תחילת שנות התשעים. פטריק מלרוז בן 30, נקי מסמים וחסר מטרה. את הסוד הגדול של ילדותו עדיין לא סיפר לאף אחד, והוא מרגיש שאינו יכול לשאת עוד לבדו את האמת הזאת. משהו חייב להשתנות, משהו חייב להשתחרר. מסיבה נוצצת של המעמד העליון הנבוב, שבה מתארחת בין היתר גם הנסיכה מרגרט, מספקת לו הזדמנות לפגוש כמה מכרים ותיקים, להשקיף אחורה על חייו ואולי־אולי לפתוח צוהר להתחלה חדשה.
מעט תקווה חותם את השלשה הראשונה של חמשת ספרי פטריק מלרוז, ואת שנותיו של פטריק כאדם צעיר. השילוב של עצב, ייאוש ואימה עם סאטירה חברתית נוקבת ומצחיקה עד דמעות כבר מוכר לנו שני הספרים הקודמים בסדרה, אין דבר וחדשות רעות. הפעם מתבלטים על רקע זה גם כמה רגעים נדירים ומרגשים של קרבה וגילוי לב - וכל זאת בפרוזה הצלולה, החדה והאלגנטית של אדוארד סנט אובין, מגדולי הפרוזאיקונים האנגלים של ימינו.
אדוארד סנט אובין הוא סופר אנגלי יליד 1960. סדרת ספרי פטריק מלרוז, שהחל לפרסם בשנת 1992, זכתה לשבחים רבים ואף עובדה למיני־סדרה בטלוויזיה בכיכובו של בנדיקט קמברבאץ'.
בירור אפל של נפש האדם
עם הקורבנות המצערים של מגפת הקורונה נמנית סדרת ספרי פטריק מלרוז, שנפלה בין הכיסאות בחסות רצף הסגרים. גם מיני־סדרת הטלוויזיה בכיכובו של בנדיקט קמברבאץ' והתרגום המצוין של דבי אילון לא עזרו. השנה יצא בעברית הספר השלישי בסדרה, וזו הזדמנות טובה להזכיר לקוראים את אחד הפרויקטים הספרותיים המסעירים שראו כאן אור. אם הספר הראשון עוסק בטראומת ילדות איומה, והספר השני מתמודד עם ההשלכות ההרסניות שלה — ב"מעט תקווה" אדוארד סנט אובין יורה לכל הכיוונים כשהוא בא חשבון עם החברה העשירה שבה גדל. אבל זה לא רק ספר על מעמדות, אלא בעיקר בירור מעמיק, אפל וחסר רחמים של נפש האדם ושל הקשר שלה לספרות. סנט אובין חושש שהספרות שלו מסתתרת מאחורי חומות של אירוניה, אבל הכתיבה הצלולה, הכנה והמצמיתה שלו צרופה באמת: "הוא היה מותש מהצורך שליווה אותו כל חייו להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת: בגופו ומחוץ לגופו, על המיטה ועל מוט הווילון, בווריד ובמזרק... נואש להימלט מן האירוניה החותרת תחת אושיותיה־היא ולומר את מה שהוא באמת מתכוון אליו, אבל באמת מתכוון למה שרק האירוניה תוכל לבטא".
אלעד בר־נוי, מבקר ב"ידיעות אחרונות" ועורך ומגיש התוכנית "פופ אפ" בכאן תרבות, פרוייקט נבחרי השנה של "הארץ"
מאנגלית: דבי אילון, זוכת פרס היצירה למתרגמים, תשפ"ג