לאה אילון, אחת המשוררות האורגינאליות ביותר בשירה הישראלית העכשווית, מפתיעה אותנו שוב בספרה החדש "אין דבר כזה, יש דבר כזה".
גם ספר זה, כמו ספריה הקודמים, בנוי על הקונטראסט שבין הריאלי והדמיוני, הקיים והבדוי, היש והאין. 'תורת המחשבה שלי מרשה עם "סתירות"' כותבת המשוררת בשיר "יש דבר כזה חי". אבל גם מול קביעה זו תופיע תמיד שלילתה. לפיכך בנוי הספר כולו על הניגוד שבין שירי "יש דבר כזה" לבין שירי "אין דבר כזה". אולם בניגוד למשתמע, כביכול, ממבנהו הפורמאלי, המדויק והסימטרי של הספר, המחולק לשתי חטיבות זהות, מקבילות ולכאורה מנוגדות- הקונטרסטים והסתירות מוּבנים כבר בתוך כל שיר ושיר כשלעצמו, כך שכל אחד מ-58 השירים שבספר הוא מעין מיקרוקוסמוס של הספר כולו, אחד חלקי 58 של הפסיפס הצבעוני השלם. וכפי שהיא ספק מסכמת ספק פורמת בשיר החותם את הספר :
ועד תום ארצה להמשיך ולא להפסיק (--)
ונוצרות
תוך אחיזת דונג מגובש ולא נע
משמעויות חדשות.
וגם אם בכל זאת עוד לא אמרתי את הדבר עצמו
הוא ידוע.