עם צאת ספרה
יכולנו להיות נהדרים
מהו נושא הכתיבה החביב עלייך?
בדידות, אני חושבת. בדידות היא מנוע עלילתי רב-עוצמה. תחשבי למשל על המכשפה נטולת השם בסיפור על הנזל וגרטל, עם הבדידות המצמיתה שלה שמטריפה עליה את דעתה. אלמלא הייתה כל כך בודדה לא הייתה בונה מקדש ממתקים בלב היער, כל המתיקות הרעילה הזאת היא מלכודת דבש של אישה בודדה. ברור שהמכשפה היא דמות הרבה יותר מעניינת מאשר צמד הילדים האנמי,שהלך לאיבוד ביער. המכשפה היא דמות חד-פעמית, בעוד הנזל וגרטל הם ילדים די גנריים. ובכל זאת היא כל כך מקנאה בהם, המכשפה! השניים שתמיד נמצאים יחד, מעולם לא נפרדו, ולפיכך אינם יודעים בדידות מהי. לכן, כשהם נתפסים במלכודת שטמנה, הדבר הראשון שהיא עושה הוא להפריד ביניהם. היא לא יכולה לשאת את הביחד שלהם, זה מטריף אותה.
מי מבין האנשים שכולנו מכירים עשוי להעניק לך השראה לכתיבת דמות?
דמות ספרותית מוצלחת בעיניי היא כזו שלא מפוענחת עד הסוף, ששומרת משהו לעצמה. דמות הנבל תמיד ריתקה אותי – מה הוביל את הנבל להיות נבל? הרוע מזמין התעכבות, פענוח. יש איזו מחשבה נאיבית שבני אדם הם טובים מיסודם, ואם קרה שמישהו יצא חרא-של-בן-אדם אז כנראה שיש לכך סיבה, ככל הנראה משהו השתבש בדרך. יריב לוין, למשל, הביורוקרט היבשושי שלא רואה בעיניים - יותר דמות ספרותית מאשר אדם בשר ודם. התנהלותו האטומה, המכאנית. כמו צעצוע מקולקל שאי אפשר לעצור. הרי מבחינה ז'אנרית, מכאניות מקושרת למנגנוני פעולה של סיפורי אימה (דמייני את פרנקנשטיין צועד, את. ההליכה המתנודדת של זומבים. יריב לוין מחצין איכות כזאת.). באיזה בית גדל? האם היו לו חברים? (והנה שוב מוטיב הבדידות מזדחל לסיפור...) האם יש לאיש הקשה הזה צד רך ופגיע? האם יימצא מישהו שיצהיר בלב שלם שיריב לוין הוא האדם האהוב עליו ביותר בעולם? אלה חומרים שמגרים לכתיבה.
איזו דמות ספרותית את מצטערת שלא יצאה מהמקלדת שלך?
קלללל. אוליב קיטרידג'. אני מתה עליה ועם זאת מתקשה לפענח את סוד הקסם שלה – אישה שמרנית, קטנונית, חסומה רגשית, מיזנטרופית עם פה גדול – ובכל זאת דמות נהדרת שקשה לא לחבב. טעם נרכש אמנם, אבל מעוררת חיבה בדרכה. ההישג הכביר של הסופרת אליזבת סטראוט בעיניי הוא שאנחנו הקוראים בכלל לא מתעבים את קיטרידג', על אף היותה צרת אופקים ומעצבנת. אולי כי מתחת למעטה הקשוח מצטיירת פגיעות, אולי כי היא באמת יודעת מי היא (אם לגנוב ציטוט מפלאנרי או'קונור מתוך 'כל מה שעולה מתכנס'). זו לא חוכמה לגרום לקורא לחבב גיבורה שהיא יפהפיה כריזמטית הורסת, רופאה ב'רופאים ללא גבולות' שבשעות הפנאי שלה מקליטה ספרים עבור הספרייה לעוורים. אבל לחבב על הקוראים מישהי מחוספסת כמו אוליב קיטרידג' זה חתיכת הישג. הייתי רוצה לכתוב פעם דמות שמחבבים למרות, לא בגלל.
האם זה נכון שסופרים לפעמים סוגרים חשבונות אישיים באמצעות הדמויות שלהם? נניח באמצעות תיאורים לא מחמיאים של דמויות המבוססות על אנשים אמיתיים?
ברור! זו פריבילגיה של המקצוע, כמו חשמל חינם לעובדי חברת חשמל. והראייה לכך היא ההסתייגות הבולטת שמופיעה בפתחו של כל ספר, לפיה כל קשר בין הדמויות בספר לבין המציאות הוא מקרי בלבד. ברור שיש קשר כזה, אחרת לא היו טורחים לכתוב שאין כל קשר.
רוצה לפרט ולתת דוגמאות?
לא.
מהי לדעתך המהפכה הגדולה ביותר שאירעה בענף הספרות במאה השנים האחרונות?
אני מקווה שלא כניסתה של הבינה המלאכותית לתחום. בעיניי המהפכה הספרותית הגדולה היא המהפכה הנשית כמובן. העובדה שיש כל כך הרבה סופרות ומשוררות סביבנו כלל אינה מובנת מאליה. לפעמים אני קוראת מדורי תרבות ישנים באתר העיתונות ההיסטורית, ונחרדת לנוכח הדומיננטיות הגברית המוחלטת, הלא מתנצלת, ששררה בענף עד לפני עשורים ספורים. אמנם למשוררות הואילו לפנות קצת מקום, אבל אישה שמעזה להיות סופרת? קוריוז במקרה הטוב. אני קוראת ביקורות שפרסמו גברים על יצירות נשיות וברור לי שהם לא הבינו מה קראו. למשל, ביקורת שכתב מישהו על ספרה של שולמית הראבן, 'בדידות', שיצא בשנת 1980: "כל הסיפורים מדגישים היבטים מעניינים למדי בעולמן (של נשים) ומאירים הוויות הנראות כשוליות מנקודת מבט גברית". מהערה זו עולה שהתייחסו לנשים כותבות כבעלות תחביב לא מזיק כמו גינון או אפייה. והיום זה אחרת. איזה כיף שהיום זה אחרת.
לאיזו מהפכה ספרותית את עדיין מייחלת?
שהוצאת ספר תסתמן כאירוע תרבותי ולא רק כאירוע צרכני. אני מדמיינת שיגרת מפגשים של סופרים.ות עם קוראים.ות בחנויות ספרים בכל רחבי הארץ, כמו שרואים בסרטים אמריקאיים: סיבוב הופעות צנוע, מלווה בהקראות חיות. הלוואי והיה מספיק קהל לזה, עם צמא לקולות חדשים. הרי ספר במהותו הוא הזמנה לשיחה, אני נוכחת בזה במועדוני הקוראות שאני מנחה. את מסיימת לקרוא ספר וממש בוער לך לדבר עליו עם קוראות אחרות. לדבר באמת, לא לכתוב דו"ח קריאה ולשגר אותו לעולם. לקיים שיחה של ממש.
מה לדעתך קריאה עושה לנפש?
רוחצת אותה, מסירה ממנה את כל הכתמים ומגהצת כל קמט וקמט. קריאה, במיטבה, היא זמן איכות מסעיר עם עצמך ועם העולם.
מי הסופר או הסופרת שהיית ממנה לתפקיד שר התרבות?
הייתי ממנה לתפקיד שר התרבות עורך או עורכת, כי למנות סופרים זה בעייתי. עורכים במהותם שואפים לתקן, יודעים מה צריך לעשות, מזיזים דברים, מוחקים בלי חשבון. אנשים פרקטיים. סופרים לא. חוץ מזה עדיף שסופרים ישמרו על ריחוק ומיסתורין, ולא יתפלשו בעניינים ארציים כמו תקציבים והשקות של מתנ"סים. את יכולה לדמיין את שמעון אדף גוזר סרט במתנ"ס באור יהודה? אני בעד סופרים שלא מתערבבים, אלה שגרים במקומות צדדיים, בפריפריה של הפריפריה. נגיד בצפת, בערד או בקורניש ניו המפשייר, במקומות קטנים אף אחד לא עושה עניין ממשלח היד שלהם. יש ירקן, יש מוסכניק, יש רופא שיניים ויש סופר. הרבה יותר מוצלח ונכון בעיניי להתערבב ככה עם זרם החיים מאשר להיות עסקן ולתחזק מושב קבוע בגילדה.
עכשיו בואי נדבר על הספר שלך, "יכולנו להיות נהדרים". מה חשבת על ההתקבלות שלו?
ברור שהייתי שבעת רצון מהביקורות המצויינות שקיבלתי, שתיים ב"הארץ" ואחת ב"וואלה". פחות מרוצה מהמספר המצומצם של קוראים וקוראות שעד כה מצאו את דרכם אל הספר, כשלוש מאות בלבד. קיוויתי שיהיו לו יותר קוראים וקוראות, כי כתבתי ספר בן זונה (בעיניי, בעיניי). גם אציין שהופתעתי לטובה מהעובדה שהיו לספר קוראים גברים רבים יחסית, והם אפילו אהבו אותו. התאכזבתי מהמספר הנמוך יחסית של קוראות. אולי קראו ולא אהבו, אין לדעת. מטבע הדברים מי שלא אהבה את הספר פחות נוטה לומר לך את זה. אני מקווה שהמצב ישתנה, שהספר יצבור עוד אוהדות ואוהדים ולא יצבור אבק במחסנים.
מהו הסיפור האהוב עלייך בקובץ?
אה, זה משתנה כל הזמן. אני אוהבת במיוחד את הסיפורים שגרמו לי להצפה רגשית גם בקריאה בפעם ה-100. למשל ברגעים מסוימים בסיפור "מיכאל כץ". זה סיפור שמתאר זיקה לא שגרתית שמתפתחת בין מורה לתלמידה, כשהם מוצאים את עצמם קשורים זה לזו בברית של אאוטסיידרים. עוד סיפור שאני ממש אוהבת הוא "שמפניה לשולחן הכי שמח", שהדמות הראשית בו, אודי, היא עקרת בית לא ממומשת. הסיפור מתרחש במהלך חתונה באולם ברחוב המסגר, בשנות השבעים/שמונים, והוא סוג של סיפור בורקס – אבל בניגוד לסרטי הבורקס המוכרים מאותה תקופה, שנוצרו על ידי גברים והעמידו במרכזם דמויות גבריות, היה לי כיף לכתוב בורקס לאישה. שיחקתי עם הסטראוטיפים כמובן, וגם זה היה ממש כיף. אני מרגישה קירבה מיוחדת לגיבורה של הסיפור, כי אם החיים שלי היו מתגלגלים מעט אחרת יכולתי להיות בעצמי מין אודי כזאת. אישה עם חלומות שחיה את החסר בלי לדעת מה חסר לה כי אין לה מילים לזה. בשכונה שבה גדלתי היו המון אודי.
את בת 56, לא בדיוק גיל קלאסי לפרסום ספר ביכורים. האם הסיפורים נכתבו בזמן האחרון או ששכבו שנים במגירה של ההארד דיסק במחשב?
חלק מהסיפורים נכתבו לפני 15 שנה, וחלקם חדשים יותר, אבל במהלך העבודה על הספר כמעט כל הסיפורים עברו רמונט, לפעמים רמונט רדיקלי למדי. היה לי חשוב שהסיפורים יהיו עדכניים ויתכתבו עם מה שנעשה היום בזירה העולמית של הסיפור הקצר. בשנתיים האחרונות, במסגרת העבודה על הספר עם העורך יואב רוזן, פתחתי מחדש גם סיפורים שכבר פורסמו בעבר בכתבי עת, וחלקם עברו מטמורפוזה כתוצאה מכך. למשל הסיפור "מה לנו ולהם" שבמקור נקרא "אנטיביוטיקה" ופורסם בכתב העת "מסמרים" בשנת 2009. בגרסתו הנוכחית הסיפור מפוכח יותר ואוחז בעמדה הרבה יותר אירונית ביחס לדמויות שלו. גם סיפורים אחרים בקובץ עברו עיבוי, מתיחה וזכו לקבל טוויסטים צורניים מעניינים עכשוויים. כשאני חושבת על מי שהייתי לפני 15 שנים, אני כבר לא האדם הזה. כך שאפשר לומר שהספר נכתב במשך 15 שנים על ידי שורה של סופרות מתחלפות שכולן אני.
תתארי סביבת כתיבה אידיאלית עבורך
אני לא בעניין של אי טרופי שטוף שמש עם ערסל שמתנדנד בין שני דקלים, ממש לא. יותר בכיוון של עיר צפון-אירופאית מלנכולית, שהאור בה מועט וקר, וגשם דק יורד בה ללא הפוגה על בתים יפים באפור. בתוך סביבה כל כך קודרת, כתיבה נראית כמו אפשרות לא רעה בכלל להעביר באמצעותה את הזמן. כי כשאני כותבת, לא כיף לי. רוב הזמן אני סובלת. גם בלי קשר לכתיבה אני מעדיפה חושך חלקי על פני אור בוהק, תריסים מוגפים על פני חלונות פתוחים כי אור שמש מופרז מעצבן אותי, אני חיית מחילות. בפועל, אגב, הספר שלי נכתב בעליית גג לא ממוזגת (לא אוהבת לשבת שעות במזגן). בחורף אני יושבת שם עטופה בשמיכה ובקיץ יש מאוורר שמכוון לפרצוף.
לסיום, מה לדעתך הוא אוברייטד?
כסף. אה, וגם ספרים עם עלילה. לחיים אין עלילה.
***
מירי שחם היא כותבת ועורכת ישראלית. היא כותבת ספרים בהזמנה, מובילה מיזמי תיעוד ארגוני המתבססים על זיכרונות עובדים ומנחת סדנאות כתיבה. בשנים האחרונות פרסמה סיפורים קצרים רבים בכתבי עת. היא הקימה עם אביבית משמרי את כתב העת "פטל", ערכה ופרסמה אנתולוגיה דיגיטלית מקיפה של יצירות נשיות בנושא הריון ולידה, והקימה וניהלה את "מועדון כרייה", מועדון קריאה דיגיטלי לסיפורים קצרים. היא מתגוררת בזכרון יעקב. עמוק בליבה היא משוכנעת שהיא עשויה לפחות שבעים אחוז נייר.
ספר הביכורים של מירי שחם יכולנו להיות נהדרים זכה לאהבת הקהל ולשבחי הביקורת.