מוסר ועסקים- הילכו שניהם יחדיו? - מבוא

מבוא

מוסר ועסקים – הילכו שניהם יחדיו?

תגובה טיפוסית המוכרת לכל מי שמצהיר על עיסוקו במוסר ועסקים היא: "מוסר ועסקים?! יש דבר כזה?! זהו אוקסימורון!"   אמירות מסוג זה, שחציין אמת וחציין הלצה, ממשיכות להלך בציבור למרות התגברות המאמצים של התאגידים בשנים האחרונות להפגין אחריות חברתית ולאמץ לעצמם קודים אתיים של התנהגות עסקית, למרות המעורבות הגוברת של אירגונים ציבוריים וגופים ממשלתיים ובינלאומיים בריסון העסקים ולמרות ההתפתחות המואצת של מוסר ועסקים כשדה מחקר אקדמי. אי אפשר אפוא לבטל את טענת האוקסימורון כדבר הלצה או חידוד בלבד.
מסורת ארוכה המגיעה עד אריסטו במאה הרביעית לפנה"ס רואה במסחר את אויב המידות הטובות ומחריב כל הערכים החברתיים והמוסריים (Maitland 1997, 2002, Vogel 1991).  סחר במוצרים תמורת כסף למטרות רווח הוא לדעת אריסטו דרך לא טבעית להשגת עושר, שכן השימוש במוצרים לצורכי מסחר אינו בהתאם למטרתם האמיתית: סיפוק צרכינו ומשאלותינו. לפי שמוצרים צריכים להיסחר על פי "ערכם האמיתי", הרווח הוא סוג של עוולה (אריסטו 1936). גישה זו נתקבלה כמעט ללא שינוי על ידי הכנסייה הנוצרית. ישו, מייסד הדת, קבע באופן נחרץ כי "לא יוכל איש לעבוד שני אדונים, כי ישנא את האחד ויאהב את האחר או ידבק באחד ויבזה את האחר. לא תוכלו עבוד את האלוהים ואת הממון" (מתי, ו' 24).  בעיני ישו, הממון, יותר מאשר המין או האכילה, הוא אויבו הגדול של האל: הממון הוא השטן, ועובדי הממון הם עובדי השטן.  אוגוסטינוס הקדוש (Saint Augustine 354-430) קבע שהשולח את ידו במסחר יכול אולי לפעול בלא אוון, אך אין הוא יכול להיות רצוי לאלוהים.  באותה נימה טען התיאולוג תומס אקווינס (Thomas Aquinas 1225-1274) כי מי שמתפרנס ממסחר, כלומר, מהפער בין מה שהוא גובה מהלקוחות לבין מה ששילם בעצמו עבור הסחורה, בוודאי שילם בעבורה פחות משוויה או מכר אותה ביותר מערכה האמיתי.  בתולדות הכנסייה הוצעו כמה רשימות של אבות-חטאים ובכולן נזכרת תאוות הבצע או החומרנות כאחת מהמוטיבציות העמוקות לכל החטאים (קליינברג 2007). נוכח תפיסת המסחר כעיסוק לא מוסרי במהותו, העצה המעשית היחידה שיכלה הכנסייה להשיא למאמיניה הייתה להימנע ממשלח יד זה. 
התנועה הפרוטסטנטית שעלתה במאה ה-16 ערערה על המסורת של הכנסייה הקתולית.  דובריה הציגו את ההצלחה החומרית של היחיד בעולם הזה לא כפרי של רדיפת בצע, אלא כביטוי למעמדו בעיני האל.  האדם הרצוי לאלוהים הוא זה שעובד בחריצות וביעילות, נוהג דרכי חיסכון ומשתמש באמצעיו להגדלת עושרו. רדיפת רווח ועשיית רצון האל אינן תרתי דסתרי, אדרבה, הן מחייבות זו את זו.  לדעת הסוציולוג מקס וובר (Max Weber 1864-1920) תפיסה זו, הרואה בעבודה את תכלית חייו של האדם וברווח סימן מובהק לברכת אלוהים השורה על המאמין, הייתה גורם מרכזי בהתפתחות הכלכלה הקפיטליסטית (וובר תש"מ). 
התפתחות חברת השוק החופשי קירבה את עמדות שני הזרמים בנצרות. הכנסייה הקתולית כיום אינה שוללת פעולה כלכלית לשם רווח, אלא מבקרת כמה ממאפייניה המובהקים ובראשם הפגיעה הכלכלית, החברתית והפוליטית בשכבות הנמוכות, שמקורה בריכוז העושר והכוח בידי "ההון המונופוליסטי" (DeGeorge 2007, Pastoral Letter 1986). הפער החברתי העמוק אינו צודק, פוגע בדמוקרטיה ומנוגד להשקפה ההומניסטית של הכנסייה. כתרופה לחוליי המשטר הקפיטליסטי מחייבת הכנסייה את הגברת מעורבות המדינה בתחומי מפתח בכלכלה, וזאת מבלי לערער את יסודות היוזמה הפרטית החופשית.
יש לציין שבדת היהודית, בהבדל מהנצרות, אין מסורת של סגפנות ואין יחס שלילי כלפי נכסים חומריים ועיסוק במסחר (Epstein 2000, Green 1997, Tamari 1997, קריסטול 2004, תמרי 1994).  מאפיין מרכזי בשיר ההלל לאשת החיל יראת האל בספר משלי הוא כושרה והצלחתה בניהול יחסי מסחר ענפים ובפרנסת המשפחה. פעולתה בשוק ועסקיה עם הכנעני לא רק שאינם פוגמים בכבודה ובאמינותה אלא עוד מרוממים אותם, "בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר" (משלי, לא 11). בסולם הפרנסות נהנה המסחר מיוקרה גבוהה מזו של עבודת האדמה, כמאמרו המפורסם של רבא: "מאה זוזי בעסקא, כל יומא בשרא וחמרא, מאה זוזי בארעא, מלחא וחפורה" (בבלי, יבמות סג א), כלומר: מאה זוזים בסחורה – בכל יום בשר ויין, מאה זוזים בקרקע – מלח ועשבים.  הצלחה חומרית המתבטאת בבנים ובנכסים היא אות לחסדו של האל, כנאמר בברכת ההבדלה "המבדיל בין קודש לחול חטאותינו הוא ימחול, זרענו וכספנו ירבה כחול וככוכבים בלילה". יש להדגיש כי העמדה החיובית כלפי העיסוק במסחר תחומה בתוך גבולות ברורים של איסור והיתר, המנוסחים במאות הלכות של מקח וממכר, הלוואות וקניינים, אונאה וגזילה, ועוד. ואולם, קשה למצוא אצל דוברי הדת היהודית בזמננו התייחסות שיטתית לשאלות החברתיות הקשות שמעלה הכלכלה הקפיטליסטית, השקולה לאגרת הרועים של ראשי הכנסייה הקתולית בארה"ב.
עליית החברה הקפיטליסטית וגיבוש מחשבת הכלכלה הקלאסית בעת החדשה החלישו את משקלן של טענות הביקורת המסורתיות על הפעילות העסקית, אך נסיבות העולם המודרני הזינו טענות ביקורת חדשות.  הביקורת הנוקבת ביותר על פעולת השוק החופשי כשורש הרע של החברה הקפיטליסטית באה מצד הסוציאליזם.  מארקס (Karl Marx 1818-1883) גדול הוגי הדעות הסוציאליסטיים, טען שחברת שוק חופשי גורמת להחרפת ניגודי המעמדות, לניצולם המחפיר של העובדים ולהדרתם מהעושר הכלכלי והתרבותי שצברה החברה.  הייתה זו לגביו טענה אמפירית ונורמטיבית כאחת – האי צדק מעוגן ביסודות הסדר החברתי הקפיטליסטי. הוגים סוציאליסטים טענו שהפעולה בשוק החופשי משחררת את הדחף הרכושני של האדם מכל סייג חברתי, דתי ומוסרי ומשליטה אותו על כל תחומי החיים האנושיים. בקטע מהמניפסט של המפלגה הקומוניסטית, שנכנס לקלאסיקה של הספרות הסוציאליסטית, טענו מארקס ואנגלס  שהבורגנות, נושאת המשטר הקפיטליסטי, "ערטלה מזיו הקדושה את כל מעללי האדם, שעד כאן נערצים היו ומעוררים יראת רוממות. היא הפכה את הרופא, את איש המשפטים, את הכוהן, את הפייטן, את איש המדע – לפועלים שכירים המקבלים שכר מידה. הבורגנות קרעה מעל יחסי המשפחה את הצעיף הרגשי הלבבי אשר להם והעמידה אותם על יחסי ממון צרופים." (מארקס ואנגלס  1955).
מארקס סבר שבמשטר הקפיטליסטי מובְנות סתירות מהותיות שלא ניתן ליישבן. על כן התרופה היחידה לחוליי המשטר הקפיטליסטי היא בהריסתו עד היסוד ובכינון חברה סוציאליסטית, שבה כל הרכוש נמצא בבעלות הכלל והשוק החופשי מפנה את מקומו לחלוקת העושר של החברה על פי קריטריונים של צרכים אנושיים וטובת הכלל.
האידיאולוגיה של מדינת הרווחה שפרחה באמצע המאה ה-20 (גידנס 2000), ראתה בקפיטליזם של השוק החופשי את הגורם לרבות מן התופעות הבעייתיות שאותן אבחֵן מארקס, אך האמינה כי ניתן לפתור את הבעיות הללו או לצמצמן באמצעות התערבות של המדינה בשווקים. חובת המדינה לספק אותם צרכים של הציבור שהשוק החופשי אינו יכול לספק או שהוא יכול לספק באופן חלקי בלבד. נוכחות ממשלתית חזקה בחיי הכלכלה היא נורמלית ורצויה, שכן הכוח הציבורי בחברה דמוקרטית מייצג את רצון הכלל.
גישה פילוסופית ביקורתית בת זמננו לפעולת השוק מוצאת ביטוי בהגות הקהילתנית ((communitarianism. הפילוסוף אלסדייר מקינטאייר (Alasdair MacIntyre), הרחוק מהשקפת עולם סוציאליסטית, מתאר את השוק החופשי כאויב הגדול של כל המידות הטובות וערכי המוסר בחיי היחיד והחברה כאחד.  לדבריו,
    "למרבה הצער, טיפוח היושר, הצדק והאומץ עלול לעיתים קרובות, בעולמנו כפי שהוא כעת מתוקף הנסיבות, למנוע מאיתנו להשיג כסף, פרסום וכוח … עלינו לצפות, אם כך, שאם בחברה מסוימת רדיפת הטובין החיצוניים תיהפך לדומיננטית, מושג המידה הטובה יישחק תחילה ואט אט יימחק לחלוטין" (מקינטאייר 2007).   
הסקירה ההיסטורית הקצרה מלמדת שהעמדה הביקורתית כלפי עולם העסקים יונקת לא רק מהמחשבה המסורתית של הדת או מגישה חברתית רדיקלית, אלא גם מזרמים מרכזיים במחשבה החברתית המודרנית. מוסר ועסקים נוקט אף הוא גישה ביקורתית כלפי עולם העסקים. ברם, בהבדל מההשקפות שהוצגו לעיל הוא מחייב שוק חופשי תחרותי ומציע דרכים להתאמת פעולת העסקים לציפיות החברה ולדרישות המוסר.

מוסר ועסקים כתחום אקדמי
מבחינה היסטורית יש לראות את תחילת התגבשותו של מוסר ועסקים כתחום אקדמי על רקע הזעזועים שפקדו את החברה האמריקנית בשנות ה-60 של המאה הקודמת.  המאבקים נגד המעורבות במלחמת וייטנאם ובעד שוויון זכויות לשחורים, התפתחות תרבות נגד בקרב הדור הצעיר והתבלטות הלכי רוח חברתיים רדיקליים העלו גל של ביקורת נוקבת כלפי המגזר העסקי ובתוכו במיוחד התאגידים הגדולים. טענות הביקורת על תמיכת התאגידים במדיניותו המיליטריסטית של הממשל ועל רדיפתם אחר הרווח תוך התעלמות מערכים ויעדים חברתיים הוצגו כשני צדדים של אותו מטבע. בשיח הציבורי של אותם ימים רווח המושג של "המערכת הצבאית-תעשייתית" (the military-industrial complex) כביטוי של קשר שלילי בין שתי המערכות. בגל הביקורת על עולם העסקים עלו למרכז סדר היום החברתי שאלות כמו זיהום הסביבה, חשיפת העובדים לסכנות, פגיעה בצרכנים והתנהגות נצלנית של קונצרנים בינלאומיים בארצות העולם השלישי. הדיון בשאלות אלה הוחרף בשל שורת אירועים אקוטיים שגרמו נזק להמוני בני אדם: שערוריות פיננסיות, שחיתות מנהלים והתמוטטות חברות, אסונות אקולוגיים ומסחר במוצרים מזיקים (Freeman and Gilbert 1989).
במציאות זו הוצגה בכל חומרתה שאלת האחריות החברתית של מגזר כלכלי שהחלטותיו והתנהגותו משפיעות על איכות חיינו כמעט בכל התחומים. מושג המפתח בדיון הציבורי היה "אחריות חברתית תאגידית" (corporate social responsibility). המושג זכה לפיתוח תיאורטי שיטתי רק בהדרגה. בשלב הראשון הוא נקשר באופן פשוט לכל פעולה המקדמת את טובת החברה הכללית ללא זיקה ישירה לאינטרסים הכלכליים של התאגיד. מבחינה מעשית ניתרגמה דרישת האחריות החברתית לפעולה בכמה תחומים שנהוג להכלילם במסגרת הרחבה של "תנועת המוסר בעסקים" (The Business Ethics Movement) (DeGeorge 2005, 2007, Wicks 1995):
* פעולה ציבורית – התעוררות תנועת הצרכנות (consumerism), הקמת אירגוני "הירוקים" לאיכות הסביבה ומאוחר יותר מאבקן של קבוצות אקטיביסטים בתאגידים ובמוסדות פיננסיים בינלאומיים המגלמים את הגלובליזציה (הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית);
* תקשורת המונים – קיום מדורים קבועים למוסר ועסקים בכל כלי התקשורת ופרסום ספרות מדעית פופולארית על חברות מופת המשלבות יעילות ויצירתיות עסקית עם תודעת אחריות חברתית (למשל, קולינס ופוראס 1994, Peters and Waterman 1982, Peters 1987);
* פעולות חקיקה – בנושאים כמו אפליית עובדים מטעמי גזע, מין, דת ולאום, הבטחת זכויות עובדים, הגבלת הזיהום הסביבתי, איסור מתן שוחד לשם השגת יתרונות כלכליים בארצות העולם השלישי;
* יוזמות למיסוד האחריות החברתית של תאגידים – ובכללן, ניסוח קודים של התנהגות עסקית, תוכניות הכשרה אתית של עובדים ומנהלים, הפעלת קו פתוח לדיווח מצד העובדים על מעשים פסולים.