שני שירים מתוך השתוות, ספרה החדש של חמוטל בר יוסף
הַזְּמָן
הַזְּמָן! הַזְּמָן שֶׁלּוֹקֵחַ לְךָ לְהָבִין
שֶׁזֶּה קָרָה.
שֶׁאֵין. אָבוּד. הָיָה, אֲבָל עַכְשָׁו אֵינֶנּוּ.
מֵת, מֵת! וְלֹא יָקוּם לִתְחִיָּה.
לֹא יוֹפִיעַ בְּהֶסַּח הַדַּעַת.
לֹא יָשׁוּב בְּמַפְתִּיעַ.
הַזְּמָן שֶׁל הָרַעַל
בִּפְנִים וְהַחוּצָה.
הַזְּמָן שֶׁל לִנְקֹם. שֶׁל לִשְׂנֹא.
הַזְּמָן שֶׁל לִשְׂרֹף אֶת הַכֹּל
בִּפְנִים וְהַחוּצָה.
הַזְּמָן שֶׁל לָמוּת כָּל הַזְּמָן.
הַזְּמָן שֶׁהַכֹּל נִהְיָה אֶבֶן
גְּדוֹלָה, אֲפֹרָה, חֲשׁוּדָה, זוֹמֶמֶת.
זְמַן הַעִוָּרוֹן לַהֶבְדֵּלִים
בֵּין גּוֹנֵי הַוָּרֹד,
זְמַן הַחֵרְשׁוּת לַבֶּכִי שֶׁל חֲתַלְתּוּל אַשְׁפָּתוֹת
וְלַצְּרִיחָה שֶׁל גּוֹזַל עוֹרֵב מִתְעַלֵּף.
זְמַן הַהַחְלָטָה לִשְׂרֹד.
עִם הַשִּׁנִַּים. עִם הַצִּפָּרְנַיִם.
זְמַן הַצְּעָקָה שֶׁהִשְׁתַּתְּקָה. זְמַן הַדָּם.
כַּמָּה – שָׁנָה? עֶשֶׂר? מֵאָה? אֶלֶף?
לִי זֶה לָקַח שְׁלשִׁים.
בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה רַק עֶשֶׂר.
אַחַר כַּךְ הִתְחַלְּתִי לִחְיוֹת,
לֶאֱהֹב, לְהַקְשִׁיב.
הִתְפָּרְשׂוּת
כְּשֶׁאֲנִי פּוֹשֶׁטֶת אֶת יָדַי לְלַטֵּף אֶת רָאשֵׁיכֶם
כָּל הַשֵּׂעָר, שֶׁהָיָה מְתֻלְתָּל וְרַךְ, מִתְיַשֵּׁר וּמִתְעַבֶּה
וְרֵיחַ הַיַּנְקוּת שֶׁהָיִיתִי שׁוֹאֶפֶת מִמֶּנּוּ לְשָׁכְרָה,
מְעֹרָב בִּשְׁאֵרִית דָּמַי, הוֹלֵךְ וּמִתְאַדֶּה.
כְּשֶׁאֲנִי פּוֹרֶשֶׂת אֶת יָדַי לְלַטֵּף אֶת רָאשֵׁיכֶם
הֵם גָּחִים מֵחֵיקִי, גְּבֵהִים וּמִתְרַחֲקִים,
וְנִשְׁאָרִים תְּלוּיִים בְּתוֹךְ כַּפּוֹת יָדַי
כְּמוֹ תְּאֵנִים הוֹלְכוֹת וּמַבְכִּירוֹת.
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹלַחַת אֶת יָדַי לְלַטֵּף אֶת רָאשֵׁיכֶם
כְּשֶׁאֲנִי מְנַסָּה לֶאֱחֹז בָּהֶם, לִתְמֹךְ אוֹתָם בִּי,
הֵם נַעֲשִׂים נְפוּחִים, מַעֲלִים קְרוּם,
וּלְפֶתַע נוֹגְעוֹת אֶצְבְּעוֹתַי בְּזִיפִים.
כְּשֶׁאֲנִי פּוֹתַחַת אֶת יָדַי לְלַטֵּף אֶת רָאשֵׁיכֶם
הֵם נִפְזָרִים מִתּוֹכִי לְאַרְבָּעָה עֲבָרִים
הֵם מוֹשְׁכִים אֲלֵיהֶם שׁוּעָלִים וּפַרְפָּרִים
הֵם מְסוֹבְבִים אֶת הָעוֹלָם בְּרֵיחוֹת לֹא מֻכָּרִים.
השתוות - מבחר מקיף משיריה של המשוררת הוותיקה, הכולל גם שירים חדשים. הספר מאורגן על-פי נושאים הקשורים בקשיי החשיפה העצמית; בדיוקן העצמי של המשוררת ודיוקנים של אחרים; במצב הישראלי; בחוויות אהבה ואימהות; בשכול ובהתאוששות ממנו; בנופי הארץ; בהזדקנות וקירבה למוות; ובהתגלויות רוחניות. השירים כתובים בסגנון פשוט לכאורה, והם מציעים ראייה אמיצה, חכמה ונוגעת ללב של מצבים אנושיים בסיסיים. בסיום הספר, אחרית דבר תמציתית מאת דן מירון.
בר-יוסף פרסמה עד כה תשעה קובצי שירה, תרגומי שירה וסיפורת מאנגלית, צרפתית ורוסית (לאחרונה הופיע תרגומה לכל כתבי איסאק באבל ב-3 כרכים), סיפורים וספר ילדים. היא כלת פרס אקו"ם (1987), פרס קרן תל-אביב (1987), פרס קרן ירושלים לשירה (1990) פרס האישה היוצרת (1999), פרס הנשיא לספרות (2002), פרס ברנר (2005).
שיריה הופיעו כספר בתרגום לרוסית (פטרבורג 2004), אנגלית (ניו יורק 2008), הונגרית (בודפשט 2009) ולאחרונה גם לערבית (קהיר 2010).
חמוטל בר-יוסף היא גם חוקרת ספרות, העוסקת בעיקר בהקשר הרוסי של הספרות העברית החדשה ובזיקת הספרות העברית אל המיסטיקה. בימים אלה מופק סרט תיעודי על חייה ועל יצירתה בידי עומרי ליאור.
שירתה של חמוטל בר-יוסף עונה מחדש על שאלות שאנו מתקשים יותר ויותר לשאול: האם ניתן לכתוב שירה איכותית בלי להיגרר לפעלולי שפה? האם החומרים הביתיים עדיין ראויים להיכתב בשיר? האם אפשר להחשיב את חייך האישיים ועדיין לשמור על ענווה קיומית ושירית?
(מנימוקי השופטים להענקת פרס הנשיא, 2002)
מאותה עמדת המבט של ברנר חוזר קול איש הרוח המצפוני ונשמע צלול עד אימה. בר-יוסף מפתיעה את קוראיה. מן הקווים הקשים של עט העלבון היא מרימה, דרך משיכות מכחול ענוג-מתלוצץ, אל אמירה אישית חשופה.
(מנימוקי ועדת השופטים להענקת פרס ברנר, 2005)
אני קורא – לאט, כמו ליקר חזק – שניים או שלושה שירים בכל ערב, ומתפעל מן הדיוק והחדות והעומק והשילוב הנדיר של חום עם אירוניה.
(עמוס עוז)
מצד אחד מוחש מאד הכוח המרחיק והמשקיט את עוצמת הרגשות, אבל לא פחות מכך מוחשת גמישותו של הכוח הזה להרחיק ולקרב דברים אל חזית הדיבור בעדינות ובשליטה, כשליטתו של מוזיקאי.(אריאל הירשפלד)