בכורתי | דברים שנאמרו בהשקה

דברים שנשאו יאיר גרבוז וארז שוייצר בהשקת בכורתי - ספרו של אודי שרבני

יאיר גרבוז

81.
מַה שֶּׁהִצְחִיק אוֹתָךְ אֶתְמוֹל
כְּבָר לֹא מַצְחִיק אוֹתָךְ הַיּוֹם.
מֵאָז שֶׁנּוֹלַדְתְּ, זָרַקְתִּי אֶת כָּל עֲלֵי הַדַּפְנָה שֶׁהָיוּ לִי.
וְהָיוּ לִי.

נתחיל, כרגיל, בדובר. אשתי ילדה את בננו בכורנו, לא בהרדמה מלאה, אבל בעפולה שזה מאוד דומה. פעם ראיתי בעפולה שלט ענק: 'השבוע בעפולה לה טרוויטה בקיסריה'. באותם ימים רחוקים היו שערותי ארוכות מאוד ועל כן סברו הרופאים בהגיון עפולאי מפותח שאני לא ממש האב אלא הנציג המסומם של הקומונה שהכניסה אותה להריון. על רקע זה הם דיברו אלי ברבים. ואמרו: "הכל בסדר אתם יכולים ללכת הביתה". אז הלכתי הביתה ואינני יודע, עד היום, מה עשו האחרים. ברבות השנים נולדו עוד שתי בנות ובכל שלושת המקרים אמרו לי מכרים וזרים: "אוי! כמה שהילדים שלך דומים לאמא שלהם!!!" ואני הייתי עונה דרך קבע: "גם אני מנסה אבל אני לא מצליח".

2.
הַלְוַאי שֶׁתֵּצְאִי כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלָּךְ.

אני שמח להגיד כמה דברים על בכורתי הספר היפה הזה שכולו הומור, רצינות, כאב ופליאה.

בסדרה הזויה שראיתי בנטפליקס מצאתי דיאלוג מקסים:
- מה אתה עושה?
- אני קומיקאי כאשר צוחקים. וכשלא צוחקי אז אני אמן." סוף ציטוט.


אודי שרבני רוצה להיות אמן גם כשצוחקים וגם כשנבוכים, גם כשבוכים גם כשנסחפים. הוא רוצה לשכנע אותנו ברצינותו וכשהוא מצליח בכך הוא מנסה, בכל הכוח, לשכנע בחוסר רצינותו. לרצות ולבעוט. הוא לא מאפשר, כמעט, לשפוט את כתיבתו... כי בכל רגע הוא משנה את הקריטריונים. כשהקורא מאמין בו הוא לא מאמין בעצמו וכשהוא מאמין בעצמו הקורא נעשה חשדן ובין זה לזה טווח מאוד רחב של רגשות ורגישויות.
ולא התדמית חשובה לו, למשורר, אלא השירה שמבקשת לא לוותר על אף חולשה וגם לא על אף חוזקה. שירת העיקר ושירת הזניח ובעיקר שירת המפגש ביניהם. שירת השליטה העצמית ושירת ניפוצה. שירת הכנות ושירת העמדת הפנים. הכל חומרים.
השירה של שרבני היא ארס פואטית באופן מאוד ייחודי. דוד אבידן קבע; שיר זה מה שאני מגדיר בתור שיר. מאיר ויזלטיר קבע; אני כותב רק שיר שמתעקש. שרבני רוצה להכיל בכתיבתו את המנעד כולו. הוא בהחלט בעד ללחוץ על המעצורים אבל רק אחרי התאונה. הוא מתעקש וגם משחרר את עצמו מן העיקשות. נעלב ומסיר מעצמו את העלבון. אוהב ומפחיד את אהבתו.

259.
אֲבָל גַּנֶּנֶת יְקָרָה, נָכוֹן שֶׁשֶּׁלִּי הֲכִי?
תּוֹדִי, אַל תִּתְבַּיְּשִׁי.

כפשוטו כעיקומו כמשפט מטריד וכמשפט מתחנחן ומתחנן. הנה עוד אחד:

67.
אֵיךְ אֲנִי מַסְפִּיק הַכֹּל? אֲנִי עוֹשֶׂה, אֲבָל לֹא טוֹב.

לפני שנים כתבתי ספר. כנראה שהוא היה מצחיק. איש אחד שאינני מכיר טלפן לביתי ואמר: "אתה לא מכיר אותי, אבל רציתי לספר לך שקניתי את הספר שלך והבאתי אותו לאשתי למחלקת היולדות, היא כל כך צחקה שנפתחו לה כל התפרים". וכך, נוסף לרזומה שלי שבשנה כך וכך אני פרמתי יולדת. אז אודי עושה יותר ממני הוא פורם את האם ואת הבת ואת הסביבה וכמובן את עצמו כולל פרימת משנה.


193.
מֵרֹב שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא רוֹצִים שֶׁתָּבִינִי מַשֶּׁהוּ,
אַתְּ תִּהְיִי מֻמְחִית לְאִיּוּת.

המצב הטבעי של אודי שרבני כיוצר, משורר וסופר, אולי גם כאדם הוא: לא מקבלים אותי. ומי שכן מקבל אותי אני אוכיח לו שהוא לא מקבל אותי. מי שיתמיד באי קבלה אני אראה לו את כל הצורות והאופנים שבהם הוא יכול לא לקבל אותי; את הרציני ואת הפואטי, את הבועט ואת הכובש, את המתיילד ואת הכועס, את המאיים ואת המבקש. במובן הזה הוא משמש בתפקיד כפול; הוא היחיד והוא הרבים. כועס על כולם ומזדהה איתם. הוא המשורר והוא המבקר המחמיר כשם שהוא הבעל והוא גם יועץ הנישואין. הוא שר את שירת הרצון מול שירת הכישלון.

וההומור, נגיד זאת שוב; ההומור! תראו:

213.
זֶהוּ? הִתְחַלְתְּ לְהִשְׁתַּטֵּחַ כְּשֶׁאַתְּ לֹא מְקַבֶּלֶת מַה שֶּׁאַתְּ רוֹצָה?
לֹא הָיָה פֶּנְדֶּל. קוּמִי.

לקראת סיום. ברוב המקרים שיר קצר מאוד הוא גם מאוד לירי וניתן להמסה ולפריטה רגשית. אז שימו לב לשיר מס' 128:

128.
נוּדְנִיקִית.

זהו, שיר בן מילה אחת. ושיר שאי אפשר לקצר. שיר שאפשר לסכמו כמו בבית המשפט: הנימוקים יפורסמו במועד מאוחר יותר! נודניקית!!!
ושימו לב גם למספר 115 בספר:
115.
רֶגַע, אַבָּא עוֹשֶׂה גּוּגֶל עַל עַצְמוֹ וּבָא.

תודה לכם. תודה כמובן לאודי. להוצאה. ולעריכה המעולה.
יאיר גרבוז

ארז שוייצר

לאירועים כאלה, להשקות ספרים, באים לרוב כדי לפרגן. לפיכך, אני מבקש שתסלחו לי, אם אחרוג הפעם ממנהגכם. אני לא בא לפרגן. אני בא לריב. יש לי מריבה מתמשכת עם אודי. היא מתמשכת מאז שאנחנו מכירים פחות או יותר, וזה אומר כמה שנים טובות. ואני אמשיך את המריבה הזאת גם היום. בקטנה - לא להיבהל. אגב, אודי יודע שאין זמן טוב יותר למריבה הזאת מחול המועד פסח, אבל זה בינינו. חג שמח, אודי.

כדי להדגים את המריבה, אני אקח אתכם לאחד משיאיה. כמו שאתם יודעים, במקביל לבכורתי אודי פירסם ספר נוסף. כל קשר בין הדמויות. זה ספר פרוזה. באחד מרגעיו, אודי, או הגיבור של ספרו, או המחבר הכל-יודע של הספר, כלומר, בשורה התחתונה, אודי - חושב, מחשב וקובע, מתי הכי טוב לבוא לנחם אבלים שיושבים שבעה. הוא קובע שהיום הטוב ביותר הוא היום הרביעי, ומסביר:
באותם שבעה ימים היה בוחר את היום הרביעי, יום שצופן נפילת מתח לאחר ביקורי ההמון של שלושת הימים הראשונים. אהב להפציע אצל אנשים שלא ממש קרובים לו, ככה ביקורו היה נושא מבטי פליאה; רחש כבוד היה זוחל בתוך ליבו של האבל שהיה קם אליו, כולו הערכה. לניחום אבלים של מתים שהכיר לא טרח להגיע; אין תשורה נפשית.
הערתי לאודי על הקטע הזה. כחלק מאותה מריבה אפילו אמרתי לו, אם אני לא טועה, שכשאמי, שתזכה לחיים ארוכים, תמות, עדיף כבר שלא יבוא לשבעה. כעסתי. ההיגיון שהציג הספר בכל הקשור לניחום האבלים היה היגיון חישובי. אפשר לומר שאודי פיתח מין אלגוריתם שמביא בחשבון את שלל האינטראקציות האנושיות שמתנקזות לאותם שבעה ימי אבל, ואף מחשב כיצד להפיק מהן איזה רווח.

אבל ההיגיון שלי פשוט יותר. אני יודע שאתה נשמה, אודי. ככה אמרתי לו. אני יודע שאכפת לך מבני אדם, שאתה יהודי חם. למה להפוך – בספרות לפחות - את היחסים עם עצמך ועם הזולת ועם העולם לאלגוריתם, שהופך בכל עניין ועניין עד שלא נשארת בו פינה אחת שאינה נבחנת מכל זווית, מכל נקודת מבט. כעסתי. אולי הגזמתי. בטוח הגזמתי. הגזמתי משום שזה קורה לא מעט בכתיבה של אודי. לפעמים הוא לא משאיר נקודה אחת, אפשרות אחת, שאינה מחושבת עד תומה, ולא פינה אחת שאינה מוארת באור החוכמה, אם נרצה. במילים אחרות, אודי בונה לפעמים חומה שאין בה פרצה שאפשר לחדור דרכה ולתפוס אותו מופתע. הוא כבר חישב הכל, הוא כבר יודע הכל, לא תוכלו לתפוס אותו עם המכנסיים למטה. לא תוכלו להפתיע אותו. לא לרע ולא לטוב.

יכול להיות שאודי רואה בזאת את תפקידו של הסופר. לבחון כל דבר עד תום, לפרק אותו, להרכיב אותו מחדש באופן שמה שנדמה מובן מאליו כבר לא מובן מאליו, באופן שבו מה שנדמה אטום נעשה שקוף ומה שמוסתר נעשה גלוי. זה נכון, וזה לגיטימי. לפעמים, אצל אודי, זה מביא באמת לתוצרים אמנותיים מרהיבים, שמקיימים את אחד מהציוויים היפים ביותר שהאמן אמור להיות קשוב להם. באנגלית זה נשמע טוב יותר: to restate the obvious. התרגום לעברית הוא אולי "לנסח מחדש את המובן מאליו", אבל יש בזה יותר, יש בזה ממד של הקניית חיים חדשים לדברים שבמובן מסוים איבדו את צבעיהם ואת חיותם. אני מאמין שכל אחד מכם יכול להצביע על רגע אחד, בשירה או בפרוזה של אודי, שבו נשימתו נעתקה והוא הבין דבר-מה. אני בטוח שלכל אחד כאן יש דוגמה לרגע כזה ביצירה של אודי. בשבילי, זה קרה במפגש הראשון ב"מלמיליאן", ואחר כך שוב, ושוב, ושוב.

אבל במידת מה, הגישה הזאת, אותו פירוק אינסופי של כל דבר וחישוב מקדימי של כל נקודת מבט, כולל זו של הקוראים, ובמידה לא קטנה מזו, כולל זו של המבקרים, משמע, נטרול מראש של כל אפשרות לביקורת, הגישה הזאת יכולה להביא אותנו לנקודת קצה, שבה גם הרגע האינטימי ביותר והכאוב ביותר של אדם, של חבר – בשבתו שבעה על יקיריו – נבלע בתוך המערכת הזאת ונהפך לכלי בשירותה.

אל תטעו: אני בטוח שאודי הוא מנחם-אבלים נהדר. הייתי רוצה שיבוא לבקר אותי בשבעה על אמי, שתזכה לחיים ארוכים, אבל לעתים קרובות אני פשוט מפחד לפגוש את אודי החכם מדי, מפתח האלוגריתם המושלם לפיצוח נפש האדם, ולא את אודי שהוא אדם, שהוא נפש אדם, שהוא נשמה. אני מפחד מזה. אני מפחד מחוכמה יתרה. לפעמים אני מפחד מהחוכמה של אודי. לפעמים אני לא רוצה בה.
והנה באה תמרה. והנה תמרה נולדה.

לאחר הולדת בתו שלו, יהודה עמיחי כתב את השיר הבא:
ביום שבו נולדה בתי
לא מת אף איש בבית החולים
ועל שער הכניסה היה כתוב:
"היום הכניסה לכוהנים מותרת"
וזה היה ביום הכי ארוך של השנה
ומרוב שימחה,
נסעתי עם ידידי לגבעות שער הגיא

ראינו עץ אורן חולה וחשוף,
מכוסה רק איצטרובלים אין ספור
וצבי אמר שעצים העומדים למות,
מצמיחים יותר איצטרובלים
מן החיים
ואמרתי לו: היה זה שיר ולא ידעת
ואף על פי שאתה איש המדעים המדויקים,
עשית שיר
והוא השיב לי: ולמרות שאתה איש חלומות,
עשית ילדה מדויקת מאוד
ולה כל המתקנים המדויקים לחייה

גם בבכורתי נפגשים החיים והמוות, היצירה החופשית והמדעים המדויקים. נפגשים בו, בין השאר, הלידה של תמרה ומות אביו של אודי. נפגשים בו גם הלידה של תמרה ומותו של חבר קרוב, זה שהוא קורא לו הטאלנט. כך, את הדולה שליוותה את אודי ואת מיה בלידה של תמרה הם מעבירים הלאה "כמו פיליפינית" לעת זקנה, ובכלל, כותב אודי, אָדָם חַי כָּךְ וְכָךְ שָׁנִים / מֵאִי שְׁלִיטָה בַּסּוֹגָרִים /עַד אִי שְׁלִיטָה בַּסּוֹגָרִים. ובהקשר הזה, של שליטה בסוגרים, הוא מזכיר את אמא שלו בכנות שאין גדולה ממנה, בכנות נוגעת ללב. ובכלל, החוכמה של אודי אף פעם לא באה על חשבון הכנות. זה ייאמר לזכותו. זה ייאמר לזכותו בגדול: אודי הוא איש של אמת. מעלה גדולה.

כאמור, אודי יודע לכתוב. יש לו ראייה חדה ומקורית ושפה נהדרת. הוא חכם. אבל מה שאני מחפש, כלומר, מה שאני מבקש לעורר את עצמי ואתכם לחפש בספר הזה, ב"בכורתי", הוא דבר אחר. אני מחפש בו, ובכלל, את הרגעים שבהם אודי מופתע, שבהם הוא בהלם, שבהם בתו מסתכלת עליו בעיניים תמות וגורמת לו להיאלם דום או להיעשות מטומטם עד כדי כך שהוא מסוגל להאמין שבאותו יום, ובימים אחרים, ובעצם לנצח - אף אחד לא ימות, כי היא נולדה, כי התחולל הפלא הזה, הולדת אדם, הולדת ילדה, הולדת אהבה שאין למעלה ממנה. אני מחפש בספר, ומוצא, לשמחתי, את הרגע הזה שבו האלגוריתם מתבלבל, ובעצם, את הרגע שבו אודי מתבלבל ומרשה לעצמו להיות מופתע, ובמידה רבה, מרשה לעצמו לנחול תבוסה.
בעצמי, אין לי עניין להביס את אודי, כלומר, לנצח אותו במריבה המתמשכת בינינו. אבל מכיוון שאני אוהב את אודי, אחרי הכל, אני מאחל לו את התבוסה הזאת, התבוסה שמנחילה האהבה לתבונה, התבוסה שמבט תמים אחד של ילדה קטנה מנחיל לנו, כי הוא מלמד אותנו מה חשוב, מה אפשרי, מה טוב, על מה כדאי לוותר ומה נרוויח אז.
ו הנה, הרי זה כתוב במילים של אודי עצמו (אני מקצר את השיר, ייסלח לי הכותב).

מִמְּעִי הַדָּג קָרָאתִי אֶת נַפְשִׁי,
מִתּוֹךְ הַלִּוְיָתָן, מִתּוֹךְ מַתְּנַת הָאֵל.
עַל מִפְתַּן לָשׁוֹן בִּקַּשְׁתִּי אֶת דִּינִי

ככה הוא פותח, בשיר מספר 237 בספר, במין חשבון נפש, שממשיך בהכרה:

לְהֵאָבֵד בְּתוֹךְ הַהֲמוֹנִים
בֵּין מַיִם רְדוּדִים לָעֲמֻקִּים
וּבַחֲזָרָה —
הַסַּכָּנָה בָּרְדוּדִים.

ואז הוא מבקש, כמעט מתחנן:

הַיּוֹם אֶקְפֹּץ אֶת קְפִיצַת הָאֱמוּנָה
[...אל]
הַוִּתּוּר הָאֵינְסוֹפִי.
עַכְשָׁו נִדְרָשׁ וִתּוּר.
זֶהוּ זְמַן וִתּוּר.

אבל על מה לוותר, ולמה?
אין תשובה, אבל אולי יש רמז. אולי הספר הזה כולו הוא רמז.

שיר מספר 91, למשל, מבקש:
לָמַדְתְּ לָלֶכֶת. בְּבַקָּשָׁה תִּשָּׁאֲרִי.

ושיר מספר 9, ובו אחתום את דבריי, אומר פשוט ככה:
אַל תִּרְשִׁי מִמֶּנִּי אֶת הָעֶצֶב.

וזה הכל. תודה.

ארז שוייצר, עורך הספר