אחרי מותו של בן זוגה של רבקה רז – בן ציון אורגד, כתבה רבקה על כך סיפור יפיפה, סיפור חיים המועצם באהבת נפש. סיפור המגולל בצימאון אינסופי לחיים – מאבקים והתמודדויות שבחיי שעה, אף כי שם הספר מעיד כי החיים קרבים לסיומם.
הנופים, עונות השנה המתחלפות, הדיאלוג הפנימי הזורם, הכאבים והכמיהות מתוארים ביד אמן ונוסכים הווה מתמשך אחד.
אורגד היה חתן פרס ישראל, מלחין, משורר ויוצר, נפטר ב 2006.
אני הולך למות, הוא אמר הוא ספרה האחד-עשר של רבקה רז שזכה בפרס אקו"ם ליצירה בעילום שם לשנת 2009.
פרוזה במיטבה, העוטה אדרת פיוטית נקייה מרגשנות, פועמת במקצבה ובמטענה הרגשי ופותחת אפשרויות חדשות ומקוריות לקורא האמון על קריאת פרוזה. על אף אופיה האישי של היצירה, גם היא, כמו יצירותיה האחרות של רבקה רז, חורגת מן הפרטי ומקבלת משמעות כוללת, עשירת הדהודים תרבותיים, המשוחחת ביודעין עם יצירות מופת של תרבות המערב ועם מיתוסים קדומים של מוות ותחיה, קמילה ובריאה, יובש ופריון.
זוהי פרוזה הסוחפת עמה את החיים ואת המוות, והופכת את המוות לאירוע אחד מתוך סיפור קיומי, סיפור של חסד-המשכיות-החיים, "רק פרק אחד מפרקי הסימפוניה / ולא בהכרח הפרק האחרון." כדבריה של ויסלבה שימבורסקה באחד משיריה: אין חיים שאינם / ולו להרף-עין /בני-אלמוות.