הנובלה הקלאסית והאלמוּתית 'מוות בוונציה', שבמרכזה סיפור התאהבותו הכואבת של אמן מזדקן בנער כובש ורב-קסם, חוברה על ידי תומאס מאן ב-1911. מאז, נכתבו אודותיה תלי-תלים של פרשנויות מכל הסוגים – פילוסופיות, פסיכולוגיות, ספרותיות ועוד – במאמץ לפענח את סוד יופייה הנדיר ומורכבותה יוצאת הדופן.
מאה שנים לאחר פרסומה כותב הסופר וההוגה שי טובלי מסה מרהיבה ורבת-יופי, המעמיקה אל תוך הקשרים הנסתרים של הנובלה. לטענתו, 'מוות בוונציה' צופנת בחובה געגועים אל תרבות יוון הקלאסית: בה דת, פילוסופיה, רוחניות, אמנות וארוטיקה היוו אחדות אחת, בלתי ניתנת להתרה: חלק מנתיב יופי שלם, שהגיונו ומשמעותו אבדו לנו עם חלוף הדורות. לעומתו, הנתיב המשובש, שלאורכו נע גיבורו של תומאס מאן, הוא תוצאה ישירה של אובדן האחדות הזאת. זהו מצב טרגי, המונע מן האמנות, הארוטיקה והפילוסופיה, להשיג גאולה אמיתית של הנפש. רק אם נחַייה את הנתיב הזה, טוען טובלי, נוכל להשיב להן את כוחן ואת משמעותן המקורית.
"מה אפשר לומר עוד על 'מוות בוונציה'שטרם נאמר".
חיים פסח, עורך ומתרגם
"המסה היפהפיה של שי טובלי היא יצירה בפני עצמה. יש לה נשימה משלה, תנועה משלה ושפה משלה. אין זו רק מסה המפרשת ומבהירה את ההתרחשות הפנימית בנפשו של פון אשנבאך אלא זו מסה על האובססיה. היא מטפלת בשורשי הדברים הקורים לאדם מול השלמות הדוממת של היופי, כפי שהיא מתגלמת בנער בן ארבע-עשרה החובק במלוא נפשו תום שאין להביעו במלים".
אשר רייך, משורר ומתרגם