אתה הגיבור של חייך,
איך תמשיך את הסיפור?
שיחה עם הפילוסוף פרופ' אסא כשר
מילת המפתח שלי היא משמעות. החיים יכולים להיות מלאים
בכאב, אכזבה, תִפלות, חולי, רוע — כזה הוא העולם, מלא
בהם. עם זאת, החיים יכולים להיות בעלי משמעות, כאלה
שיש טעם רב לחיותם.
חיים בעלי משמעות הם לאו דווקא יותר מוסריים, אבל הם
יותר עשירים ועמוקים מחיים של בן אדם שלא השתלט על
החיים שלו, שהחיים מנהלים אותו במקום שהוא ינהל אותם.
זאת שאלה חשובה מאוד וצריך לשים אותה על הפרק, אבל
לא נכון לתת לה ממד מוסרי — משמעות היא ביני לבין עצמי,
והמוסר הוא ביני לבין זולתי.
משמעות החיים היא משהו שאדם יוצר ומעצב לעצמו. יש לו
סיפור, לסיפור יש עלילה עם דמויות, ערכים ומטרות.
אסא כשר הוא פרופסור אמריטוס לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ופרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. עסק בפרגמטיקה של השפה ובאתיקה מקצועית. כשר כתב וערך מאות מאמרים, קודים אתיים וספרים רבים וחשובים בתחומים שונים. הוא המייסד והעורך (זה יובל שנים) של כתב העת הבין־לאומי Philosophia . כשר נודע ביכולתו לשלב בין העיון התאורטי ובין חיי המעשה. הוא שימש יושב ראש וחבר בוועדות ממלכתיות וציבוריות רבות ושונות, ואף חיבר קודים אתיים ובהם “רוח צה“ל“ — הקוד האתי של צבא ההגנה לישראל. אסא כשר הוא חבר האקדמיה האירופאית למדעים וחתן פרס ישראל לפילוסופיה.
“חיים בלבבות“, מאמר יוצא דופן שכתב כשר על ההתמודדות עם השכול, היה הבסיס שגרם לנו לרצות לשוחח איתו. נפגשנו בביתו עמוס הספרים והציפורים שברמת גן, פגישה רוויה ברגשות. בדרך סיפרה לי שוב דפני על הכאבים שהיא חווה, על התגברות הבערה הפנימית מתחת לעור. הבנתי שאנו נכנסים לתקופה אחרת במסע שלנו, שדפני מתמודדת עם מורכבות גדולה. בזמן שחיכינו ברכב מתחת לבית, הראתה לי דפני את שרוולי הקרח ששמה מתחת לחולצתה כדי להקל עליה את הכאב בידיים. הסתכלתי עליה כלא מאמין. איך ייתכן שאנחנו כאן בִּמקום שהיא תהיה בבית ותתמודד עם הכאב. “אל תדאג, אני אהיה בסדר“, אמרה לי במדרגות. כשיצאנו מהפגישה, עמוסי מחשבות, התבוננתי בידיה של דפני, שאחזו בספר שהעניק לנו כשר, “ספר קטן על משמעות החיים“, וחשבתי שאולי עכשיו הן כואבות טיפה פחות.
אסא — קראתי את מה ששלחתם לי, את התוכנית של הספר ואת הסיפור של דורון. לא קשה להזדהות עם הכאב שלך, דפני, ועם העניין של שניכם בתופעת האובדנות ובמניעתה. לי אף פעם לא הייתה נגיעה אישית בנושא הזה, אבל אני בהחלט מתבונן בו מבחינה פילוסופית. אני זוכר שפעם הוזמנתי לאירוע של פסיכולוגים שעסק בנושא. קיבלתי מהם חבילה שלמה של סיפורי התאבדות והתבקשתי להגיב. בתגובה שלי לא דיברתי על התאבדות.
עסקתי בנושא של משמעות החיים. לדעתי כל התאבדות היא מיותרת, היא שגיאה, תקלה עמוקה בעיצוב חייו של האדם. אני לא מטיל אחריות, דופי או אשמה, אלא מסתכל על המצב הזה שבן אדם אומר בו: אין שום טעם להמשיך, כל הדרכים חסומות, כל האפשרויות נמוגו. אני חושב שזאת שגיאה שהיה אפשר להימנע ממנה. הדרך להימנע מן השגיאה קשורה לאופן שבו בני האדם מתחנכים על ידי המחנכים בבתי הספר, על ידי הצבא, על ידי ההורים ועל ידי המעטפת החברתית שכולנו מסתובבים בתוכה. צריכות להיות נכונות ומוכנות לדבר על זה, לגעת בנושא. היום רבים צריכים לעסוק בשאלה הזאת. מדובר על חמש מאות מקרי התאבדות בכל שנה בישראל, וזה פשוט מזעזע.
על חלק מתאונות הדרכים אין לנו שליטה, אבל יש תאונות דרכים שנגרמות מהתנהגות אנושית ואנחנו נלחמים בהן. אנחנו אומרים שברוב המקרים תאונת דרכים זאת תוצאה של שגיאה, תקלה שלא הייתה צריכה לקרות. אני חושב ככה גם על כל סיפור אובדני. בכנות גמורה, אני לא מבין את הסיפור של דורון עד הסוף. אני לא מתיימר להבין, על אף שתיארת אותו כל כך יפה. צריך להעמיק יותר בנדבכים הנפשיים העמוקים כדי להבין אותו על בוריו, אבל לדעתי דווקא יש שם כוח להתגבר על הנטייה האובדנית. כוח פנימי שאומר: בסדר, בחיים יש כאב, אכזבה, כיעור, אבל יש מה לעשות נגד זה.
החיים לא נועדו להיות טיול נעים שהכול נקי בו ומאה אחוז בסדר, החיים של אף אחד הם לא כאלה, אבל ההשלמה עם הכאב היא חלק עצום מהכוח להתמודד עם הקשיים. אני כל הזמן אומר את זה, אבל אנשים מסרבים לקבל את זה ממני. אביא דוגמה אישית. מאז שהבן הבכור שלנו יהורז נספה, אני לא מאושר, בשום מצב, אף רגע; העניין הזה נמחק לחלוטין מתוך חיי. בתי נישאה, הבן הצעיר שלי התחתן, יש לי נכדות ונכדים, גם הם יקרים ואהובים. יש לי רגעים טובים, רגעי שמחה קלילה, אבל אני אף פעם לא נמצא במצב שאני מאושר בו, מרוצה לגמרי מחיי.
אני יודע שהיחס שלי לכאב שונה מיחסם של אנשים אחרים. הרבה מאוד אנשים אומרים שכאב הוא משהו שצריך לעקוף, להימנע ממנו, שמצב של כאב הוא מצב רע. אני לא בא אליהם בטענות, אבל אני אומר: אתם תעשו בכאבים שלכם מה שאתם רוצים, אבל אצלי הכאב הוא המצב הטבעי שלי. איך יכול להיות שלא יכאב לי שבני נספה? לכן אני חי עם הכאב ועושה הרבה דברים שאני יודע מראש שיכאיבו לי, אבל אני עושה אותם, כי אני מרגיש שאני חייב ורוצה לעשות אותם. אני יודע שאנשים אחרים עושים תחשיב של כאבים — "זה יכאב לי יותר מדי, לכן לא אעשה את זה". לי ממש לא אכפת כמה יכאב לי.
במשך השנים הזמינו אותי לאזכרות של חיילים, גם כאלה שלא היה לי איתם קשר, לא לחייל ולא למשפחתו. הם כנראה התחברו לדברים שאמרתי לזכרו של יהורז בני, שנהרג בתאונה בשנת 1991 , בזמן שהיה מ"פ בשריון. לא היה לי מושג שאחרי כל אזכרה שאשתתף בה אגיע הביתה מותש רגשית, כי דיברתי על מישהו שנספה, למרות שאינני מכיר אותו. אני קורא ניירות וחוברות על החייל המת, אני שומע את עצמי מדבר עליו, אבל בתוך ליבי אני מדבר על יהורז, וזה מאמץ רגשי עצום. זה כואב מאוד, אבל אני לא עושה את החשבון הזה, כי כשאני במצב של כאב, אני במצב שמתאים לי ואני לא רוצה להשתחרר ממנו. להפך, נראה לי אבסורד להשתחרר מהכאב. אני גם לא מאמין שזה יכול לקרות, אפילו אם הייתי מתאמץ.
מילת המפתח שלי היא משמעות. משמעות החיים וטעם החיים — זה לא אושר. החיים יכולים להיות מלאים בכאב, אכזבה, תפלות, חולי, רוע, כל מיני דברים הנכנסים מעצמם לתוך החיים שלנו, מפני שכזה הוא העולם. עם זאת, החיים יכולים להיות בעלי משמעות, כאלה שיש טעם רב לחיותם. בספרון שלי, שנקרא "ספר קטן על משמעות החיים", אני מציע את המטפורה הבאה: כל בוקר נפתח דף חדש שאתה כותב בו את ספר חייך. אתה הגיבור, אתה המחבר, אתה הקורא הראשון ואתה המבקר הראשון של ספר חייך. הספר הוא לגמרי שלך, ואתה מחליט מה לכתוב שם. פתאום נכנס משהו לתוך החיים שלך וכותב לך כמה עמודים בתוך הספר, רעים או בינוניים או טובים, אבל אחר כך אתה מחליט איך להמשיך לגולל את סיפור חייך; משמעות החיים היא משהו שאדם יוצר ומעצב לעצמו. יש לו סיפור, לסיפור יש עלילה עם דמויות, ערכים ומטרות, וזאת משמעות החיים שלו! יש הרבה דרכים לגולל סיפור שמעניק משמעות. תמיד הדברים הקטנים שאני עושה קשורים לאיזשהו דבר גדול, גדול יותר ממה שהוא נראה — זאת המשמעות שלהם.
אני מסתכל על הנוער שאחרי הצבא נוסע לטיול הגדול בחוץ לארץ. אני חושב שזאת מנוחה מהאחריות הכבדה שצה"ל הטיל עליהם. עד עכשיו המים הזורמים הובילו אותם במורד הנהר — גנון, גן, בית ספר כזה או אחר, צבא, אבל עכשיו הם גמרו לצוף, עכשיו הם צריכים להחליט. והם רוצים להחליט בשקט, בניחותא, לא שייתנו להם שעתיים או יומיים או שבועיים. הם ישכבו בתאילנד על החוף כמה שהם רוצים כדי לתת לעצמם תשובות לשאלות של חייהם. אפשר לעשות את זה גם באילת או בבית, אך יש יתרונות לריחוק ולניתוק.
אבל אנחנו שולחים אותם לטיול הזה לא מצוידים. הספר שלי בא לענות על השאלה הזאת: איך לתת משמעות משלך לחיים של עצמך. אני לא אומר לך מה תהיה משמעות חייך, אין לי פתרון קסם שאני מוֹכר לכולם, אבל אני חושב שאתה צריך לדעת מהי הדרך; צריכה להיות איזו מיומנות אנושית שעוזרת לעצב את סיפור החיים, להבין למה ואיך עושים את זה. לא משנה לאן תגיע, לא משנה מה יהיה סיפור חייך העכשווי; אפשר לספר סיפורים שונים בדרכים שונות. מה שחשוב הוא לספר סיפור ולעמוד בדרישות, להשליט על חייך עקרונות שיבטאו את המשמעות של חייך.
יוסי — השאלה היא אם הכאב יכול להיות גם חלק ממשמעות חיי, או שהעובדה שאני לא מוצא משמעות לחיי היא הכאב.
אסא — הכאב בתור חלק מהחיים יכול להיות חלק מהסיפור. לכל דבר בעולם יש תג מחיר. לדוגמה, לעבוד במקומות קשים, נגיד בבית חולים, יכול להיות ממש סבל. יש בבית החולים כל מיני מקומות שכואב מאוד להיות בהם, אבל אנשים נמצאים שם. הם לא נהנים לכאוב, הם לא נהנים לסבול. הם לקחו את הכאב על עצמם ביודעין. אבל זה יכול להיות הסיפור שאני מספר על עצמי, מרכיב של המצב ולא תג מחיר, מרכיב נכון ומרכזי של סיפור החיים.
אני לא בא בטענות אל בני אדם שמתייחסים אחרת אל הכאב, למי שאומר שהוא לא רוצה שום כאב, שהוא רוצה לעקוף את זה, להתרחק מהמקומות הכואבים. לכל אחד מנעד הכאבים של חייו.
כשאדם מעצב לעצמו את סיפור חייו, כשטוב לו והוא במצב רגוע ורגיל, הוא יכול לחשוב על השאלה הזאת של אושר וכאב. אבל זה יהיה כרוך במחיר רגשי כבד מאוד. יש אנשים שקשה להם לעשות את זה גם באופן פילוסופי וגם באופן רגשי, להשלים עם כך שהאושר לא מחכה להם בהמשך הדרך. צריך להבין שמה שמחכה בהמשך הדרך זאת משמעות שאני יוצר. אני לא צריך להתאמץ ליצור אותה בכל בוקר מחדש. וגם כשלא מצליחים לעצב סיפור, זה רק כישלון זמני. לספר סיפור זה לא עניין של מה בכך, לא עושים את זה בשתי דקות, לכן טוב שנוסעים לשנה לחוץ לארץ.
אני מדבר על שאלת משמעות החיים במונחי הפסוק בספר תהלים: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים, לראות טוב". כל מרכיבי הנפש שלי צריכים להיות בפסוק הזה — חפץ, אוהב, רואה טוב — מבין. אני צריך למצוא דרך לגולל סיפור שהוא עמוד חיי, שאני רוצה בו, שאני אוהב אותו, שאני מזדהה איתו ושתהיה הרמוניה בין כל המרכיבים שלו. האם כל ניסיון כזה יצליח? לא. עברו במשרד שלי באוניברסיטה סטודנטים שבאו ללמוד משפטים או רפואה, מקצועות שקשה להתקבל אליהם והם מצטיינים בהם וחושבים שחשוב לעסוק בהם, אבל הם לא אוהבים אותם.
יוסי — הם היו כנראה צריכים להמשיך לחפש את משמעות חייהם, זה לא היה הסיפור שלהם.
אסא — בדיוק, זה לא הסיפור שלהם. הם באים וחושבים שאולי לימודי פילוסופיה יעזרו להם, אז הם מנסים מחדש. אני מאמין שתמיד אפשר לנסות מחדש. אין רגע בחיים שלנו שאין בו הפוטנציאל לעצב מחדש את החיים.
דפני — לפעמים זה ממשיך ממש עד הסוף־הסוף.
אסא — עד הסוף־הסוף. גם במקומות הכי קשים, כפי שהיה נניח במחנות ההשמדה, כשמרחב החופש היה אפסי. גם במקום כזה אתה יכול להחליט איזה מין בן אדם אתה, וגם כשרע לך מאוד אתה יכול להחליט לחשוב מחדש. אבל צריכים להיות לנו הרגלים כאלה. לא יצרנו הרגלים של חשיבה על משמעות החיים, לכן כל אחד עושה זאת באמצעות ארגז הכלים הדל שיש לו. אני מדבר עם הנוער בבתי הספר ובצבא על השאלות: "מה זה לחיות?" "מה הם החיים האנושיים?" "איזה מין פרויקט זה?" הרבה יותר חשוב לשאול את השאלות האלה מאשר ללמוד עוד פרק בהיסטוריה או חמש יחידות במתמטיקה. אני חושב שהשכלה רחבה חשובה מפני שהיא נותנת לי הרבה מודלים שאני יכול לברור מתוכם ולהרכיב את המודל שלי למשמעות חיי. היא מכשיר להעשרת המחשבה בצורות ובמודלים של חיים, בסיפורים אנושיים. לכן השכלה היא דבר טוב, אבל צריך למצוא בתוכה את המקום להתעסק בסיפור משמעות החיים, לא רק לשם מניעת התאבדות אפשרית אלא בצורה חיובית. אם כל אחד היה יודע לעשות זאת, כל אחד היה עושה זאת.
יוסי — אסא, אתה מדבר על אובדנות בהקשר של משמעות החיים, ולהרגשתי אתה נוגע באיזשהו דבר בסיסי שהולך יד ביד עם החשיבה המחקרית והקלינית על המשבר האובדני, חשיבה שמדגישה שתמיד אפשר למצוא דרך לצאת מהמשבר, תמיד יש דרך להיחלץ ולמצוא משמעות. אבל כהמשך לזה, מעניין להבין מהו לדעתך הקשר בין משמעות החיים ובין ההתאבדות? איך אפשר להסתכל על זה מהפרספקטיבה הזאת של המשמעות? בעצם, האם התאבדות היא למעשה היעדר משמעות?
אסא — אני יוצא מנקודת ההנחה שרוב האנשים ששמים קץ לחייהם לא חושבים על הפעולה האובדנית במונחים של "משמעות". אני מניח שזאת מין המשגה פילוסופית של הסיפור, והיא לא בהישג ידו של כל אחד. אבל חשוב לי להדגיש, בכל מכתבי ההתאבדות שקראתי יש חוט מקשר — המשמעות לא נמצאת שם. ואם אתה חושב על זה בצורה סדורה, זה ממש שם, זה הסיפור המרכזי. האדם למעשה אומר מבין השורות: אין טעם להמשיך במסלול שאני נמצא בו, זה לא הסיפור שלי. השגיאה היא לחשוב שאם זה לא הסיפור שלי, אז אין שום סיפור אחר שיכול להיות הסיפור שלי. וכאן טמון הרבה מאוד. חשבתי הרבה על המקרה של דורון, על ההתאבדות שלה בהקשר הזה. מתי התרחשה ההתאבדות? ומה היה הסיפור שלה?
דפני — דורון התאבדה בינואר 2007 , אחרי חודשיים בצבא. הסיפור שלה זו שאלה גדולה. הסיפור הזה משתנה לי מעת לעת, הוא כל פעם נטען במשהו אחר או נוסף. לדעתי, היא התגייסה לצבא ולשירות קרבי מתוך היענות ללחץ חברתי ולמסר סמוי שהיה אצלנו בבית, אפילו שמילולית שידרנו לה שזה בסדר גמור אם היא לא תתגייס. היא רצתה מאוד לזכות בהערכה מאבא שלה, שעליו היא כתבה "גיבור־על ששום דבר לא קשה לו", ואולי גם מאחיה וממני. אבל השירות הקרבי, ואולי גם השירות בכלל, לא התאימו לה, וכבר עם הגיוס היה שם שבר גדול.
אסא — לאיזו יחידה היא התגייסה?
דפני — אז קראו לזה מודיעין איסוף קרבי. היום זה נקרא משהו אחר.
אסא — חיל האיסוף הקרבי.
דפני — חיל האיסוף הקרבי. כן. לזה היא התגייסה. גם קודם לכן היו לה משברים, והיו חמש שנים קשות עד הגיוס. אני לא יודעת אם לקרוא לזה דיכאון. היא תפקדה ברוב תחומי החיים, והמשברים פחתו עם השנים. היא הלכה והתחזקה ונאחזה בחיים, ובהליכה לצבא, לחיל האיסוף הקרבי, נראה היה שהיא מגייסת לעצמה סיפור שייתן לה תוחלת. היא הייתה פציפיסטית בנשמתה, מאוד פלסטינית ומאוד ישראלית בתוך הסכסוך הזה שלנו, ורצתה לתרום את חלקה, אבל זה לא היה לפי יכולתה, לא הפיזית ולא המנטלית.
אני חושבת שכדי להיות חייל בכלל, ובמדינת ישראל בפרט, נדרשת קהות נפשית מבורכת, וזאת תכונה שלא הייתה לה. מהר מאוד היא יצאה מהטירונות הקרבית והתכוונה להוריד פרופיל כדי לעבור לשירות קל יותר וקרוב לבית. עם זאת, במונחים של "סיפור", זאת לא כל התמונה. היא כאילו כבר נולדה עם סיפור מסוים.
אסא — למה היא לא הגיעה לוועדה הרפואית שהייתה מתוכננת לה ביום ההתאבדות?
דפני — זאת שאלת השאלות. למה היא לא מיצתה את האפשרות הזאת, ולמה היא לא אותתה לנו כמה קשה לה. אלו שאלות שממשיכות להדהד בראש שלי.
יוסי — אני מרגיש שאני מכיר היטב את הסיפור של דורון מתוך התיאורים של דפני וירון, ואף פעם לא חשבתי עליה במונחים שתיארתָ כל כך מדויק. שיש סיפור חיים שהיא מנסה לספר, וללכת לוועדה הרפואית זה להגיד בצורה חד־משמעית: אני משנה את הסיפור שלי, עכשיו יהיה לי סיפור אחר. הוא כבר לא יהיה הסיפור של הבת הגיבורה של האבא הגיבור, והוועדה הרפואית היא אולי הגושפנקה האחרונה לשינוי הסיפור. אולי היא לא יכלה לקבל את זה. לא היו בה הכוחות ואולי הרצון לשנות את הסיפור שלה.
דפני — וואו, זה מאיר לי את הסיפור של דורון באור חדש. אולי רק עכשיו אני מבינה כמה נכון מה שיוסי אומר. בשבילה זה היה כישלון, והוא דרדר אותה למפגש נוסף עם הכאבים שהיו לה בעבר. התחושה הקשה שלי כרגע היא שאם היא הייתה פוגשת אותך, אסא, לשיחה כמו שאנחנו מנהלים עכשיו, היא לא הייתה מתאבדת, כי פילוסופיה עוזרת לרכוש כישורי חיים. זו מחשבה קשה, אבל אולי היא גם מנחמת, כי יהיו קוראים לתיאור הזה שיבינו שאפשר למנוע התאבדות גם בדרך הזאת, הפילוסופית יותר. ואולי זה מתאים מאוד לחלק מבני הנוער שההתאבדות שלהם ממש קשורה לנושא המשמעות. כשאני חושבת על זה ברור לי יותר ויותר עד כמה בכלל צריך ללמד פילוסופיה בבתי הספר. אנחנו למדנו פילוסופיה בבית ספר בתיכון עם מורה מצוינת, וזה היה המקצוע שהכי העניק לי כישורי חיים. יש ילדים שטיפול או ייעוץ פילוסופי מתאימים למבנה הנפשי שלהם הרבה יותר מטיפול פסיכולוגי.
אסא — אם רוצים ללמוד פילוסופיה לשם פילוסופיה, זה בסדר גמור, זה נהדר, זה חלק מהתרבות וההשכלה והכלים המחשבתיים. אבל אם אנחנו מדברים על משמעות החיים, לא הייתי מתחיל שם. לא הייתי מתחיל בסוקרטס, שמסרב לאפשר לחברים שלו להבריח אותו מהכלא ונשאר כדי לשתות את הרעל תוך ציות לחוקי אתונה הכאילו דמוקרטית. צריך לדבר על משמעות החיים בשילוב מושגים שהם קצת מופשטים, עם סיפורים שהם לגמרי קונקרטיים — אפשר לעשות את זה.
יוסי — אנחנו מכירים סיפורים ומקרים של חיילים שהתאבדו אחרי הדחה מקורס, אחרי תחושת הכישלון ואולי הניפוץ של חלום חייהם, של הסיפור שלהם. יכול להיות שאנשים מתקשים למצוא סיפור אחר? אולי נכון לעצור שם, ברגע ההדחה, ולעזור להם לנסח סיפור חדש, ענף חדש בסיפור שלהם?
אסא — נלך צעד אחורה. לסביבה שאנשים גדלים ומתפקדים בה צריכה להיות אחריות. בבה"ד 1 הייתה פעם הסיסמה: "נפל בבה"ד, נפל בחיים". איזו שטות זאת! ממש מעצבן לשמוע את זה. זאת הזווית הצרה והלא־מקצועית בהתייחסות להרבה היבטים. הרי מי הם המפק"צים בבה"ד 1? קצינים נפלאים שעכשיו הם מדריכים. יש להם רק שמץ של מיומנות בהתעסקות בתמונה הרחבה יותר של הנפש של בן התשע עשרה ובן העשרים ובמשמעותו של משבר. בצה"ל הדרכה לא הייתה נתפסת פעם כמקצוע. ומה כבר המדריכים יודעים לעשות בכל הממדים הרכים הנפשיים של ההדרכה? כשאתה מדיח חייל מקורס, ממסלול, מתהליך שהוא כל כך רוצה אותו כמו קורס טיס או מסלול בשייטת, אתה צריך לדאוג שיהיה לו סיפור אלטרנטיבי. אתה לא מדיח אותו ושולח אותו לנפשו. אתה צריך לעזור לו לחשוב על מסלול אחר בצבא שיתאים לו יותר, שהוא יוכל לעשות בו דברים אחרים חשובים. כמו לומר, הגענו למסקנה שלהיות קצין חי"ר לא מתאים לך, נחפש יחד איתך מסלול אחר בצבא, נראה מה הכי מתאים לך, מה תואם את הכישורים שלך.
חיל האוויר יודע לעבוד ככה. הוא מלווה את המודח מקורס הטיס לתפקידים אחרים בחיל. מלבד זאת, בקורס טיס מודחים תשעים אחוז מהצוערים, לכן ההדחה לא מסמנת את המודח כחריג. הוא לא בעשרה אחוזים המוצלחים במיוחד; זה לא כישלון חרוץ. אבל להיות מודח בבה"ד 1 זה חריג. אני מכיר חברה עסקית ענקית שכאשר מפוטר בה עובד, עוברים איתו על מסלול השמה ובודקים מה הוא יכול לעשות אצלה או מחוצה לה.
לא שולחים אותו הביתה כי לא צריך אותו יותר. בחברה הזאת לא מדברים במונחים של משמעות החיים, אבל זה בעצם מה שהם עושים. העבודה הייתה חלק משמעותי בחיי המפוטר, אז אם שוברים את זה, צריך לבנות משהו אחר.
צריך להסתכל על האדם שדנים בו בצורה יותר אחראית ויותר עמוקה. שינוי עמוק לא יכול להיעשות בצורה רדודה.
יוסי — זה כל כך חשוב, לא רק בצבא, בכלל בחיים, שיש בהם המון צמתים של הרגשה כאילו נסתם הגולל על הסיפור שלי. אבל למעשה יש הרבה סיפורים אחרים שיכולים להתחיל שם. זה מהדהד אצלי את החיפוש אחר משמעות של ויקטור פרנקל.
אסא — אני לא מחזיק בגישה שלו, אבל יש בינינו הרבה דברים משותפים. אני אומר: אתה יוצר את המשמעות, אתה חופשי לגמרי ביצירה הזאת. אין משהו מסוים שבאופן אובייקטיבי מחכה לך, שמתאים לך יותר מכל דבר אחר.
יוסי — זאת התבוננות שיש בה יותר אופטימיות, כי הרבה פעמים אנחנו מדברים על אובדנות בהקשר של ניפוץ החלום, ואילו אתה אומר: יש גם חלום אחר, אתה רק צריך להיות ער לאפשרות שהוא קיים. בספרות המקצועית מתוארים מקרים של מיצוי חלום החיים — אדם מגיע למימוש החלום, מקיים אותו, ואחר כך נותר בלי סיפור.
אסא — יש שיר של נתן זך על מטפסי ההרים, שכשהם מגיעים לפסגות המושלגות, ליבם ריק מהרים וריק מטיפוס. השגת את זה, גמרת. אנשים צריכים לדעת בשכל וברגש שאחרי כל ההרים יש עוד הר. הרבה אנשים שחוו אכזבה למדו לחיות איתה, ובסופו של דבר גם נפטרו ממנה. בהתחלה זה חמוץ ורע וכואב, אבל לאט־לאט אתה רואה שהתחושה הזאת הולכת ונמוגה. ככה זה גם באהבות של בני הנעורים — זה מאכזב, כואב, מטלטל את העולם הרגשי, אבל תהיה עוד אהבה.
דפני — זה ממש מתקשר לי לסיפור של דורון. בחצי השנה האחרונה שלה היא הייתה בסדר. באחד מימיה הטובים היא לחשה על אוזני שלראשונה היא מבינה על מה אנשים מדברים כשהם אומרים "אושר", על אף שבשירים שמצאנו אחרי מותה גילינו שגם בתקופת הזמן הזאת היא כתבה שירי מוות. חברה טובה שלה, ילדה מבריקה, שהייתה קרובה אליה מאוד, אולי אפילו הכירה אותה יותר מאיתנו, אמרה שבעצם השבר הגדול שלה היה סביב זה שכשהיא הגיעה לאושר, היא הבינה שגם שם אין חדוות חיים. אתה מבין את האמירה הזאת?
אסא — וייתכן שזה לא היה אושר. "חפץ חיים, אוהב ימים" — היא כנראה לא הרגישה את זה. לא הייתה שם חדווה, אז זה לא היה זה. יכול להיות מרכיב טוב משמעותי, אבל זה לא זה. בקיבוץ כמו מעגן מיכאל שבו היא גרה אפשר לעבוד על מרכיב המשמעות יותר מאשר בכל מקום אחר כי יש קבוצה, ויש גמישות במה שמלמדים, במה שמחנכים אליו.
יוסי — גם אני מקיבוץ, ואני רוצה להציע אפשרות אחרת. אולי במקומות מסוימים דווקא העובדה שיש משמעות לקבוצה, כשמאוד ברורה המשמעות הקיבוצית, אולי במקום כל כך קונפורמי קשה למצוא משמעות אינדיבידואלית.
אסא — כוונתי היא שהחינוך הקיבוצי לא יציע מסלול חיים אלא יקנה את הכלים לסיפור האישי. הקיבוץ עבר לשלב אחר בחיי היחיד והיחד, וגם בו יש ליחיד מסלול אישי. הוא רוצה אופק אישי, הוא רוצה משמעות אישית, הוא רוצה לספר את הסיפור האישי שלו. כל זה מתרחש בתוך הסיפור הקולקטיבי של הקבוצה, וגם אם אני מזדהה עם הסביבה הזאת ועם צורת החיים הקיבוצית, אני רוצה את האופק שלי, אני רוצה להתפתח אישית במסלול שחשוב לי להתפתח בו. קיבוץ סמר, למשל, הוא מקום מיוחד בצורה בלתי רגילה. הייתי שם פעם, ראיתי את כל הממדים המיוחדים של החיים שלהם, ואני מדבר עליהם בלי הפסק כי הם מודל. יש שם צורת חיים אנרכיסטית שעובדת. למשל, אין החלטה כמה כסף חבר יכול למשוך בכרטיס אשראי, אבל בפועל אף אחד לא מושך כמויות כסף שיביאו לכך שהקיבוץ יתמוטט. ההבדלים בסכומים שהם מושכים קטנים, בלי שיש החלטה.
יוסי — אז מה מחזיק את זה, הסולידריות?
אסא — האחריות. אם אני אמשוך עכשיו מיליון, כל צורת החיים הזאת תקרוס. ציינתי אותם מפני שהם לומדים לברוא לעצמם מסלול כזה. למשל, מישהי פתחה בית קפה טבעוני באילת. כך היא ממלאת את חלקה כי ההכנסות הולכות לקיבוץ, אבל היא בחרה לעצמה מסלול לחיים. בית קפה אולי לא נראה כמו משהו גדול מספיק בשביל למלא את החיים, אבל היא אולי מרגישה שהיא, מהקיבוץ הקטן, הולכת לעיר ומפיצה את רעיון הטבעונות, וזה סיפור גדול שנותן משמעות למה שהיא עושה.
יוסי — בגישה שאתה מתאר לנו היום יש אלמנטים טיפוליים, כי אם אנחנו נסדר ונסביר, אולי נוכל לעזור לאדם הדיכאוני־אובדני לא לבחור בהתאבדות.
אסא — אני לא מתכחש לכך שאפשר לעשות בה שימוש טיפולי, אבל אותי מעניין יותר השימוש החינוכי, כך שלא תצטרך לעשות את זה ברמה הטיפולית. אם כי שניהם בסדר, גם טיפולי זה בסדר גמור.
יוסי — אסא, אני רוצה לקחת אותך למקום נוסף שהפילוסופיה והאובדנות תמיד נפגשות בו, לשאלה שמעלה אלבר קאמי בספרו "המיתוס של סיזיפוס": למה לא להתאבד? אני שואל אותך, האם זאת באמת שאלת השאלות של החיים? ושאלה נוספת היא: מה אומרת האתיקה ביחס לשאלה אם מותר לנו לעצור אדם שבחר להתאבד?
אסא — אני חושב שלהציג את הנושא כמו שקאמי הציג אותו זה חוסר אחריות. אתה לא יכול לדבר ככה אל הקהל הרחב. אתה לא יכול להגיד לכל הצעירים הנאיבים שקוראים את הספרים שלך שהשאלה העיקרית של חייהם היא "למה לא להתאבד?" כלומר שאם אין לך תשובה טובה לשאלה למה לא להתאבד — אז תתאבד. זה חוסר אחריות להביא לסביבתם את המשפט הזה, זאת אמירה שיכולה להיות לה השפעה קטלנית.
יוסי — אפילו שאחר כך הוא מסביר שסיזיפוס שמַח לסבול ככה.
אסא — איפה יש לנו בחיים האנושיים מישהו באמת סיזיפי? שכל הזמן מטפס כי נגזר עליו לטפס וליפול עוד פעם. איפה אנחנו רואים את זה בתור תופעה? אני מבין את האמירה שהשאלה המרכזית של חייך צריכה להיות שאלת המשמעות שלהם. זאת שאלה מרכזית, ואתה חייב לענות עליה אם אתה רוצה לחיות בצורה כזו או בצורה אחרת. אתה יכול לצוף על פני המים כל ימיך, ואין בכך עוול מוסרי, אבל אתה רחוק מלהתחיל למצות את האפשרויות שלך. חיים בעלי משמעות הם לא יותר מוסריים, אבל הם יותר עשירים ועמוקים מחיים של בן אדם שלא השתלט על החיים שלו, שהחיים מנהלים אותו במקום שהוא ינהל אותם. תשחה, אל תצוף. לכן זאת שאלה חשובה מאוד וצריך לשים אותה על הפרק, אבל אסור לתת לה ממד מוסרי — משמעות היא ביני לבין עצמי, והמוסר הוא ביני לבין זולתי.
ולשאלתך השנייה, יוסי, אני חושב שזו חובה מוסרית להפריע לאנשים להתאבד. אמרתי את זה הרבה פעמים. אם אדם עומד לקפוץ מהגג, אני אפריע לו בכוח, כנגד רצונו, מכיוון שיש לי יסוד להניח שבסופו של דבר הוא יודה לי. הוא עומד עכשיו לסגור את כל האפשרויות שלו, ואני שומר לו אותן פתוחות. יכול להיות שמחר הוא ינסה שוב לקפוץ, אבל בינתיים שמרתי את הדרכים שלו פתוחות, וגם מחר אני אפריע לו. הרעיון הוא כמובן לא רק להפריע כי אם קודם כול לעזור, לכן לא מספיק שאפריע לו לקפוץ מהגג, אני אוריד אותו מהגג ואקח אותו לאן שצריך כדי לשכנע אותו שלא יקפוץ שוב.
חיי האדם הם התשתית ההכרחית של הקיום, וחובתי המוסרית היא לגלות את היחס שלי לזולת — לכבד אותו, לתת לו את המקום שמגיע לו.
יש לנו חלוקת עבודה: הרופאים דואגים לזה בבית החולים, הצבא דואג לזה מול האויב, ועוד. כאן, בסיטואציה אישית לא מאורגנת כזאת, כאשר אין מישהו שלוקח חסות כללית, כשאין מישהו שזה התפקיד הארגוני שלו — אז זה אני.
יוסי — אני רוצה להקשות עליך...
אסא — תקשה, תקשה.
— כשסוקרטס מחליט לא לברוח ולשתות את כוס התרעלה, זאת
אובדנות?
אסא — החברים שלו רוצים להבריח אותו, והוא אומר להם: לא! אני נשאר, כי צריך לשמור על החוק. הוא אזרח נאמן. זאת נכונות למות שקשורה לכל התפיסה היוונית על מהם החיים ומהם החיים הטובים. אצל היוונים הכול סיפור אחד. אין להם ההבחנות האלה שאנחנו משתמשים בהן בקלות בין ערכים, מוסר, דעת, החיים הטובים — הכול יחד אצלם. אבל האנושות פירקה את הסיפור במהלך הדורות, ואצלנו כל דבר שייך לממד אחר. אני הייתי נותן להבריח אותי, כי מה זה יעזור, למה אני צריך לשתות את כוס התרעלה? בגלל שהאספסוף הזה של השופטים החליט שאני מסוכן למדינה, שאני מסוכן לנוער? בעצם לא הייתה דמוקרטיה אז. אומנם הם קראו לזה דמוקרטיה, ואנחנו משתמשים במילה שלהם, אבל הם לא היו דמוקרטים. בדמוקרטיה לא מוציאים להורג על דברים כאלה, בדמוקרטיה אמיתית אין פסק דין מוות.
דפני — אני לוקחת את זה לישראליות ולאתוס הישראלי. מה אתה חושב על מעשי ההצלה שקורים מדי פעם בצה"ל, שחייל קופץ על רימון כדי להציל את חבריו, זה לא סוג של התאבדות?
אסא — אני לא יודע אם זה סוג של התאבדות, אני רק יודע שאסור לחנך על הקרבה. צריכים לדעת מה עושים כשמחנכים חיילים. את חיילי שירות החובה לא שאלו אם הם רוצים להיות שם — הם שם, גרפנו אותם פנימה. אתה רשאי לחנך את החיילים שלך להיות לוחמים. לוחם לפעמים מסתכן, והכרחי שלוחם יסתכן, וכשמסתכנים לפעמים נפגעים, אבל אתה כל הזמן עושה מה שאתה יכול כדי, בסופו של דבר, לחזור הביתה בשלום. המפקד צריך לחשוב איך לבצע את המשימה ולהחזיר את החיילים הביתה בשלום. צריך לחנך אנשים להסתכן במידה הדרושה כשאין ברירה, אבל להקריב את עצמם? לעשות מעשה שהם יודעים שיביא למותם? אסור לעשות דברים כאלה. לא צריך לדחוף חיילים לחפש הזדמנות להקריב את עצמם, הלא מדובר בנוער, הוא לא חי בדקויות.
יוסי — אבל אם הוא יודע שיהפוך לגיבור, יש כאן חינוך כן לעשות את זה.
אסא — מדובר בחוסר אחריות. היחס לחיי אדם פה הוא בעייתי מאוד. אסור לחנך חיילים לכך שבהקרבת חייהם הם ייהפכו לגיבורים.
יוסי — זה דומה לבקשה שלנו ממערכות העיתונים לא להאדיר את המתאבד. כמו משה סילמן שהתאבד בימי המחאה החברתית, ונראה שהוא איזה גיבור לאומי, שהוא לקח את העניינים לידיים ועשה אקט קיצוני למען החברה.
אסא — אני לצערי לא מצפה מהעיתונים לכלום, אבל המקרה הוא מורכב. מצד אחד יש פה בן אדם שמת מתוך אמונה שהוא עושה משהו חשוב, מצד שני זה איום ונורא, פשוט בלתי נסבל מה שהוא עשה, ואין לי אף מילה טובה לומר על זה. ככה אתה תורם לחברה? עשית מעשה איום ונורא למען מטרה טובה, אבל המטרה לא מקדשת את כל האמצעים. קשה להגיד את זה. המשפחה שלו שם, הדמות שלו שם. אני יכול עכשיו להתחיל לגנות את זה? אף אחד לא יקשיב. לכן אסור לחנך על זה.
גם הסיפור של טרומפלדור הוא סיפור בעייתי, כי על פי עדות הרופא שטיפל בטרומפלדור בתל חי, טרומפלדור שכב על האלונקה ואמר לו: "אין דבר יותר מתוק מלמות למען המולדת" — זה ציטוט מלטינית, מהורציוס. ואז הוא הוסיף: "נו, ומתי כבר תיקחו אותי לכפר גלעדי?" המיתוס אומר שהוא הוסיף גם איזו קללה רוסית. הוא לא רצה למות, הוא רצה לחיות, וכפר גלעדי לא היה המתחם הקטן של תל חי, זה קיבוץ לא רחוק שהיה בו טיפול רפואי יותר טוב. ואז ברנר, שהיה בן אדם מתוסבך באופן בלתי רגיל, עשה מזה "טוב למות בעד ארצנו", מה שלא היה ולא נברא. הביטוי הלטיני הוא ביטוי של נחמת חיילים, שאם כבר למות, אז למות למען המולדת, אבל הכוונה היא לא לחפש את המוות למען המולדת. טרומפלדור התכוון שיטפלו בו, וברנר עשה מזה סיסמה, והסיסמה הזאת איומה ונוראה. טוב למות בעד ארצנו? רע מאוד למות בכלל, ורע מאוד למות בעד ארצנו.
יוסי — יש תאוריה מרכזית בנושא אובדנות, ובין היתר מוזכרת בה "רכישת היכולת להתאבד", שהיא למעשה שחיקת הגבול בין החיים למוות. זהו אחד מהמשתנים שהופכים מחשבות אובדניות לסיכון להתנהגות אובדנית. נדמה לי שאתה אומר שחברה שמקדשת הקרבה, מקדשת מוות, שוחקת את הגבול בין החיים למוות, כי המוות מתואר כחלק הרואי מוצלח בחיים שלנו.
אסא — אסור לחברה לקדש מוות, לשחוק את הגבול הזה. זה ממש לא נכון לנהוג כך. ואני שומע את זה כל הזמן, בצורה שבה אנשים מדברים על יום הזיכרון ועל האזכרות הרבות. הם קוראים לזה "פולחן המוות". אם זה בכלל פולחן, זה פולחן החיים. למה אנחנו מסמנים את המוות של החיילים? כי הרואי למות? כי טוב לנו שהם מתו? לא! כי הם לא חיים ואנחנו רוצים להמשיך לחשוב עליהם, על חייהם וגם על מותם. החיים הם הדבר החשוב והנהדר והנפלא שאנחנו רוצים לשמור עליו, ואלה איבדו אותם בשבילנו.
דפני — אבל במקומות של הקרבה, שאתה מקדש את מי שמקריב?
אסא — ומה עושה המקריב? הוא לא מקדש את המוות של עצמו, הואמקדש את החיים של החברים שלו. הוא עושה את זה בשביל חיי האחרים. אני זוכר שהיה לי פעם איזה מין עימות כזה עם יונתן גפן בסדרה "כך היינו" על תולדות המדינה. ושם הוא אמר לי: "נו, אז מה, כל האזכרות האלה, כל יום הזיכרון הזה. זה לא קידוש המוות?" אמרתי לו: "אתה לא מבין כלום! זה ממש ההפך, זה קידוש החיים. תראה איזה אסון קרה פה — החיים נגמרו. אתה מסתכל על החיים שנגמרו ואתה אומר: תראה איזה דבר נורא קרה, הם נגמרו בשביל הכלל! זאת ממש התמונה ההפוכה".
דפני — מה אתה עושה ביום הזיכרון?
אסא — בערב אנחנו הולכים לאזכרה העירונית, יש ברמת גן אזכרה. אנחנו הולכים בשביל החמש שניות האלה שרואים שם את התמונה של יהורז. רמת גן היא עיר גדולה ויש מאות שמות ותמונות, ואני כבר די אטום לנאומים ולזֵרים ולדברים האלה. הם כבר לא מצליחים להזיז בי שום דבר.
פה ושם מישהו חדש פתאום נואם איזה נאום יפה, אבל בדרך כלל אני שומע קלישאות חבוטות שלא מעניינות אותי, למרות זאת אני לא אחמיץ את זה שמופיעה שם התמונה של יהורז, ומזכירים את שמו, ומדליקים נר זיכרון, שמחלקים בכניסה. זה מרגש לראות נרות דולקים בכל הרחבה. וביום הזיכרון בבוקר אנחנו בבית העלמין הצבאי. גם זו תופעה מדהימה. אני הולך כל שבוע לפחות פעם אחת לבית העלמין, ביום שישי. אני מחליף את הפרחים, מדליק נר, לפעמים יותר. בדרך כלל כשאני בא אין שם אף אחד. יום שישי אחר הצהריים, כמעט ואין אף אחד. ביום הזיכרון זה מלא בני אדם, אין מקום לעמוד. ביום הזיכרון העם נמצא שם. לנו יש קשרים טובים מאוד עם הגדוד שיהורז שירת בו, אז תמיד המג"ד או הסמג"ד מגיעים, קצינת נפגעים וחברים מנוער, מהצבא והמשפחה שלנו. יש עשרות אנשים שמגיעים לבית העלמין.
על יד הקברים הסמוכים עומדים אנשים. ויש כמה קברים שהמשפחה לא מגיעה אליהם. לא רחוק מאיתנו יש קבר כזה, פגשנו את המשפחה קצת אחרי האסון שלהם. הם אמרו לנו שהם לא הולכים לבית העלמין. תמיד כאב לי המראה הזה, ופעם הייתה לי הזדמנות, הייתי באיזה ועדה של אכ"א, ועל יסוד ההמלצה שלנו הצבא החליט שאין דבר כזה מצבה שאף אחד לא עומד על ידה. יש מצבות ישנות של המלחמות הראשונות שהמשפחה כבר נמוגה, אז יש שם חיילים.
יוסי — יום גדוש מאוד ומלא בעוצמות רגשיות.
דפני — לפני המוות של יהורז הייתה לך חוויית אושר?
אסא — היו לי רגעים של שמחה עמוקה, מלאה, מטלטלת. כשנשאתי את נעמי לאישה, כשכל אחד משלושת ילדיי בא לעולם. אבל "אושר" זו מילה גדולה שלא מתאימה לצורה שאני חושב בה. אני לא מכיר מצב שאני כל הזמן מרגיש נפלא. יש רגעים או מצבים שמרגישים בהם טוב מאוד, אבל כל הסיפור הזה של אושר זאת המצאה יוונית.
יוסי — במשמעות יש משהו עמוק יותר, ופחות מחייב שהכול יהיה במקום. אם אתה בדרך, ובדרך יש גם כאוס, בלגן, אז יש קושי.
אסא — אין שום חובה שהכול יהיה בסדר. אצלנו כל הזמן שואלים: "הכול בסדר?" אני לא סובל את השאלה הזאת. לאמיתו של דבר, כשמסתכלים מקרוב, שום דבר לא בסדר. בכל דבר יש פגמים, ליקויים, דברים שאפשר לשפר. אין דבר כזה מאה אחוז בסדר.
דפני — כשאני רואה פה בבית שלך את אוסף הציפורים היפהפה שאתה אוסף ושומר כי יהורז, בנוסף לכל מידותיו ותכונותיו הטובות, היה גם צפר, אני מושכת רגע את השיחה אליי. אני עושה עכשיו תואר שני בספרות, ואני מרגישה שאת התואר הזה אני עושה כדי לשמר את דורון באיזשהו אופן, כי ברור לי שהיא הייתה לומדת עכשיו ספרות לתואר שני או שלישי. חלק ממשמעות חיי זה להמשיך לגלגל את הסיפור שלה, ואני שואלת אותך: איפה אתה במקום הזה?
אסא — אני מבין את זה ומזדהה עם זה ועושה את זה וגם ממליץ לעשות זאת, למי שרוצה ויכול. אני נוסע הרבה לכינוסים בחוץ לארץ, ובכל פעם אני מביא מתנות לכולם. כיף לי ללכת לחנות של מוזאון ולהביא מתנה לכל אחד. אחרי שיהורז נספה, שאלתי את עצמי אם ייתכן שעכשיו אני לא אביא מתנה ליהורז. האפשרות הזאת עצבנה אותי, אז החלטתי שאביא משהו שקשור ליהורז, ומכיוון שהוא היה גם צפּר, הבאתי בכל פעם ציפור קטנה ופיזרנו אותן על המדפים בבית.
יהורז היה אדם יוצא מן הכלל ביכולותיו, מעולה בכל דבר שהוא נגע בו ומאוד צנוע. לא סיפר על ההצלחות שלו, לא התרברב ולא התנשא, הוא היה מודל של האדם המצוין, כזה שחושב שאם ימלא את חובתו כמו שצריך, זה יֵצא מדויק — הוא הצטיין כאדם. לכן בהרבה דברים שאני עושה אני אומר לעצמי שהם צריכים להיות ברוח של יהורז. למשל, לא בא בחשבון שתהיה פה תמונה שלו. הצבת תמונות שלו בסלון ממש לא הייתה לרוחו, הוא היה סולד מזה. אז אין פה תמונה, בחדרים אחרים יש, אבל כל הציפורים האלה, זאת הנוכחות של יהורז, מעין אנדרטה צנועה, ואני חושב שזה לא היה מפריע לו.
יוסי — זאת באמת הנכחה מאוד מיוחדת.
אסא — המילה "הנכחה" היא בדיוק המילה. אני רואה את עצמי כל הזמן מסור לנוכחות של יהורז בעולם. הוא איננו במובן שאנחנו נמצאים פה, אבל נוכחות יכולה להיות. מיום שהוא נספה עד עצם היום הזה ועד יומי האחרון תמיד אהיה עסוק באיזשהו פרויקט שקשור אליו, להנכחה שלו.
דפני — בעצם, זה גם מה שאני עושה עכשיו איתך.
אסא — נכון. זה גם הסיפור של כתיבת הקוד האתי של צה"ל. הייתי עושה את זה בכל מקרה, כי לימדתי קצינים במכללות הצבאיות אתיקה צבאית, אבל האינטנסיביות שעשיתי בה את מפעיל הקוד האתי הייתה בגלל הנוכחות של יהורז. ומי שהוביל את המשימה באופן רשמי היה ראש אכ"א באותו זמן, יורם יאיר, שבתו נהרגה בתאונת מסוק. בישיבת המטה הכללי, כשהטקסט של הקוד האתי כבר היה גמור, הוא הביא אותי לישיבה עם הרמטכ"ל והאלופים לציין את זה, ואז הוא אמר ששנינו מאותו הסיפור, פעלנו כאנשים מקצועיים, אבל עשינו את זה למען הבן שלי והבת שלו.
יוסי — וואו, זה ממש מרגש עד דמעות. כמה נוכחות יש ליהורז בעשייה שלך.
אסא — כן, כל יום וכל היום.
יוסי — אסא, חשוב לי לשאול אותך, בגלל נושא החינוך שעלה פה וגם בקשר לאתיקה, שאלה שאנחנו כל הזמן עוסקים בה: מה עושה התלמיד או החייל שחבר שלו אומר לו: "אני חושב לשים קץ לחיי, אבל אל תגלה לאף אחד". זאת סוגיה אתית שאנחנו כל הזמן נתקלים בה. צעירים אומרים לנו: "אבל אמרו לי לא לגלות".
אסא — יש מחשבה מוטעית של חיילים שלערב מישהו אחר באיזושהי בעיה שזיהית אצל החבר שלך, זאת הלשנה. אתה צריך להתגייס לפתור את הבעיה, לא חשוב מהי. אם אתה יכול לפתור אותה בינך לבין חברך, מצוין. אבל אם אתה לא יכול לפתור אותה בינך לבינו כי זה גדול עליך, יש מפקד, יש קב"ן, יש מפקד מעל המפקד, אתה חייב לדווח... אפילו אם הוא השביע אותך לא לספר. בסוף הוא יודה לך שסיפרת ושהצילו את חייו.
יוסי — וואו, זה כל כך חשוב. תודה רבה על השיחה הזאת, אסא.
אסא — תודה גם לכם. ולסיום, אני מבקש לתת לכם כמתנה את הספר שלי "סיפור קטן על משמעות החיים".
דפני — תודה רבה! אפשר לבקש גם הקדשה על הספר?
יוסי — גם אני מאוד אשמח.
אסא — בשמחה, אני לא אחמיץ הזדמנות לכתוב שם יפה כמו "דפני" או "לוי בלז" בהקדשה. הספר הזה יש לו קצת היסטוריה, יש לי עותקים שלו כאן וגם במקומות אחרים.
דפני — תודה, אסא, אני מרגישה שיצאתי ברכוש גדול, למחשבה ולקריאה.
****
מתחת לשמיים השחורים - שיחות על כאב נפשי, אובדנות ותקווה מאת יוסי לוי בלז ודפני אסף
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ