תיק קצב | על הספר

חברים וחברות, קוראים וקוראות,
ביום חמישי השבוע ייפסק דינו של משה קצב, הנשיא השמיני של מדינת ישראל.  ואולם השאלה אם קצב יורשע - באונס, במעשים מגונים ובהטרדות מיניות - היא רק חלק קטן מהסיפור שהמשפט הזה טומן בחובו.
 
אני מבקשת להמליץ לכם ולהאיץ בכם לקרוא את "תיק קצב" מאת יובל יועז, שראה אור ב"כעת", סדרה לספרות עיתונאית, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
הספר "תיק קצב - מאחורי הקלעים בפרשת החשדות נגד נשיא המדינה לשעבר" הוא יצירה עיתונאית מאלפת על האופן שבו מתנהלות מערכות השלטון והמשפט בישראל.
קריאה בספרו של יועז מאפשרת לעצור לרגע את רצף הפרשות, להכניס להקשר את פסק הדין שייקרא השבוע, ולהעניק לו משמעות.

ארנה קזין, עורכת סדרת "כעת"



פרק 9: סיפורה של א' ממשרד התיירות (א'2) שקצב מואשם באינוסה

אונס והטרדות בלשכה

"מהרגע הראשון שהתחלתי לעבוד בלשכה שלו במשרד התיירות הוא התחיל להחמיא לי על איך שאני נראית, איזה בגדים יפים אני לובשת", סיפרה א2 בראיון עיתונאי, "הוא היה מגיע בבוקר ללשכה וישר מבקש שאכנס אליו לדבר איתו, עבודה בכלל לא עניינה אותו". א2 הועסקה כראש לשכתו של קצב במשרד התיירות במשך 15 חודשים, מינואר 1998 ועד מארס 1999. היא מעולם לא התלוננה במשטרה נגד קצב, אך אחרי חשיפת הפרשה ביולי 2006 פורסם סיפורה בתקשורת, וכשחוקרי המשטרה פנו אליה, היא שיתפה עמם פעולה.
עם הגשת כתב האישום נגד קצב, במארס 2009, פנה דובר משרד המשפטים לעיתונאים ולמערכות התקשורת, בבקשה שאלה יקפידו על הוראות החוק האוסרות פרסום פרטים מזהים על המתלוננות שעתידות להעיד במשפט קצב. על אף אמצעי הטשטוש שכלי התקשורת נוקטים, נטען, "נותרו עדיין די מאפיינים גלויים שלהן באופן המאפשר את זיהוין, בעיקר בקרב אוכלוסיית המכרים שלהן". עם זאת, גם בלא לחשוף את זהותה ניתן לומר כי א2 באה מרקע דתי. היא נולדה ב-1962, וכיום היא מתגוררת בירושלים. עד לאחר חשיפת הפרשה, בעלה כלל לא היה מודע לתקיפות המיניות שחוותה בעברה. כשהחליטה לשתף פעולה עם המשטרה ולספר את סיפורה, נעשה הדבר בניגוד לדעתו. "עד היום קשה לי לדבר איתו על זה, ודיברתי איתו רק אחרי שזה יצא לתקשורת", אמרה ב-2008.
בעדותה במשטרה סיפרה א2 כי בתחילת עבודתה עם קצב, הוא נהג להחמיא לה על הופעתה הנאה. הוא היה מזמין אותה תכופות ללשכתו ואומר לה משפטים כמו "מה דעתך שנהיה כמו איציק וכוכי מרדכי?" היא סיפרה שבחודשים הראשונים הוא גרם לה להרגיש שכל יתר עובדי המשרד הם עפר לרגליה. "את חתיכה, את יפה, את סקסית", נהג לומר לה. לפעמים היה מבקש ממנה, כשהייתה נכנסת ללשכתו, לפתוח כפתור בחולצתה, או להגיע לעבודה לבושה בחצאית. בהמשך סיפרה: "הוא עשה אותי מלכה בלשכה. ממש מלכה. כל מי שרק דיבר אלי לא יפה או אמר איזה מילה לא יפה, הוא היה כועס עליו, צועק עליו, מאיים עליו שהוא יפטר אותו, רק שלא יאונה לי כל רע".
באוזניה הוא המשיך, לטענתה, ללחוש מילות זימה. "הוא היה בא עם תיאורים מזעזעים, תיאורים מיניים על כמה שהוא חשב עלי בלילה, סיטואציות מזעזעות שפשוט מעלות בך גועל", סיפרה, "הוא היה הבוס שלי, לא ידעתי מה לעשות. כל הזמן ניסיתי להתחמק, הייתי אומרת 'בוא נעבוד, הנה הדפים, בוא נעבור על הדפים'. הוא היה אומר 'לא לא לא, שימי את זה בצד'. כל מה שעניין אותו זה רק דברים אינטימיים, תנוחות, גועל נפש".

****

כמה שבועות אחרי תחילת עבודתה בלשכה, לדבריה, לדיבורים נוספו נגיעות. "הוא התחיל לדבר, ואחר כך ניסה לגעת", סיפרה א2, "הייתי בהלם. בכלל לא הבנתי מה קורה. נדמה לך שזה בסדר, נגיעה של הבוס, אולי משהו שיש בו רק אקט של חיבה, ולאט-לאט את נשאבת למקום שאת מבינה שזה הרבה מעבר לזה". בהזדמנויות שונות, סיפרה, כשהייתה נכנסת ללשכתו עם ניירות עבודה, הוא נהג לעמוד לידה ולשלוח ידיים. בפעמים הראשונות רק התחכך בה, בהמשך הרשה לעצמו יותר, חיבק אותה סביב מותניה וליטף את ישבנה. בעת נסיעותיהם ברכב השרד שלו מהמשרד לכנסת, כשהיא הייתה יושבת במושב האחורי והוא במושב שליד הנהג, הוא נהג לשלוח יד לאחור וללטף את רגלה. ברוב המקרים א2 לא ניסתה לחמוק מנגיעותיו, במשרד וברכב, לדבריה בשל חששה מפני מעמדו הרם של השר.
במקרים לא מעטים, היא סיפרה, קצב ניסה לנשק אותה ונהג לגעת בחזהּ בלשכתו. "כשנכנסים ללשכת שר התיירות", סיפרה א2, "הספרייה ממוקמת מצד ימין, בצד שמאל הייתה ספה וכיסאות, וממול המכתבה. הספרייה הייתה גדולה, ברוחב שני מטר ומלאה בספרים". לדבריה, קצב נהג לבקש ממנה לעמוד ליד הספרייה במשרד, כדי שיוכל לגעת בגופה מבלי שהדבר יתגלה לעובדי הלשכה האחרים. אם מישהו פתאום ייכנס, הוא אמר לה, הם יעשו עצמם כמי שמחפשים ספר. א2 ניסתה להתנגד כמיטב יכולתה, בהתחשב בהבדלי המעמד ביניהם - הוא הבוס, השר הבכיר, והיא עובדת זוטרה. "ההתנגדויות שלי התבטאו במילים", סיפרה, "בתנועות גוף מתחמקות ובשפת גוף שלא יכלה להשתמע לשתי פנים שאינני מעוניינת כלל ועיקר. קצב פשוט בחר להתעלם מדבריי ולא להתחשב ברצונותיי. כך בהתחלה וכך לאורך כל הדרך".
קצב לא הפסיק בכל אותה תקופה ליזום קיום יחסי מין עמה, נהג להזמין אותה להצטרף אליו לבתי המלון שבהם שהה, והתנה את שהותו בבתי המלון בכך ש-א2 תבוא עמו אליהם. באחד הימים, היא מספרת, אף הגיע לביתה בתירוץ שעליהם לעבוד. כשנכנס לחדרה הצמיד אותה לארון, לדבריה, ואף נגע בחזהּ, ואולם היא הדפה אותו. "לא, לא", היה לדבריה כל שהצליחה לומר באותה הזדמנות. הוא החליט לוותר, ועזב אותה לנפשה.
השוואת עדותה של א2 במשטרה לטיוטת כתב האישום מינואר 2007 מעלה שהחוקרים, הפרקליטים וגם מזוז עצמו נתנו בגרסתה אמון מלא. "כשהייתה א2 נכנסת ללשכתו של הנאשם לצורך פגישות עבודה", נכתב בטיוטה, "נהג הנאשם להשמיע באוזניה פרטים אינטימיים אודותיו וניסה לפתח עמה שיחה בנושאי מין. הנאשם נהג להציע ל-א2 הצעות בעלות אופי מיני, ובין היתר ביקש ממנה לפתוח כפתור בחולצתה ולבוא לעבודה לבושה בחצאית במקום במכנסיים. בכל אותה עת חזר הנאשם וביקש מ-א2 לקיים עמו יחסי מין. בתקופה זו האדיר הנאשם את מעמדה של א2 בלשכה, אסר על עובדים אחרים להיכנס למשרדו בעת ש-א2 שהתה שם ועמד על כך ש-א2 תעמוד לצדו כשיגיעו צלמים לצלמו. הנאשם נהג גם להתקשר בשעות הערב לביתה של א2 או לטלפון הנייד שלה לצורך שיחות אישיות, ובין היתר נהג לשאול אותה מה היא עושה ומה היא לובשת, ואף לבקש ממנה לפשוט את בגדיה. בשובו מנסיעותיו לחו"ל נהג הנאשם לבקש מ-א2 להמתין לו בנמל התעופה ולהביא עמה שקית המכילה מסמכים הקשורים לעבודה, על מנת שיוכל להכניס לתוכה באין רואה מתנות שקנה לה בחו"ל. בדרך זו העניק הנאשם ל-א2 בין היתר בושם ועגילים".
גרסתו של קצב בנוגע לסיפור העגילים הפוכה מזו של א2. "המשטרה אמרה לי שנתתי לה מתנה שישה זוגות עגילים", הוא אמר בראיון לספר זה, "לא דובים ולא יער. היא פשוט גנבה. מה מסתבר? חזרתי מחו"ל, בדיוטי-פרי בתוך המטוס יש קופסאות עם שישה זוגות עגילים. רציתי לתת לאשתי, בתי ולארבע אחיותיי, כל אחד מדגם שונה. ישבתי במטוס והייתה לי שקית של חומר משרדי, ושמתי את הקופסה הזו בתוך השקית. אני נוחת בשדה התעופה, היא באה, לוקחת את החומר המשרדי, לא שואלת אותי מה לעשות עם העגילים. חשבתי לתומי שאיבדתי את זה, והתברר שהיא גנבה אותם".

****

אז הגיעו, לגרסתה של א2, מעשי האונס. בחקירתה הראשונה תיארה א2 כיצד כחודש לאחר תחילת עבודתה במשרד, בשעת לילה מאוחרת, אחרי שהסתיים אירוע בתל אביב ששר התיירות השתתף בו, ביקש ממנה קצב להצטרף אליו לנסיעה ללשכתו בתל אביב, בקומה ה-13 של בית הטקסטיל. כשהשניים הגיעו ללשכה, מספרת א2, היא התיישבה על כיסא וקצב התיישב לידה, ולדבריה, נגע בחזהּ, הוציא את איבר מינו וניסה בכוח להוריד את מכנסיה. בין השניים התפתח מאבק - אומרת א2 - קצב מושך את מכנסיה למטה, א2 נאבקת ומושכת אותם בחזרה למעלה - שבסופו אמר קצב, ככל ש-א2 זכרה, "טוב, ננסה בפעם אחרת".
באותה חקירה סירבה א2 להשיב לשאלת החוקרים אם באותו אירוע הייתה חדירה. ואולם בחקירתה השנייה היא כבר תיארה את האירוע כמעשה אונס של ממש. היא סיפרה שקצב הפיל אותה על הרצפה, למעין תנוחה של "חצי ישיבה, חצי שכיבה", הוריד את מכנסיה והפשיל את מכנסיו. היא זכרה שאמרה לקצב שהיא לא רוצה, אבל הוא נשכב עליה, פיסק את רגליה בכוח תוך שהיא מנסה להדוף אותו, והחדיר את איבר מינו לתוכה. בשלב מסוים, אמרה, היא הפסיקה להיאבק עמו ופשוט קפאה. האקט המיני הסתיים בלא שקצב הגיע לפורקן. א2 מיהרה להתלבש, קצב רכס את מכנסיו, והשניים עזבו את הלשכה מבלי לומר דבר. האם הגעת למחרת לעבודה כרגיל? שאלו אותה חוקרי המשטרה; א2 השיבה בחיוב.
את הפערים בין שתי העדויות שנתנה במשטרה באשר לאירוע הזה, הסבירה א2 בכך שהייתה מצויה בטיפול פסיכולוגי. אף שעדיין התקשתה לספר את הפרטים המדויקים של מעשה האונס, במהלך השבועות שבין שתי החקירות סייע לה הטיפול להיפתח ולחשוף בכל פעם מעט יותר. לדבריה, רק בגלל הקושי לספר היא מעולם לא התלוננה במשטרה נגד קצב. "כל חקירה צרכה ממני אנרגיות עצומות", סיפרה א2, "ואחרי כל חקירה כזו הייתי צריכה כמה ימים כדי להתאושש ולחזור לתפקד בבית ובעבודה". "הדינמיקה של 'תורת השלבים' היא מוכרת", אומר מקור בכיר במשטרה, "ככל שמתפתחים יחסי האמון עם החוקר, המתלוננת נפתחת ומרשה לעצמה לספר יותר".
הפרטים שסיפקה א2 בחקירותיה על האונס כביכול היו, לדעת מזוז, מעורפלים למדי. "אני לא זוכרת איך הגענו מהכיסא לרצפה", היא אמרה לחוקרים, "היינו על שטיח מקיר לקיר והוא שכב עלי. הוא נשען על הידיים שלו, הוא היה עלי ועדיין נאחז בידיים שלו להחזיק את עצמו. אני זוכרת את הדברים מאוד מעורפל. אני לא זוכרת שהוא גמר, הייתה חדירה. אני גם כל הזמן הייתי בלחץ, שחס ושלום הוא לא יגמור בפנים. זה עמד לנגד עיניי". מעדויותיה במשטרה מתברר גם המצב הנפשי שבו הייתה בתקופה שבה הותקפה מינית, ומסכת הלחצים שבה הייתה נתונה. "תבין שלאורך כל הסיטואציה עדיין עומד לנגד עיניי שהוא הבוס שלי", אמרה א2 לחוקר, "ויש לי איזה פחד ממנו. לא הייתה לי ברירה. היחסים הם שכאילו הוא הבוס ואני נתונה בידיו. זה היה הכול מילים של אני לא רוצה, בוא נפסיק, מישהו עומד להיכנס, כל הזמן אני ניגנתי על העניין הזה וכל הזמן הזכרתי את העובדה שמישהו עלול להיכנס לחדר. בוודאי שזה לא היה בהסכמה. זה חד משמעית לא במאה אחוז, באלף אחוז, זה לא היה בהסכמה. הוא הפעיל עלי כאלו לחצים שאתה לא מתאר לעצמך. בזמן אמת לא סיפרתי לאף אחד. התביישתי. כי עושים לי משהו שאני לא מעוניינת שיעשו בי. זה לא נעים ללכת ולהגיד, תשמעו, הוא נגע לי בציצי. אתה חש איזה עלבון, בושה, השפלה".
קצב טוען כי באותו יום כלל לא יכול היה להתרחש אונס, מאחר שמדובר היה ב"יום בחירה" לעובדי המדינה, וביום זה הוא השתתף באירוע לכבוד יוצאי יהדות איראן בפארק הלאומי ברמת גן. בתום האירוע, טענו סנגוריו, נסע קצב יחד עם אמו גוהר מרמת גן לקרית מלאכי, ולא שב ללשכה בתל אביב. ביומן הנוכחות של א2 במשרד התיירות מופיע דיווח על נסיעה לתל אביב, ושעות העבודה שנרשמו באותו יום הן מ-8:13 בבוקר ועד 21:00 בערב. למרות ספקותיו של היועץ, טיוטת כתב האישום תואמת באופן מלא את גרסתה של א2 במשטרה, בנוגע לתיאור מעשה האונס: "במהלך החודשים הראשונים לעבודתה של א2 במשרד התיירות", נכתב בה, "בשעות הערב, התקיים אירוע בתל אביב שבו נכחו גם הנאשם ו-א.2 במהלך האירוע פנה הנאשם ל-א2, אמר לה ששכח דבר מה במשרדו, וביקש ממנה להתלוות אליו כדי לקחתו. א2 נעתרה לבקשתו והם נסעו ללשכת הנאשם בתל אביב. כשנכנסו למשרד לא היה בו איש מלבדם. א2 התיישבה על כיסא והנאשם התיישב לידה. הנאשם נגע בחזהּ וניסה להוריד את מכנסיה. א2 התנגדה ומשכה את מכנסיה בחזרה למעלה. בין השניים התפתח מאבק, ובמהלכו הפיל הנאשם את א2 על הרצפה, הפשיטה ממכנסיה בכוח, פתח את מכנסיו, פיסק בכוח את רגליה של א2 והחדיר את איבר מינו אל תוך איבר מינה. כל אותה העת דרשה א2 מהנאשם לחדול ממעשיו וניסתה בכוח ידיה להדוף אותו מעליה, אך ללא הועיל. א2 המשיכה להדוף את הנאשם והוא חדל ממעשיו בטרם הגיע לפורקן".

****

חודשיים אחרי מעשה האונס הראשון, ביוני 1998, הזמינה א2 בשביל קצב חדר לשעות הצהריים במלון פלאזה בירושלים, לבקשתו, במסגרת תפקידהּ כרל"שית. לדבריה, קצב התקשר אליה וביקש ממנה להגיע ללובי המלון, כדי "לעבור יחד על הדואר". כשהגיעה א2 לבית המלון, הם שוחחו טלפונית והוא ביקש ממנה לעלות לחדרו מאחר שלדבריו לא הספיק להתארגן. א2 נענתה, עלתה לחדר והתיישבה על קצה המיטה. קצב, כך סיפרה, הפיל אותה על המיטה, נשכב מעליה, משך את מכנסיה למטה, אך לא הורידם לגמרי מרגליה, ואנס אותה.
א2 הייתה שרויה בהלם. "מה אתה עושה?" היה, לדבריה, כל שהצליחה לומר. לחוקרי המשטרה סיפרה כי היא התנגדה "לא בכוח פיזי חזק, אלא בכוח שיש בתוכי בסיטואציה הזאת". קצב עצמו ניסה לרכך את התנגדותה, ואמר לה "תירגעי, את תיהני". גם הפעם הוא חדל ממעשה האונס מבלי שהגיע לפורקן. לדבריה, לאחר שקצב הרפה ממנה, היא מסרה לו את מסמכי העבודה שהביאה עמה ושהיו העילה המקורית למפגש, ועזבה את החדר מבלי שהשניים החליפו מילה נוספת.
כך תיארה א2 בחקירתה את האונס השני: "הוא בא מלפני והפיל אותי על המיטה. אני לא זוכרת ממש את הפרטים, הוא נצמד אלי ואז הייתי במצב של שכיבה. הוא משך את המכנסיים, הייתי עם אותם מכנסיים שחורים עם גומי. פה יש המון דברים שאני לא ממש זוכרת, איך הוא מיד נשכב עלי, אני לא זוכרת איך הוא הפשיט את המכנסיים שלו, הוא לא הפשיל אותם לגמרי, אני לא זוכרת. אני זוכרת רק ששאלתי מה אתה עושה, הייתי בשוק. התנגדתי והוא ניסה לרכך אותי במילים 'תירגעי, את תיהני'. אני זוכרת דברים מעורפלים, בפעם הזאת הייתי יותר משותקת. משותקת, הלם, שוק. רציתי לצעוק ואתה לא מצליח". גם באשר לאירוע זה משקפת טיוטת כתב האישום את גרסתהּ באופן מלא. בעניינה של א2 הואשם קצב במסגרת טיוטת כתב האישום בשני מעשי אונס ובמעשה מגונה בכוח - הדרגה החמורה ביותר של עבירת המעשה המגונה. קצב הכחיש את קיומו של האירוע כולו: "הכול מהדמיון הפרוע והחולני שלה", אמר, "היא המציאה לה שיטה נוכח מבול הפרסומים, שיננה לעצמה את מה שקראה בעיתון ומספרת סיפור לפי מה שקראה".
אחרי שני מעשי האונס, לדברי א2, כשנוכח קצב לראות שהיא איננה נענית עוד להצעותיו המיניות, הוא החל להעליבה, שלל את סמכויותיה המקצועיות בלשכה, החל להעדיף עובדים אחרים על פניה, ובעיקר עובדות, ונהג ללבות סכסוכים בינה לבין העובדים האחרים. "ברגע שהוא הבין שהוא לא משיג את מבוקשו אחרי המאה ימי חסד האלה, הוא פתאום נהיה איש אחר, לא נעים, לא נחמד, מעליב, ממדר", העידה א2, "זה התחיל מזה שהוא התחיל למדר אותי מכל מיני דברים, פתאום לא יכולתי להיכנס לפגישות, הוא היה מתקשר למזכירות שלי ולא אלי, ממש עוקף אותי בסמכות, במקום להתקשר אלי כראש הלשכה ולקבל את כל האינפורמציה הוא היה מתקשר למזכירות שכפופות אלי. זה מה שהוא רצה כל הזמן. הוא גם רמז על זה, גם חברים שלו באו ורמזו כל מיני דברים. יש לו חבר טוב שאמר לי, 'תשמעי, את יודעת מה הוא רוצה, ואם תתני לו מה שהוא רוצה, המעמד שלך בלשכה יהיה אחר לגמרי'". החבר שאליו התכוונה הוא אורי יואלי.

****

אחרי כמה חודשים כאלה החליטה א2 שסבלה מספיק והודיעה על עזיבתה. ואולם לדבריה, קצב הפציר בה להישאר בתפקיד, שוחח איתה ארוכות, ובהמשך נקלע עמה לסכסוך ממושך שבסופו הורה על פיטוריה. א2 ניהלה משא ומתן על תנאי עזיבתה עם מנכ"ל המשרד שבתאי שי, ולשם כך נעזרה בעורך הדין אליהו בן-טובים. "א2 טענה שהפסקת העבודה נעשתה מפאת שיקולים לא ענייניים וטענה גם שהוטרדה מינית על ידי השר", סיפר בן-טובים במשטרה, "בעניין זה לא נכנסנו לפרטים כי אמרתי לה שאני רואה את זה בחומרה וזה עניין לתלונה למשטרה". בכתב האישום נגד קצב שהוגש ב-2009 נכלל בן-טובים ברשימת עדי התביעה, במטרה להוכיח ש-א2 סיפרה על ההטרדות המיניות שעברה מצד קצב כבר בסמוך לסיום עבודתה.
אחרי סיום עבודתה במשרד התיירות שלח אליה קצב את מקורבו יואלי כדי לפייסה - ולדבריה, כדי לוודא שהיא לא תספר על מעלליו. יואלי אמר לה שכדאי לה לסיים את הפרק הזה בחייה "בצורה יפה", הציע לערוך עבורה מסיבת פרידה והבטיח שאם תשתוק היא תקבל מכתב המלצה מקצב. ב-2008 העבירה א2 למשטרה פיסת נייר שמצאה בביתה, ובה טיוטת הסכם שניסח יואלי, שהיה מאפשר לה כביכול לעזוב את תפקידה במשרד התיירות באופן מכובד. בין היתר הבטיח יואלי כי מכתב הפיטורים של קצב יבוטל; כי א2 תזכה למכתב המלצה מקצב וסיוע למציאת תעסוקה חדשה; וכי א2 תכתוב מכתב התפטרות, תזכה לשלושה חודשי שכר לאחר עזיבתה ולהרמת כוסית לציון פרידתה מהמשרד. החתימה היחידה המתנוססת על הנייר היא זו של יואלי עצמו. "זה היה חד צדדי", אמרה א2, "אמרתי ליואלי שאני לא משתפת פעולה עם זה ושיכתוב מה שהוא רוצה". חוקרי המשטרה ביררו עם יואלי מתוקף איזו סמכות הרשה לעצמו לנסח הבטחות שכאלה מטעם משרד ממשלתי. "אני לא יודע לענות", הוא השיב, "בדיעבד אני מתפלא על עצמי היום באיזו זכות. יכול להיות שמישהו במשרד הנחה אותי, אינני זוכר את הפרטים".
לימים טען קצב בשיחות סגורות כי העובדת היחידה שפיטר לאורך השנים הייתה א2. לדבריו, הוא מעולם לא פיטר אף עובד או עובדת שהיו כפופים לו, אך מאחר ש-א2 "הייתה כל כך בלתי נסבלת, היה צריך לפטר אותה. זה לא היה פשוט, כי האחים שלה היו חברי מרכז הליכוד והיא הייתה מקושרת עם ביבי נתניהו, וזה היה ערב בחירות". אמנם ערב בחירות, אך קצב לא פיטר את א2 אלא אחרי הפריימריס שהתקיימו בליכוד. משה גורל, ששימש עוזרו הנאמן כבר במשרד התיירות, כתב כבר ב-1999 מזכר פנימי לקצב, ובו קבל על קשיי העבודה שלו מול א2. א2, מצד שני, הציגה מכתב המלצה שקיבלה מבנימין נתניהו כבר ב-1994. "א2 ביצעה משימות מנהלתיות ופקידותיות על הצד הטוב ביותר", כתב נתניהו, "א2 גילתה מסירות ונאמנות לעבודתה והתמודדה היטב עם האתגרים הרבים של המשרד תוך גילוי יוזמה ואחריות".

קישורים:

לדף הספר באתר

פרקים ראשונים נוספים