באמת | שירים

מתוך ספרה של נוית בראל - 
בֶּאֱמֶת

חשבון

כַּמָּה פְּעָמִים חָשַׁבְנוּ שֶׁנּוּכַל לְהִתְחַמֵּק מִן הַמָּוֶת?
לֹא הָיָה לָנוּ עֹדֶף, לֹא הִפְנֵינוּ עֹרֶף, בְּאֹרַח נֵס,
יָדַעְנוּ, מֵתוּ לָנוּ גַּם שְׁנוֹת הָעֶשְׂרִים וְגַם שְׁנוֹת הַשְּׁלֹשִים.
הָעוֹלָם קוֹרֵס. רוּחוֹת מִתְחַמְּמוֹת וְהוֹלְכוֹת, מִלִּים חֲדָשׁוֹת
הִמְצִיאוּ אֲנָשִׁים שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא מַכִּירִים וְגַם לֹא הָיִינוּ
רוֹצִים לְהַכִּיר. מַטְבְּעוֹת הַלָּשׁוֹן נִשְׁכְּחוּ. זָרִים
אָכְלוּ בְּשַׂר פָּרוֹת, נִדְחֲפוּ אֶל מִתַּחַת לִמְנוֹרוֹת, אוֹר יְקָרוֹת
נִתַּז מֵעֵינֶיךָ כְּשֶׁאָמַרְתִּי לְךָ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מַזָּל, יֵשׁ לָנוּ
הַרְבֵּה מַזָּל. סָפַרְנוּ בְּיַחַד אֶת שְׁלֹש הַנְּשִׁימוֹת
וְיָדַעְנוּ שֶׁזֶּהוּ הַמָּקוֹם שֶׁדַּרְכּוֹ אֶפְשָׁר לְהִמָּלֵט
וּמִמֶּנּוּ בָּאוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת.

ככה

אַתָּה שׁוֹמֵעַ שֶׁקֶט בַּמִּטְבָּח? אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת מַה יֵּשׁ לֶאֱכֹל, מַה מְּקֻלְקָל, מַה מְּקֻלָּל. הַבַּיִת מַחְבִּיא אֶת כִּשְׁלוֹנוֹתָיו וֶאֱלֹהִים מַסְתִּיר אֶת פָּנָיו אֲבָל אֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה. שֶׁקֶט, שִׁכְחָה, דְּבָרִים הַנּוֹבְעִים מִן הָעוֹלָם וְהָעוֹלָם שׁוֹמֵעַ לָהֶם. כָּמוֹךָ, גַּם הַקַּיִץ מִתְקוֹמֵם. קוֹצִים בַּגַּנִּים, זְבוּבִים עָפִים בְּמַעֲגָל, דַּחַף מָוֶת מִסָּבִיב. אֲנִי מְחַכָּה לְךָ וְעוֹבֶדֶת. אֲנִי עוֹבֶדֶת וּמְחַכָּה לְךָ. בַּעֲלֵי הַבַּיִת אֵינָם נִמְצָאִים. אֵלֶּה אֲנַחְנוּ שֶׁעוֹנִים, אֲבָל מִי מְצַלְצֵל בִּכְלָל. מַה שֶּׁמַּרְעִישׁ, מְרַחֵף בְּלִי מִשְׁקָל. בָּזֹאת הִיא הָאַהֲבָה, שֶׁאֱלֹהִים שׁוֹלֵחַ בֵּן. יֶשְׁנָהּ דֶּלֶת שֶׁתִּסָּגֵר מֵאֲחוֹרֵינוּ וְלֹא נֵדַע מָתַי נִפְתַּח שׁוּב בַּחֲזָרָה. בַּשִּׁירִים שֶׁאֶכְתֹּב אֶכְלָא פַּחַד וְעֶצֶב וְחֻמְרָה. וּבַשָּׁמַיִם מְנַדִּים אוֹתָנוּ. אֲנַחְנוּ לֹא כַּשּׁוּרָה. זוּג שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת וְשֶׁאֵין לוֹ בָּנִים וְשֶׁלֹּא גִּדְּלוּ אוֹתָם לְתַלְמוּד תּוֹרָה.




מים שקטים

שִׂמְחָה שֶׁל קַיִץ רָצִינוּ, וְיָדַעְנוּ שֶׁמֻּתָּר
לִדְרֹךְ רַק עַל הַחוֹל, אֲבָל כָּל פְּסִיעָה אֶל תּוֹךְ הַיָּם
הִיא סַכָּנָה שֶׁל אֶרֶס וְאַשְׁפָּה. עִיר שֶׁלֹּא בָּרַחְנוּ מִמֶּנָּה מֵעוֹלָם
הָיְתָה עִירֵנוּ הָרוֹדֶפֶת, הוֹדֶפֶת, שֶׁלֹּא נֵצֵא אֵלֶיהָ בַּיָּמִים עַד שֶׁתַּגִּיעַ הַשָּׁעָה.
בַּחֲדָרִים אֲחֵרִים, מִתַּחַת לָאֲדָמָה, הֵכִינוּ גַּם הַפַּעַם מִלְחָמָה.
צֵלְחַיִּים חִפַּשְׂנוּ בָּרְחוֹבוֹת, לֵב וְרוּחַ וְשֶׁפַע וְשַׁלְוָה.
מֵי מְנוּחוֹת שֶׁל הַיָּם, נֶחָמוֹת שֶׁל שַׁקְרָנִים.
מַעֲמִידֵי פָּנִים, כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ בְּשֶׁבַע בָּעֶרֶב, גַּם אֲנַחְנוּ
וְגַם אֲנַחְנוּ, כְּמוֹתָהּ, לֹא נוֹתִיר סִימָן. שֻׁלְחָנֵנוּ עָרוּךְ,
חִבּוּק מָעוּךְ, לֶאֱהֹב, פֵּרוּשׁוֹ: לִסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת.




השיר עם היסודות

אִישׁ לֹא שָׁאַל אוֹתָנוּ מֵאֵיפֹה אֲנַחְנוּ,
אֲבָל אִלּוּ שָׁאַל, יָדַעְנוּ הֵיטֵב לַעֲנוֹת.
וּמַה מַּעֲשֵׂינוּ כָּאן, עַל זֶה הָיִינוּ שׁוֹתְקִים.
וְנִרְצֶה לִשְׁכֹּחַ אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת, לֹא אֶת הַיֶּתֶר.
אָשְׁרָם וּמְנוּחָתָם שֶׁל הַדְּבָרִים הַנְּמַקִּים.
נִשְׁאַר עוֹד הַרְבֵּה? אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים בְּבִטּוּל כְּלַפֵּי עַצְמֵנוּ.
אִי נַחַת וְאִי אֵמוּן, אֵלֶּה הֵם שְׁנֵי יְסוֹדוֹת לִבֵּנוּ.
כְּשֶׁאַתָּה מֵעֵז לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר אַתָּה מַסְתִּיר אֶת הַסִּבּוֹת.
אֲנָשִׁים נָהֲגוּ לִכְתֹּב עַל גַּבֵּי נְיָר. אֲנָשִׁים שָׁלְחוּ זֶה לָזֶה נְיָרוֹת.
בִּנְיָרוֹת בָּגְדוּ וְעָזְבוּ וְנִכְשְׁלוּ וְקָרְאוּ הַצִּילוּ. נְיָרוֹת מְבוּכָה.
וְאֵין צֹרֶךְ לָצֵאת אֶל הַחוּץ, אֶפְשָׁר לְהִסְתַּכֵּל רַק בָּךְ.
מָה רוֹדֵף אוֹתָךְ וְלָמָּה אַתְּ לֹא כּוֹתֶבֶת.
אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים שֶׁלִּי. זֶה גֶּבֶר שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת.
אֵין דָּבָר גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מֵהַגֶּבֶר שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת.

כמעט מסוגלים לכתוב אותה
לג'ון אשברי

הֵם מְבִינִים בִּכְלָל מַהִי שִׁירָה? חָשַׁבְנוּ שֶׁאִם נֵלֵךְ מַהֵר, עַד הַסּוֹף, נַגִּיעַ לַחוֹף, אֲבָל הָעִיר מִתְהַפֶּכֶת, רַמָּאִית עֲשִׁירָה. שְׁקָרִים שְׁקוּפִים, אֶגְרוֹפִים בַּזִּירָה. זוֹ רַק לָשׁוֹן, לֹא אֲנַחְנוּ, וְחוֹבָה שֶׁתִּשָּׁאֵר פֹּה לְהַחְמִיר, שֶׁנַּכִּיר. לָשׁוֹן, סוֹד הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זֶה מִתְעַבֶּה. קוֹלוֹת מִתְגַּנְּבִים לְתוֹךְ הַהוֹוֶה. אוֹמֵר לִי, מִשְׁתַּתֵּק, חוֹזֵר בְּךָ כַּעֲבֹר רֶגַע, קוֹלְךָ שָׁב, אַתָּה מַמְשִׁיךְ, אַתָּה אֵיךְ כָּל כָּךְ מְאֻשָּׁר עַל הַבֹּקֶר? נוֹתֵן לִי אֶת כָּל הַסִּבּוֹת לִהְיוֹת, לֹא לִהְיוֹת בַּצַּד. אֵין לִי שִׁיר אֶחָד בְּלִי רְאִי עָקֹם שֶׁלְּךָ, וּכְשֶׁאֶפְגֹּש אוֹתְךָ שׁוּב, שֶׁתֵּדַע, הָיִיתִי נִשְׁאֶרֶת אִתְּךָ עוֹד, אֲבָל בְּסוֹף הַשִּׁיר אַנִּיחַ נְקֻדָּה




אליהו

כָּל הַדֶּרֶךְ אֲנִי רוֹאָה. שׁוּרוֹת שֶׁל בְּרוֹשִׁים,
קוֹצִים רְטֻבִּים, יֵאוּשׁ שָׁקֵט.
מִישֶׁהוּ נָטַע פַּעַם וְסֵדֶר הָיָה לוֹ חָשׁוּב.
מִישֶׁהוּ נִבֵּא וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה נִּבֵּא. יָדַיִם
כִּסּוּ זוֹ עַל זוֹ, שָׁרָשִׁים נִלְפְּתוּ כְּמוֹ מַנְעוּל.
וִתּוּר עַל לֶחֶם, עַל מַיִם, עַל נְשִׁימָה.

כָּל מַה שֶּׁהִכַּרְנוּ רָחוֹק. מַה סָּמִיךְ מִדָּם?
מִי אָמַר שֶׁצָּרִיךְ לִחְיוֹת סֵדֶר בְּתוֹךְ אָדָם?
שְׁלָטִים יְרֻקִּים. אוֹתִיּוֹת לְבָנוֹת.
שְׁמוֹת הַמְּקוֹמוֹת הֵם שְׁמוֹת מֵתִים.
אַשְׁפָּה מִכָּאן וְאַשְׁפָּה מִכָּאן.
יְרַחֵם הָאֵל עַל הַבְּרוֹשִׁים וְהַשּׁוּרוֹת,
אַלְלָה יְרַחֵם עַל קוֹץ רָטֹב,
עַקְשָׁן יוֹתֵר מֵהַמִּדְבָּר,
הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמְּךָ.

יְתוֹמִים, כְּמוֹ פְּלִיטִים, מְזַהִים מֵרָחוֹק אֶת
מַה שֶּׁיַּכְאִיב: רֵיחַ שֶׁל חֹרֶף, חֲדָרִים אֲפֵלִים,
לְעוֹלָם לֹא נִפָּגֵשׁ.

עַל הַגְּבָעוֹת מִסָּבִיב, בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה,
מַשֶּׁהוּ זָז.

בַּמַּיִם אֵין אֲנִי רוֹאָה. אֲנִי לוֹמֶדֶת לִשְׂחוֹת
בִּשְׁלֹשִים וְתֵשַׁע שָׁנִים וְשׁוֹכַחַת בְּחָדְשַׁיִם.
גְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת, מִתְבַּגֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת, מִזְדַּקֶּנֶת וְהוֹלֶכֶת,
עָתִיד עָתִיד. תָּמִיד תָּמִיד. אֲנִי רִאשׁוֹנָה וְאֵלִיָּהוּ אַחֲרוֹן.

יֵשׁ רֶוַח אֶחָד קָטָן בֵּין זִכָּרוֹן לְדִמְעָה.
בָּרֶוַח שֶׁבֵּין אֱלֹהִים נָתַן
וּבֵין אֱלֹהִים לָקַח
אֲנִי חַיָּה.

***

באמת, שירים מאת נוית בראל | סדרת רתמוס לשירה
כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ