כניסה: הלוּפּ במלוא הדרו המשוגע
בוקר. השעון המעורר מצלצל מוקדם מדי. היד נשלחת אליו
כדי להפעיל את הנודניק ולזכות בעוד כמה דקות מנומנמות עם
שאריות החלום, לפני שהיום מתחיל. והנה הוא שוב מפציר בי
לקום. הולכת לשירותים. ככל שאני מתרוקנת יותר מצב הרוח
משתפר, כי אולי בעוד רגע ההתרוקנות תתבטא בטקס שיחרוץ
את גורלו של היום: טקס העלייה על המשקל. דורכת על מכשיר
השקילה כדי לעורר אותו ופרפרי הציפייה והחשש מתעוררים
עמו. זהו שיאו של היום. הרגע הדרמטי שיקבע את מצב רוחי
לכל היום.
מאתיים גרם פחות מאתמול. אחלה. נחמד. אבל אני רוצה
לרדת עשרים קילו. גם אם בכל יום ארד מאתיים גרם, בלי אף
סטייה קטנטונת, יעברו עוד כמה חודשים עד שאוכל להתחיל
לאהוב את עצמי. ועד אז, כל דבר טעים הוא מחוץ לתחום! הוא
אסור! קדימה, אני אומרת לעצמי, את יכולה גם היום להחזיק
חזק ולא להתפתות! גם בטקס השקילה מחר את חייבת לראות
ירידה!
שלוש־מאות גרם יותר. שיט. בואי ננסה להזיז את המשקל
קצת, אולי זה יעזור. מכשיר השקילה שלי יכול לנוע על טווח
של קילו שלם במקומות שונים על הפרקט בחדר השינה,
שנראה כי אינו ישר. מאוד פרקטי הפרקט הזה, הא? אם המשקל
החצוף מראה שעליתי, הטקס חסר ההיגיון נמשך. יאללה, נזיז
אותו טיפה ימינה, עולה. עדיין לא מרוצה. נזיז טיפה שמאלה.
בכל פעם התוצאה קצת שונה. מובן שהתוצאה הנמוכה ביותר
נבחרת כמשקפת את המציאות האובייקטיבית.
מתלבשת. הגיע תור המראה לחרוץ גורלות. בקושי מעיפה
בה מבט. מה שאני לא רואה הרי לא קיים. לפעמים נעמדת
ובוחנת. כמובן בפרופיל, התנוחה "האהובה" עליי, שבה אפשר
לחזות בבטן השנואה הרבה יותר טוב, ואז לסנן איזו קללה או
מילה פוגענית לעברה.
התיאור הזה כאילו נלקח מאיזו סצנה מקומדיה רומנטית, קלילה
ומצחיקה, עם סוף טוב. איזו ברידג'ט ג'ונס כזו, קלמזית ומתוקה,
שמזיזה את המשקל ממקום למקום ומשליכה בגדים על המיטה
בניסיון למצוא משהו מתאים, ובסוף, למרות הכול, זוכה בגבר
החתיך והמוצלח שבו היא מאוהבת. אבל הסצנה שתיארתי אינה
חלק מקומדיה. היא הייתה חלק בלתי נפרד מהדרמה של חיי.
היא גרמה לי להתחיל כל יום בתסכול עמוק. באמירות קשות
שהפניתי כלפי עצמי. בתחושת חוסר אונים, פגימוּת וייאוש.
ומובן שכל הרגשות הללו רק דחקו במוחי המכור לחפש הקלה
מתוקה. וכך, כבר בדרך לעבודה מביתי במודיעין למרפאת
בריאות הנפש בירושלים נהגתי לעצור בתחנת הדלק, לקנות
קפה ולהתפתות גם למאפה קינמון קטן, שימתיק קצת את היום
שהשקילה והמראָה הפכו לקשה ומתסכל.
ברור לכולנו שזה שיגעון להיות מבואסת מכך שהשמנתי ואז
לקנות מאפה כדי לא להרגיש את הבאסה שנגרמה מאכילת
יתר החברים שלו, המאפים הקודמים, אבל ככה נראית אכילה
רגשית. וכך עובדת התמכרות. ואכילה רגשית היא התמכרות.
המוח המכור אכן אינו רציונלי בעליל. לא אכפת לו שאני
רוצה לרזות. לא מזיז לו את קצה הציפורן. בטח ובטח שלא
אכפת לו מבריאות, ועוד פחות אכפת לו ממטרות ארוכות טווח
כמו העובדה שאני רוצה לחיות בגוף בריא, שיהיו לי כוחות
להשתולל ולטייל גם עם הנכדות לכשיגיעו )אני אמא לארבעה
בנים, לכן כתבתי "נכדות"(. המוח המכור עסוק בכך שעכשיו
רע לי, והדרך הכי פשוטה להקלה היא אוכל. המוח המכור חי
רק ב"כאן ועכשיו": אין לו מחר. אין לו עוד חמש דקות כשהביס
ייגמר. יש רק עכשיו. הוא לחוץ, הוא בקריז, הוא נתון בתשוקה
עצומה להקלה מיידית, למנת הסם הסוכרי שלו. יש באמתחתו
תירוצים, הצדקות וסיבות מצוינות למה היום, ורק היום, באמת
"מגיע לי" את הנחמה הקטנה שהוא מציע. כך נוצר מעגל
סגור, מעגל ההתמכרות: ההכרזה על הדיאטה בבוקר, והתחושה
שמשום שאני שמנה עליי להיכלל בקבוצת האנשים שאף פעם
לא מגיע להם ליהנות מאוכל טעים כמו מאפה קינמון טרי,
רק הופכות את המאפה לנחשק יותר. ברגע האמת, מול הריח
הטרי והמשגע, המוח המכור מנצח בנוק־אאוט חסר סיכוי את
ההבטחה מהבוקר. יש לו את התירוץ המושלם: הרי מחר אתחיל
דיאטה. אז אין שום בעיה. המאפה הזה, הקטן והאחרון בהחלט,
אינו משנה או פוגם במטרה. הרי אף אחת לא השמינה ממאפה
אחד בודד!
אבל בדרך חזרה הביתה הסיפור חוזר על עצמו. אחרי יום
עבודה עמוס ולפני הפקקים, אני עוצרת בבית הקפה האהוב
עליי כדי להתחמש לדרך המשעממת בקפה הפוך קטן ובמאפה
מיני־קינמון מושלם. מאפה כל כך אוורירי שאינו שוקל כמעט
כלום, אז אולי גם כלל אינו משמין? המאפה מבטיח לי שלא
ישעמם לי בפקק, שהוא טעים. שמגיע לי קצת חופש מאחריות,
בין זו הכְּבֵדה בעבודה ובין המטלות שמחכות בבית. הוא מבטיח
לקחת ממני כל רגש לא נעים שהגיע לביקור. הוא טעים לי
מאוד. אבל גם אם אני מתענגת עליו באטיות, ולא אוכלת מהר־
מהר תוך כדי הסתרה, אפילו מעצמי, שהנה שוב נפלתי, הוא
נגמר כשאני עדיין נוהגת בשכונת תלפיות בירושלים, חמש
דקות מהעבודה וארבעים וחמש דקות מהבית. ארבעים וחמש
דקות של פקקים שהופכות להיות ארבעים וחמש דקות של
תשוקה לעוד סוכר, של ייסורי אשמה וחרטה שמגיעים מיד
לאחר הביס האחרון. בדיוק כשם שקרונות הרכבת תמיד יגיעו
לאחר הקטר, והחורף תמיד יגיע אחרי הסתיו, כך שוב מתנפצת
האשליה שהמאפה יקל על הפקק. ולא רק שהוא אינו מקל.
עכשיו החרטה והביקורת העצמית ממלאות את הלב ומאיימות
לחנוק, והנסיעה רק קשה יותר וארוכה. זו הטרגדיה. האוכל
שנועד להקל על המצוקה, רק מגדיל אותה. וכשגוברת המצוקה
עולה הכמיהה לעוד נחמה, ששולחת לעוד אכילה שמשמינה
ומגבירה בתורה את המצוקה. המעגל חוזר על עצמו. שוב ושוב
ושוב. יום אחרי יום. שנה אחרי שנה. כי בכל יום המוח המכור
שוב ינצח בנוק־אאוט.
לפעמים הצלחתי להחזיק לתקופת מה בדיאטה כזו או אחרת.
השקילות השבועיות, התפריט המסודר, ההצלחה שנתנה
איזשהו כוח להתאפק. אולי איזה אירוע חשוב באופק נתן גם
הוא מוטיבציה. כמו המון נשים אחרות גם אני ירדתי בקריירת
הדיאטות המפוארת שלי עשרות רבות מאוד של קילוגרמים (אם
לא מאות), רק שהם תמיד היו אותם הקילוגרמים, שוב ושוב,
בנדנדה אינסופית.
בעולם שבו במוקד התהליך עומדת השקילה והמטרה היא
ירידה במשקל, כל הצלחה היא קצרת טווח. במוקדם או במאוחר
מגיע המחזור עם ההשתוללות ההורמונלית שהוא מביא עמו, או
ריב עם הבוס או הבעל, או משבר שמטלטל את עולמנו כמו
מגפת הקורונה, או נסיעה לחו"ל, או חג, כל אותם אירועי חיים
ששוברים את כוח הרצון שהחזיק לטווח קצר ומניעים את רכבת
ההידרדרות והפיצוי על חודשים של תחושת קיפוח ומחסור.
פיצוי שמחזיר את המשקל העודף עם ריבית.
רבות מאיתנו נמצאות במסגרת של דיאטה, כגון קבוצות
תמיכה ושקילה שבועיות, ומצליחות לשמור על משקל יציב
יחסית, וייתכן שאם את אחת מהן את אומרת לעצמך שהספר
הזה כנראה לא בשבילך. אני מפצירה בך בכל זאת לעצור
ולהתבונן במחירים של חיים שלמים שחלק בלתי נפרד מהם
הוא עמידתך המתמדת על המשמר וטקסי שקילה שמייצרים
התנהגויות המרחיקות אותך מהקשבה לגופך. אני מפצירה בך
לנסות להתבונן במסרים שאת מעבירה לעצמך לגבי מי שאת,
כשאת חשה שללא התמיכה החיצונית, הקבוצה או השיטה
שאיתם את חולקת את עמדת השמירה על יצרייך, הַחֲזירה
הזללנית שבתוכך תרגיש שזנחת את עמדת השמירה, תשתלט
עלייך, ואת תאבדי שליטה על האכילה והמשקל. המחיר הכבד
שאת משלמת על עמידה כה מתמשכת על המשמר מתבטא
בפחד שאת חשה מהיצרים של עצמך, ובחוסר האמון שאת
מבטאת כלפי כוחך להתמודד עמם.
גם לחיים שלמים בדיאטה ללא מסגרת רשמית יש מחיר דומה.
קיים הבדל ענקי בין לשרוד את החיים לבין לחיות אותם. החיים
בתוך מלכוד הדיאטה הופכים למסע הישרדות בשדה מוקשים
של פיתויים אסורים. דמייני לרגע שבחצר ביתך מוטמנים
מוקשים, ובדרך לגן של הילד פזורים מוקשים, ובעבודה. איזה
מין חיים אלו? כל כך הרבה מאמץ מושקע בחשש מדריכה
על מוקש. אלו בדיוק החיים בדיאטה, בהתמודדות עם האוכל
האסור והנחשק. העולם הופך לשדה מוקשים של פיתויים,
החיים הופכים למאמץ הימנעות מתמיד: רק לא לדרוך על
מוקש ולפוצץ עוד יום בבולמוס הרסני.
הספר מספר את סיפורן של נשים שנמצאות בלופּ האינסופי
הזה, וכן על הדינמיקות והחוויות שמשמרות את הלופּ ועל
הדרך לצאת ממנו. בספר נבחן לעומק כל צד במשוואה: נתחיל
בהתבוננות ברצון האובססיבי לרזות, בהקשרים החברתיים
והמשפחתיים שהוא נוצָר בתוכם ובמורכבות שלו. נבין איך
קורה שאישה שממש "מתה" לרזות, ואז מתחילה לרזות
ומקבלת מחמאות על כך, עלולה להפתעתה להיבהל פתאום
ולגלות שהרזיה היא גם מפחידה. נתבונן בתפקיד של האוכל
ובפונקציות הרגשיות שהוא ממלא, ואז נצא מעולם הדיאטה
אל העולם שמצוי מחוץ ללופּ. נפגוש נשים שהצליחו לזנוח את
לופּ הדיאטות ולעבור לחיים של אכילה אינטואיטיבית מתוך
קשב ואהבה לגופן. כולי תקווה שהסיפורים שלהן יעזרו לך
להאמין שגם עבורך השינוי אפשרי, ושייפתח לך כיוון שיוביל
אותך למסע המופלא הזה.
"עולם הדיאטה" מציג בפנינו פרדיגמה, צורת חשיבה
ספציפית. פרדיגמה היא מפה שמראה לנו דרך אחת להבנת
המציאות שלנו ולפירושה. פרדיגמות מבוססות תמיד על הנחות
מוצא מסוימות, אקסיומות שאנו מקבלות כמובנות מאליהן.
כולנו חיות בעולם שבו אינספור פרדיגמות חברתיות משפיעות
על תפיסת העולם וההתנהגות שלנו. רובן כל כך שגורות
ומובנות מאליהן, שביומיום כלל איננו עוצרות לחשוב עליהן
ולתהות אם הן מתאימות לנו. למשל, העובדה שאנחנו לובשות
בגדים ואיננו מסתובבות עירומות בפומבי. אנחנו לא קמות
בבוקר ומתלבטות אם להתלבש או לא. אולי ביום קיץ ישראלי
חם נעדיף להסתובב ללא חולצה, אבל מובן מאליו שצריך
להתלבש. באפריקה, לעומת זאת, יש שבטים שבהם נשים
מתהלכות חשופות־חזה. זוהי הדרך המקובלת בשבט, בחברה
שהן חיות בתוכה. אני מניחה שחברת־שבט שתתחיל ללבוש
חזייה וחולצה תרגיש חריגה ויתייחסו אליה כאל משוגעת.
כך גם עם השמנה. ברור לנו שאם עלינו במשקל, עלינו לרזות
באמצעות דיאטה. זו הפרדיגמה המובנת מאליה – המפה שלנו.
נקודת המוצא – אני שמנה, נקודת היעד – אני רזה וחטובה.
המסלול אל היעד – דיאטה.
אם נשאל נשים מה האסוציאציה שעולה בדעתן למשמע
המילה "דיאטה", מה יעלה בראשן? אני יכולה לספר מניסיוני
ולצטט משיחותיי עם נשים: תפריט ברור ומוגדר של אסור
ומותר, שקילות קבועות, יומיות או שבועיות, חישוב קלוריות
או נקודות, הבטחות לירידה מהירה במשקל ולהצלחה בטוחה,
מאמץ תָחום בזמן עד ההגעה למשקל היעד. המילה דיאטה
מיד מעלה אצלי תגובה רגשית של רתיעה. מין התכווצות כזו
בלב, וצער. רתיעה מהשילוב בין מאמץ לבין תחושת קיפוח
והמחשבה שבסופו של דבר אכשל וכל מאמציי יהיו לשווא.
למרות הרתיעה שלנו מדיאטות, למרות מחקרים שמוכיחים
שתשעים וחמישה אחוזים מהדיאטות דינן כישלון, בראש שלנו
חיה לה בנחת משוואה ברורה והרמטית. אנחנו, ואיתנו גם חלק
נרחב מעולם הרפואה – דיאטניות, תוכניות הבוקר בטלוויזיה
ומגזינים כמו "לאישה" – ממשיכים להיות שבויים בפרדיגמה
השקרית שדיאטה היא הדרך היחידה לרזות. כך קורה שלמרות
כישלונות עבר, ולמרות ההיכרות שלנו עם הנתונים, בכל פעם
שהמראה והבגדים הלוחצים אינם נסבלים עוד, אנחנו פונות
חזרה לחיק תפריט מוּכּר של דיאטה ושקילות. גם אני מצאתי
את עצמי מכריזה שוב ושוב שביום ראשון אתחיל דיאטה, כיוון
שלא הכרתי דרך אחרת ולא יכולתי לוותר על הצורך הנואש
לרזות ולהיפטר כבר מהבטן שמאמללת אותי.
קשה לי עכשיו להיזכר עד כמה התעללתי בגוף שלי במשך
שנות דיאטות רבות. עד כמה הקשב לגוף, לצרכים שלו
ולסיגנלים שלו על רעב ושובע, כלל לא היו בראש שלי. אני
נזכרת ברתיעה, למשל, בשקילה השבועית ב"שומרי משקל":
כיצד התעלמתי מהצמא ומהרעב בבוקר עד לשקילה במפגש
הקבוצתי בשעה 11:00 , כי חס וחלילה שאעז לשתות או לאכול
לפניה. הגוף הנואש ניסה לדבר אליי אבל אני עסקתי בהשתקתו,
כי המספר שיופיע על המשקל בעוד רגע מול עיני המדריכה
הבוחנות, חשוב יותר מהגוף עצמו, שמתחנן לטיפת מים כבר
משמונה בבוקר. אני מתכווצת כשאני נזכרת בהרגשה שלי
שם. הרגשתי חלשה, הרגשתי מגוחכת מכך שאני צריכה את
המדריכה שתגיד לי את כל מה שאני כבר יודעת אך לא מצליחה
ליישם. יש משהו כל כך מקטין במסר הזה – את לא יכולה לבד.
את צריכה אותנו לצדך, בעמדת השמירה, כדי שתצליחי לשלוט
בעצמך.
בייאושי ניסיתי שיטות טרנדיות רבות נוספות. למשל דיאטה
שכונתה "שעת האושר": מותר לי לאכול כל מה שאני רוצה,
אפילו פחמימות הכי מושחתות, אבל רק במשך שעה אחת ביום.
כל יתר היום נטול פחמימות. לרגע היה נדמה לי שהנה נמצאה
התשובה שחיפשתי שנים. מדהים, מתברר שאפשר לאחוז
במקל בשני קצותיו, אפשר גם לאכול את העוגה וגם להשאיר
אותה שלמה. כך יום שלם התעניתי מול הסנדוויצ'ים והקפה
עם המאפה של הסטודנטים שלמדו עמי באותה תקופה, בזמן
שנשנשתי גזר ופנטזתי על ארוחת השחיתות שמחכה לי בערב.
הפכתי מומחית לחישוב מדויק של הזמן הנכון להכנסת מגש
עוגיות הפילסברי לתנור כדי שייצא מוכן בזמן הקצוב, אבל
הבחילה שחשתי אחרי שעת האושר, וחוסר היכולת להתאפק
בשאר היום, סתמו את הגולל גם על הדיאטה הזו.
חשוב לי להוסיף שאכילה רגשית אינה רק "בעיה של שמנות".
גם נשים שהתברכו בגנטיקה שמשאירה אותן רזות חוות
בולמוסים ואכילה רגשית מוגזמת. גם הן משלמות מחיר כבד.
משקלן של חלק מהנשים שראיינתי תקין לחלוטין. הן ביקשו
לבחון את היחסים שלהן עם אוכל משום שהן מכורות לו ברמה
הרגשית ומפני שגופן אותת להן על מצוקתו בדרכים מגוונות,
כגון מחלות או עייפות כרונית. גם גופי אותת על הקושי שלו
עם האכילה הרגשית לא רק בהשמנה, שהיוותה בעיה אסתטית
עבורי, אלא בכאבי ברכיים, כאבי בטן, עייפות, וחשוב מכך,
בבדיקות דם שהראו על כבד שומני וטרום־סוכרת שסיכנו את חיי
וגרמו לי לפחד שאמצא את עצמי ממשיכה שרשרת משפחתית
של מוות מוקדם מהתקף לב או שבץ. הפחד הזה גרם לי להרגיש
שאסור לי לוותר על החיפוש אחר דיאטה שסוף־סוף אצליח בה.
יש דרך אחרת. דרך שגם אם לעתים נראית דומה לדיאטה,
הנחות היסוד שעומדות בתשתיתה שונות בתכלית. הדגשים
שלה שונים. המסר שלה שונה. מטרתה של הדרך שאציע
אינה ירידה במשקל אלא שחרור מההתמכרות לאוכל, למידת
קשב לגוף ויצירת חיבור אליו, הגדלת המְכל הרגשי ונכונות
לחיים רגשיים מלאים, הפחתת האובססיה לרזון ויצירת חיבור
למשמעות, לעשייה ולסיפוק. המטרה של הדרך הזו היא
שנפסיק לשים כל כך הרבה משקל על המשקל. תוצאת הלוואי
שלה היא ירידה במשקל.
קשה מאוד לכתוב את הספר הזה מבלי להתייחס לביטוי
"שמנופוביה", אותו תיעוב (כן, מילה קשה) שהחברה מבטאת
כלפי ההשמנה וכלפי אנשים שמנים; ההתייחסות להשמנה
כבעיה חברתית שצריך לפתור, כביטוי לחולשה, פגם, דפקט;
ההתייחסות לנשים שמנות כאל מי שאין להן מקום בעולם. הרי
כבר בפסקה הקודמת נכתב שתוצאת הלוואי של השחרור היא
ירידה במשקל, משום שהספר מניח ביסודו הנחת מוצא שאם
את קוראת בו ואת בעלת עודף משקל הרי שאת רוצה לרזות. אך
אם את נמנית עם המעטות שמצליחות באמת ובתמים לאהוב
את גופן, לחגוג וליהנות ממנו, להרגיש חופשיות לעשות איתו
כל מה שהן חפצות, ואת מצליחה לשמור עליו בריא גם אם את
נושאת משקל עודף, זה נהדר. ואם את חושבת שראוי שיהיו
עבורך מידות מתאימות ובשפע בחנויות הבגדים, ושבטלוויזיה
ראוי שיופיעו נשים בכל המידות, שבקבלה לעבודה לא יַפלו
אותך, שהגוף שלך הוא בבעלותך הבלעדית, ושאסור שאנשים
יחושו שהעובדה שאת שמנה נותנת להם לגיטימציה להעיר לך
על מראך או על תוכן צלחתך – את צודקת בהחלט.
אני חוששת שהמציאות היא שמעטות מאוד מאיתנו מצליחות
להיות בעמדה כזו של קבלה כלפי השומן. בהמשך הספר נבין
מדוע קשה כל כך להחזיק בה ורק מעטות מצליחות. לרוב אנחנו
השמנופוביות הכי גדולות כלפי עצמנו, והנשים ששוחחתי עמן
ביטאו זאת שוב ושוב. אם אנחנו מצויות במצב כזה או דומה לו,
שבו אנו שונאות ואולי מתעבות חלק מעצמנו, הרי שהוא גובה
מאיתנו מחיר כבד. הכחשת הרצון לרזות וביקורת עצמית על
עצם קיומו לא יעלימו אותו ולא יובילו להשלמה עם עצמנו, אך
כדאי שנתבונן ביחסים שלנו עם הצורך הזה ונבחן האם הדרך
שבה אנו מנסות למלא אותו אכן עובדת עבורנו.
רעבות - משומרות משקל לשוברות משקל | מעיין סרי
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ – ספרית פועלים