לנצח
מאת אליסון נואל
פרק 1
"תנחשי, מי זה?"
כפות ידיה החמימות והלחות של הֵייוֶון לוחצות על לחיי וטבעת הכסף שלה, המעוצבת כגולגולת, משאירה סימן על עורי. ולמרות שעיני מכוסות ועצומות, אני יודעת שבשערה, הצבוע בשחור, יש שביל החוצה אותו, ושמעל חולצת הגולף שלה, התואמת את דרישות התלבושת האחידה של בית הספר, היא לובשת אפודה שחורה מניילון. אני יודעת גם שבחצאית הארוכה החדשה שלה מבד סָטֶן שחור יש חור ליד המכפלת, שנוצר כשדרכה על החצאית עם המגף האופנתי שלה. עוד דבר שאני יודעת זה שעיניה נראות זהובות משום שהיא מרכיבה עדשות מגע צהובות.
כמו כן אני יודעת שאבא של הייוון לא נסע לצורך עסקים, כפי שאמר; שהמאמן האישי של אמא שלה הוא יותר "אישי" מאשר "מאמן", ושאחיה הקטן שבר לה את הדיסק של להקת אֶוַונֶסֶנְס, אבל לא העז לגלות לה את זה.
את כל זה אני יודעת לא מתוך בילוש או הצצה, או משום שסיפרו לי. אני יודעת את זה כי יש לי סגולות על טבעיות, יש לי יכולת לראות את הנסתר.
"הזדרזי! תנחשי! עוד רגע יצלצלו!" היא אומרת בקולה הצרוד והצורם כקולו של מעשן כבד, למרות שרק פעם אחת ניסתה לעשן.
אני משתהה, חושבת מיהו האדם האחרון שהייתה רוצה שיזהו אותה איתו בטעות. "זאת הילֶרִי דַף?"
"לא. תנחשי שוב!" היא לוחצת יותר חזק, ואין לה כל מושג שגם מבלי לראות אני יודעת שזו היא.
"זה מֶרִילִין מֶנְסוֹן?"
היא צוחקת ומסירה את ידיה מעל עיני, מלקקת את הבוהן שלה ומנסה לנקות את הכתם ששוליה הלא נקיים של הטבעת שלה הותירו על הלחי שלי, אבל אני מרחיקה אותה. לא בגלל שאני נגעלת מהרוק שלה (אני הרי יודעת שהיא לא חולה), אלא מפני שאני לא רוצה שתשוב ותיגע בי. כל נגיעה חושפת מדי, מתישה מדי, אז אני מנסה למנוע אותה בכל מחיר.
היא תופסת את הכובע של הקַפּוּצ'וֹן שלי ומסירה אותו מעל ראשי, מתבוננת באוזניות התקועות באוזני ושואלת, "לְמה את מאזינה?"
אני מכניסה את ידי לכיס שתפרתי בתוך הקפוצ'ון בשביל האַייפּוֹד (שבו אני מחביאה את החוטים של האוזניות כדי שהמורים לא יבחינו בהם), מוציאה את האייפוד, מוסרת לה אותו ורואה שהיא מגלגלת עיניים כשהיא שואלת, "אפשר להגביר? מי שר?" היא מעבירה בינינו את האייפוד, ושתינו יכולות לשמוע את ג'וֹנִי רוֹטֶן צווח על אנרכיה בבריטניה. האמת היא שאני לא יודעת אם ג'וֹנִי בעד אנרכיה או נגדה. אני יודעת רק שהוא שר בקול חזק מספיק כדי להקהות את החושים שלי, שהם יותר מדי מגוּרים.
"זאת להקת הפאנק הבריטית 'סֶקְס פִיסְטוֹלְס'," אני אומרת, מכבה את האייפוד ומחזירה אותו לכיס הסודי שלי.
"אני מתפלאת שיכולת בכלל לשמוע אותי," היא אומרת בחיוך, ואז נשמע צלצול הפעמון.
אני מגיבה רק במשיכת כתפיים. אני לא צריכה להקשיב כדי לשמוע, אבל אני לא מגלה לאיש את העובדה הזאת. אני אומרת לה שנתראה בצהריים בקפטריה ומפלסת את דרכי בחצר בית הספר ואחר כך במסדרון כדי להגיע לחדר הכיתה. אני נרתעת כשאני מבחינה בשני חבר'ה שעוקבים אחריה בחשאי וכמעט גורמים לכך שתיפול כשהם דורכים על מכפלת החצאית הארוכה שלה. אבל כשהיא מסתובבת ועושה את הסימן של הרוע (טוב, זה לא באמת סימן של רוע, זה סתם משהו שהיא המציאה) ונועצת בהם מבט בעיניה הצהובות, הם נסוגים מיד ומניחים לה.
אני נושמת באנחת רווחה כשאני נכנסת לכיתה, יודעת שהאנרגיה שהקרין עלי המגע של הייוון תתפוגג תוך זמן קצר.
אני הולכת אל הכיסא שלי בקצה הכיתה, נמנעת מלהיתקל בתיק שסְטַשְׁיָה מילר הניחה במתכוון בדרכי, ומתעלמת מהסרנדה
"לוּ-זֶ-רִית" שהיא מפזמת בשקט כל יום כשאני עוברת לידה. אני מתיישבת על הכיסא שלי, מוציאה מהתיק את הספר, המחברת והעט, מסדרת את האוזניות, מושכת על ראשי את הכובע של הקפוצ'ון, זורקת על הכיסא הפנוי שלידי את התיק שלי, ומחכה שמר רובינס ייכנס לכיתה.
מר רובינס תמיד מאחר. בעיקר משום שבהפסקות בין השיעורים הוא אוהב ללגום מבקבוק מוכסף קטן. אבל זה רק מפני שאשתו צועקת עליו כל הזמן, בִּתּוֹ חושבת שהוא לוּזֶר, והוא די שונא את חייו. את כל זה למדתי ביום הראשון שלי בבית הספר הזה, כאשר ידי נגעה במקרה בידו כשנתתי לו את המסמך המאשר את ההעברה שלי לבית הספר. אז עכשיו, בכל פעם שאני צריכה למסור לו משהו אני פשוט מניחה את זה על קצה השולחן שלו.
אני עוצמת את עיני ומחכה, אצבעותי זוחלות לתוך הסווטשרט, מחליפות באייפוד את השיר הצעקני של ג'וֹנִי רוֹטֶן בשיר שקט יותר, רך יותר. עכשיו, כשאני בכיתה, אני לא זקוקה יותר לרעש החזק הזה. אני חושבת שהאנרגיה של הכוחות העל-טבעיים מרוסנת כאן בגלל המספר המצומצם של התלמידים.
לא תמיד הייתי פריקית מטורללת. פעם הייתי נערה נורמלית. אחת שהלכה לחוג ריקוד, שהייתה מאוהבת בסֶלֶבּס. הייתי גאה בשׂיער הבלונדיני הארוך שלי ולא חלמתי לאסוף אותו בקוּקוּ ולהסתתר מתחת לכובע של קפוצ'ון גדול. היו לי אמא, אבא, אחות קטנה שקראו לה רַיְילִי וכלבה צהובה מתוקה בשם בַּטֶרְקַפ. גרתי בבית יפה, בסביבה טובה, בעיר יוּגִ'ין במדינת אוֹרֶגוֹן. הייתי מקובלת, מאושרת, וחיכיתי בקוצר רוח להתחיל ללמוד בכיתה י''א, כי התקבלתי לנבחרת המעודדות. חיי היו מושלמים, והשמים היו הגבול. ולמרות שדברי במשפט האחרון נשמעים כמו קלישאה, באופן אירוני זה באמת היה כך.
אולם מבחינתי כל מה שהיה לפני התאונה נראה לי כמו סוג של שמועה. כי מאז התאונה, הדבר היחיד שאני יכולה לזכור בברור הוא מוות.
התנסיתי במה שמכנים "חוויה של כמעט מוות". אלא שזאת טעות להגדיר כך את מה שחוויתי. כי תאמינו לי, לא היה בזה שום "כמעט". זה כאילו שרגע אחד אחותי הקטנה ריילי ואני ישבנו במושב האחורי של המכונית של אבא שלי, כשהראש של הכלבה בטרקפ מונח בחיקה של ריילי וזנבהּ מיטלטל ברכּוּת על הרגל שלי, וברגע שלאחר מכן כריות האוויר התנפחו, המכונית הייתה הרוסה לחלוטין, ואני צפיתי בכל זה מבחוץ.
התבוננתי בהרס - בזכוכיות המנופצות, בדלתות המעוכות, במגן הקדמי התקוע בעץ - תוהה מה השתבש, מקווה ומתפללת שכולם יצאו מזה. כשלפתע שמעתי נביחה מוכרת, הסתובבתי וראיתי את כולם יורדים בשביל, כשבטרקפ מנענעת את זנבה ומובילה אותם.
הלכתי אחריהם. בהתחלה ניסיתי לרוץ ולהשיג אותם, אבל אחר כך האטתי ובחרתי להשתהות. רציתי לשוטט בשדה הרחב והריחני של עצים ופרחים רוטטים, עוצמת את עיני לנוכח אדים מסנוורים שבהקו והפכו כל דבר למנצנץ.
הבטחתי לעצמי שאתעכב רק לרגע, שמיד אחזור ואמצא אותם. אבל כשלבסוף הסתכלתי, זה היה בדיוק הרגע האחרון - קלטתי במבט מהיר את התמונה שהם מחייכים, מניפים את ידיהם לשלום וחוצים גשר, ממש שניות לפני שנעלמו.
הייתי אחוזת חרדה. הסתכלתי בכל מקום. רצתי לכאן ולשם, אבל הכול נראה אותו דבר - חמים, לבן, נוצץ, זוהר, יפה, טיפשי, ערפל נצחי. נפלתי על האדמה, עורי סומר מקור, כל גופי מפרפר, אני בוכה, צועקת, מקללת, מתחננת, מבטיחה הבטחות שידעתי שלעולם לא אוכל לקיים.
ואז שמעתי מישהו אומר, "אֶוֶור? זה השם שלך? פִּקחי את העיניים שלך ותסתכלי עלי."
מעדתי ונפלתי אחורנית, למקום שהכול בו היה כאב, אומללות, ומצח פגוע ורטוב. התבוננתי בבחור הרוכן מעלי, הסתכלתי לתוך עיניו הכהות, ולחשתי, "אני אֶוֶור," לפני שהתעלפתי שוב.