עוטה עור הנמר | פתח דבר

בְּפֶתַח הַמַּהֲדוּרָה הַחֲדָשָׁה
אורן ולדמן

ב־ 1960 הגיעה למנזר המצלבה בירושלים משלחת מדעית מיוחדת, אשר מומנה על ידי האקדמיה למדעים של גיאורגיה הסובייטית. משימתה היתה לנסות לאתר את דיוקנו של המשורר שׁוֹתָא רוּסְתַּוֶילִי, מחבר יצירת המופת "עוטה עור הנמר", לרגל חגיגות 800 שנים לכתיבתה, שהרי לפי המסורת, רוסתאווילי חי וכתב במנזר במאה ה־ 12 ופניו צוירו על אחד מעמודיו, אך כוסו בטיח בסוף המאה ה־ 17, כאשר המבנה עבר לידי הכנסייה האורתודוקסית היוונית.

ואכן, בתום חודשי עבודה אחדים חשפה המשלחת פרסקו הנושא את דיוקנו של המשורר, וכן כתובת בגיאורגית המציינת של שמו. בכך איששה את ההנחה, שרוסתאווילי חי במנזר בירושלים וכתב שם את "עוטה עור הנמר". גילוי זה הסעיר את הקווקז כולו, ואף הניע צעיר יהודי ממוצא רוסי, בוריס (דב) גפּוֹנוֹב, לנסות לתרגם את היצירה משפת המקור לעברית. תרגום זה היה לאחד התרגומים החשובים של שירת העולם לעברית. במשך שנים רבות אף נחשב לקלאסיקה בזכות עצמו, אזל מן החנויות וזכה לביקוש רב בקרב אספני הספרים. מהדורה חדשה זו מנסה להחזיר לו חוב של כבוד ולהעניק אותו מחדש, בגרסתו המקורית, אל קוראי העברית וחובבי השירה העתיקה.

שער הספר בגאורגית

עלילת עוטה עור הנמר מלאה פיתולים, הרפתקאות, סלסולי חן ואף אפוריזמים הגותיים, אך בסיסה פשוט. זהו סיפור על חיפוש אהבה ואושר, חרף נסיבות משפחתיות ופוליטיות המקשות לממשה. בפתח הסיפור מופיעה תִּינָתִין, בתו של מלך ערב, המאוהבת בשר הצבא שלו אַבְתַּנְדִּיל, המאוהב בה גם הוא. יום אחד, בצאתם לציד, נתקלים המלך ואַבְתַּנְדִּיל באביר זר, עוטה עור נמר, המתבודד על גדת הנהר. המלך שולח את עבדיו ללכוד אותו, אך האיש חומק מהם. אַבְתַּנְדִּיל יוצא לחפשו, ובתום שלוש שנים של מסע אף מוצא אותו. זהו טָרִיאֵל, שהיה שר הצי בממלכת הודו. טָרִיאֵל מספר לו כי היה מאוהב בבת המלך נֶסְטָן־דָּרֶגָ'ן, וזו אף השיבה לו אהבה, אך אביה הועידה לאחר. בצר לבו הרג טָרִיאֵל את הנסיך המיועד לשאתה, בת המלך נכלאה בטירה מכושפת והוא עצמו ברח מן הממלכה.

בעקבות וידוי זה, נקשרת נפשו של אַבְתַּנְדִּיל בנפשו של טָרִיאֵל והוא נרתם לעזרתו. בכוחות משותפים הם מוצאים את נֶסְטָן־דָּרֶגָ'ן ומשחררים אותה מכלאה. הגיבורים המנצחים שבים כל אחד למולדתו, נישאים לאהובותיהם, מקבלים לידיהם את שלטון הממלכות ומחזקים את הברית בין שתי המדינות בזכות האחווה שנרקמה ביניהם.

שותא רוסתאווילי והמלכה תמר
אף שהפואמה עוטה עור הנמר היתה ברבות השנים לאפוס הלאומי של גיאורגיה, על קורות חייו של רוסתאווילי ועל נסיבות נסיעתו לירושלים לא ידוע הרבה. מן הרשומות עולה כי חי בתקופת שלטונה של המלכה הגיאורגית תמר (1213-1166) ושימש בחצרה בתפקיד שר האוצר. עם זאת, איש אינו יודע בוודאות מדוע נטש יום אחד את חייו הטובים בחצר המלוכה, נסע למנזר המצלבה בירושלים ובילה שם את שארית חייו.

על פי השערה אחת, רוסתאווילי נשלח לירושלים בראש משלחת גדולה כדי לפקח על מלאכת שיפוץ המנזר, שנבנה על ידי הביזנטים במאה השישית לספירה ונמסר לידיה של הכנסייה הגיאורגית על ידי השלטון המרכזי בקונסטנטינופול. לפי השערה זו, לאחר כיבוש ירושלים על ידי סלאח א־דין ב־ 1187 , הוחלט בחצר המלוכה בטביליסי להשקיע ממון רב במנזר ולהחזיר לו את הדרו.

ואולם אחרים סוברים שנסיבות נסיעתו של רוסתאווילי לירושלים שונות לגמרי. לפי סברה זו, המשורר נמלט מארצו, או גלה ממנה, בהוראת המלך דויד סוסלן, אחרי שהואשם ברומן אסור עם אשתו, המלכה תמר. רמזים התומכים בהשערה זו אפשר למצוא בפתיחת הפואמה )בית 4(, ובה מקדיש רוסתאווילי את היצירה כולה למלכה:

לַמַּלְכָּה תָמָר נָרֹנָּה בְּדִמְעָה בְּדָם נִמְלַחַת,
שֶׁאוֹתָהּ הִלַּלְתִּי שֶׁבַע בְּרִנָּה הֵיטֵב צוֹלַחַת;

כמה שורות לאחר מכן (בית 8) אף חושף רוסתאווילי את רגשותיו העמוקים לתמר ומעיד על שברון לבו:

אָנֹכִי, נְגִיד רוּסְתָּוִי, שַׂמְתִּי זֹאת עַל־צַוָּארִי,
כִּי־בְּשֶׁל מַנְהֶגֶת חַיִל אֶשְׁתַּגַּע לְאֵין הַבְרִיא;
נֶחֱלַשְׁתִּי, כִּי־בַּחֶלֶד אֵין־תַּחְבּשֶׁת לְשִׁבְרִי:
אוֹ־תִגְהֶה מָזוֹר לַפֶּצַע, אוֹ־מַהֵר תִּכְרֶה קִבְרִי.

אם צודקים המחזיקים בסברה זו, הרי אפשר לראות בפואמה כולה שיר הלל ואהבה למלכה תמר. יש הטוענים, לפיכך, כי דמותו של הנזיר עוטה עור הנמר, גיבור היצירה, השקוע בדיכאון בגלל אובדן אהובתו, הוא לא אחר מאשר רוסתאווילי עצמו.

ואכן, אף שבפתיחת הפואמה מעיד המספר כי היא מבוססת על אגדה פרסית קדומה, קשה להתעלם מהדמיון בינה ובין מסכת חייה של המלכה תמר ואהבתו הנכזבת של רוסתאווילי אליה. המלכה תמר היתה בתו של המלך גיאורגי השלישי, אשר בהיותו חשוך בנים הועיד את כס המלוכה לבתו עוד בחייו. היא הנהיגה את הממלכה לתקופת תור הזהב שלה, ובמשך זמן מה אף עמדה בראש הצבא הגיאורגי והובילה אותו במסעות כיבושים להרחבת גבולות הממלכה. ב־ 1185 נישאה בשידוך לנסיך הרוסי יורי בוגוליובסקי, שממנו התגרשה שנתיים אחר כך. על פי השערה אחת, הנסיך נהג להתהולל, לשתות ואף להכות אותה, והיא התקוממה והתגרשה ממנו. על פי טענה אחרת, הוא גורש משום שניסה לבצע הפיכה שלטונית. כך או כך, גם בשל גירושיה אלה נחשבת המלכה תמר ל"פמיניסטית" שהקדימה את זמנה. מכל מקום, לאחר הגירושים היא נישאה לשר הצבא שלה, סוסלן, וילדה שני ילדים, אשר ירשו אותה כשליטי גיאורגיה זה אחר זה.

האומנם ניהלה רומן אסור עם רוסתאווילי? אם מקבלים סברה זו ואם לא, אין ספק כי הפואמה "עוטה עור הנמר" היא שיר הלל לאהבה. בשיאם של ימי הביניים,
בארץ נוצרית אדוקה, אין זה עניין של מה בכך. רוסתאווילי מעלה על נס את האהבה הרומנטית כערך מוסרי אוטונומי. הוא מדגיש את חשיבותם של נישואים מתוך רצון הדדי, אהבה ושוויון בין המינים, ולא מתוך שיקולים תועלתניים או פוליטיים. יתרה מזו, הוא מציב במרכז האפוס את האדם, את חירותו, את רגשותיו ואת כבודו. אם בספרות התקופה נפוצה התערבות של כוח עליון בחיי הגיבורים, ברוח הנצרות, רוסתאווילי שם דגש על יכולתם של הגבר והאישה להשפיע על גורלם ולנתב את חייהם בכוחות עצמם. כמו כן, החברות האמיצה שנרקמת בין טָרִיאֵל לאַבְתַּנְדִּיל מדגישה ערכים הומניים כגבורה, ידידות ואחוות עמים.

אפשר שמרכיבים אלה ביצירתו של רוסתאווילי הפכו אותה לא רק לאפוס הלאומי של גיאורגיה, אלא גם לסמל מתמשך למאבק שלה לחופש ולעצמאות תרבותית. אחרי הכול, במשך מאות שנים, מאז פורסמה לראשונה ועד סוף המחצית הראשונה של המאה ה־ 20 , נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לאסור את הפצתה ואף למחות את זִכרה, הן מצד גורמים דתיים שמרניים והן מצד כובשים זרים. בתום תור הזהב של גיאורגיה במאה ה־ 14 , למשל, טענה הכנסייה, שהפלישות הרבות שחוותה גיאורגיה — על ידי המונגולים, ואחר כך על ידי האימפריה העותמאנית — הן עונש משמיים על השחתת המוסר והתרופפות האמונה בממלכה, כפי שבאו לידי ביטוי ב"עוטה עור הנמר". המלך ואטחטאנג השישי, שמלך בגיאורגיה בתחילת המאה ה־ 18 , העיד כי חוגי הכמורה, ובראשם הארכיבישוף טימותה, כינו את רוסתאווילי, “בעל שירי רשע, אשר לימד את הגיאורגים תועבה תחת קדושה ויזנו את הנוצרים", ואף דרשו לאסור את הפצתם.
מכל מקום, כל הניסיונות האלה נכשלו. לא די בכך ששותא רוסתאווילי זכה למעמד של המשורר הגיאורגי הלאומי, ולא די בכך שהפואמה שרדה לאורך מאות שנים כמרכיב מרכזי בתודעה הלאומית הגיאורגית, "עוטה עור הנמר" אף תורגמה ללשונות רבות ונחשבת לאחת מיצירות המופת של ספרות העולם.

כתב ידו של המתרגם

***

עוטה עור הנמר מאת שׁוֹתָא רוּסְתַּוֶילִי | תרגם מגיאורגית: בוריס (דב) גפּוֹנוֹב

© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.