ראיתי שלושה רוכבי אופניים עוברים על הסוללה.
אילו זזתי הצדה צעד אחד, היה גם הוא יכול לראות את שלושת
רוכבי האופניים. לא זזתי ממקומי.
"תקרא לרופא," אמר אבא.
"לא," אמרתי. פניתי לאחור ויצאתי מהחדר.
רגע לפני טריקת הדלת קרא: "כבשים!"
על רצפת חדרו לשעבר נותר מלבן של אבק, שמידותיו קטנות במקצת
ממידות המיטה. רוקנתי את החדר. את שני הכיסאות, שתי ארוניות
הלילה ושידת האיפור של אימא העברתי לסלון. באחת הפינות של
החדר תחבתי שתי אצבעות מתחת לשולי השטיח. "לא להדביק,"
שמעתי את אימא אומרת לפני עידן ועידנים, כשאבא התכונן לכרוע
על ברכיו עם מְכל דבק בידו השמאלית ומברשת בימנית, ואנחנו
כבר מסוחררים מהאדים החריפים. "לא להדביק, כי בעוד עשר שנים
אֶרצה להחליף את השטיח." צדו האחורי של השטיח התפורר לי בין
האצבעות. גלגלתי את השטיח ונשאתי אותו דרך חדר החלב החוצה;
ושם, במרכז החצר, פתאום לא ידעתי מה לעשות בו. הפלתי אותו
ארצה במקום שבו עמדתי. קְאָקים אחדים נבהלו מהחבטה הלא־
צפויה ופרחו מצמרות העצים שבשולי החצר.
רצפת החדר עשויה לוחות דיקט ששטחם המחוספס פונה כלפי
מעלה. העברתי בחטף את שואב האבק על רצפת החדר, ובלי לשייף
את הלוחות כיסיתי אותם בשכבת צבע יסוד אפור בעזרת מברשת
שטוחה ורחבה. כשמרחתי את הפס האחרון, לפני הדלת, ראיתי את
הכבשים.

כעת אני יושב במטבח וממתין שהצבע יתייבש. רק אז אוכל להוריד
מהקיר את הציור הקודר המציג עדר כבשים שחורים. הוא רוצה
להסתכל על הכבשים שלו; ובכן, אתקע מסמר בקיר ליד החלון
ואתלה עליו את הציור. דלת המטבח פתוחה, והדלת הפונה מהסלון
אל החדר פתוחה אף היא. ממקום מושבי אני שולח מבט מעל שידת
האיפור וזוג ארוניות הלילה אל הציור. אבל הוא אפל ודהוי, וככל
שאני מביט בו, אני לא מצליח לזהות כבשים.