מתוך הגליון ה-23 של הו!
נעם דובב
הִלולה (פלינדרום)
הִלּוּלָה
הַלַּיִל
הַלַּיְלָה
הַזֶּה
זֶה
הַלַּיְלָה
לִי, לָהּ
הִלּוּלָה
מיכאיל בחטין
מתוך יצירת פרנסואה רבלה והתרבות העממית של ימי הביניים והרנסנס (קטע)
מרוסית: סיון בסקין
ואכן, הקרנבל אינו מכיר את החלוקה בין שחקנים לצופים. אין הוא מכיר את אורות
הבמה אפילו בצורתם הבסיסית ביותר. אורות הבמה היו הורסים את הקרנבל (ולהפך,
חיסול אורות הבמה היה הורס את הצגת התיאטרון). בקרנבל לא צופים — בקרנבל חיים,
כולם חיים בו, מפני שהוא חובק־כול בהגדרה. כל עוד הקרנבל מתרחש, לאיש אין חיים
אחרים, למעֵט חיי הקרנבל. אין לאן לברוח ממנו, מפני שהקרנבל אינו יודע גבולות במרחב.
בזמן הקרנבל אפשר לחיות אך ורק על פי חוקיו, כלומר, על פי חוקי החירות הקרנבלית.
לקרנבל אופי כלל־עולמי, זהו מצב עולם ייחודי של תחייה והתחדשות שכולם שותפים
להן. כזה הוא הקרנבל בהגדרתו ובמהותו כפי שחווּ אותו באופן מוחשי כל משתתפיו.
רעיון הקרנבל הזה התבטא ונתפס באופן החד ביותר בסטורנליה הרומית, שנחשבה לשיבה
אמִתית ומלאה (אך זמנית) של תור הזהב של סטורן לארץ. מסורות הסטורנליה לא נקטעו
אלא המשיכו להתקיים בתוך הקרנבל של ימי הביניים, שגילם באופן שלם יותר ויפה
יותר מצורות ימי ביניימית אחרות את אותו רעיון של התחדשות עולמית. חגיגות ימי
ביניימיות אחרות מהסוג הקרנבלי היו מוגבלות בתחומים אלה ואחרים וגילמו את רעיון
הקרנבל בצורה מלאה וטהורה פחות; אך גם בהן היא נכחה ונחוותה באופן מוחשי כיציאה
זמנית מחוץ למבנה החיים הרגיל (הרשמי).
ג'ואו דה ריו
מתוך התינוק בטוטו הוורוד
מפורטוגזית: יעל סגלוביץ'
לא נזקקתי לשום דבר נוסף מהקרנבל, בעיקר כשהיא אמרה בקול מתנשף ותאוותני:
"לא כאן!" הקפתי את מותניה והלכנו יחד בלי לומר מילה. היא נשענה עליי, אבל גם
הובילה קדימה, ועיניה הלחות נראו מלאות באותה התשוקה החייתית שלי. בשלבּים
האלו של האהבה לא מדברים. לא החלפנו אפילו משפט. הרגשתי את הקצב הבלתי סדיר
של לבי ואת דמי הנואש. איזו אישה! איזה רטט! הקפנו את הגן. מול הכניסה לרחוב
לֵאוֹפּוֹלְדִינָה היא עצרה, מהססת. אחר כך תפסה אותי, חצתה את הכיכר, והשלכנו עצמנו
אל רחוב אפל בלי תאורה. בעומק הרחוב, עמד שומם ועגמומי בניין האמנויות. אחזתי בה.
היא נצמדה עוד. איך עיניה הבריקו! עברנו את רחוב לואיש דה קמואש, ועמדנו ממש תחת
הצללים של הקונסרבטוריון למוזיקה. השקט היה אדיר ולאווירה היה צבע חום־אדמדם
עמום עם החשכה שנוקבה מעט על ידי אורות מרוחקים. בסגפנות הזו של הלילה, התינוק
הוורוד השמנמן שלי נראה כמו דבר־מה שההפקרוּת שכחה מאחור. "ובכן נלך?" — חקרתי.
"לאן?" "לבית שלך." "אה! לא, בבית לא תוכל...אולי כאן". "להיכנס, לצאת, להתפשט.
אני לא כזה! מה את רוצה, ילדה? אי אפשר להישאר פה ברחוב. עוד כמה דקות יעבור
כאן שוטר." "ואז מה?" "אין סיכוי שהוא יחשוב שאנחנו כאן מסיבות ראויות, לפנות בוקר
ביום רביעי של האפר. אחר כך, בארבע, תצטרכי להוריד את המסכה", "איזו מסכה?",
"האף". "אה! נכון!", ובלי לומר דבר משכה אותי אליה. חיבקתי אותה. נישקתי את ידיה,
נישקתי את חיקה, נישקתי את צווארה. פיה הציע עצמו בתאווה. סביבנו העולם נעשה
עמום וסתום. טרפתי את שפתיה.
אורית נוימאיר פוטשניק
מתוך: שלוש ערים
ניו יורק
בִּתְחִלָּתוֹ שֶׁל הָאָבִיב נְיוּ יוֹרְק הִסְתַּחְרְרָה.
הֱיִיתֶם חֲבֵרִים טוֹבִים, הָיִיתִי נַעֲרָה.
כָּל כָּךְ רָצִינוּ לְנַסּוֹת, עָלִינוּ לַדִּירָה.
שְׁתוּיִים מֵהָאַטְלַנְטִי וּמֵרֵיחַ מֶרְחַקִּים
שָׁעַטְנוּ בָּרְחוֹבוֹת הִרְגַּשְׁנוּ קְצָת כְּמוֹ בַּסְּרָטִים.
הֱיִיתֶם חֲבֵרִים טוֹבִים, רְצִיתֶם רַק אוֹתִי.
בְּתוֹךְ הַבַּיִת חַגְתֶּם סְבִיב גּוּפִי בִּמְבוּכָה.
כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לְחַכּוֹת וְהָרִצְפָּה רָתְחָה.
הֵטַלְתִּי אֶת עַצְמִי, פְּרוּשָׂה לְרֹחַב הַשְּׂמִיכָה.
אֲבָל בָּרֶוַח בֵּין שְׁנֵיכֶם רַק פַּחַד קַר נִצַּת.
חֲלַקְתֶּם אֶת גּוּפִי כְּמוֹ אֶת לוּחַ הַשַּׁחְמָט.
נִלְחַמְתֶּם זֶה בָּזֶה עַד שֶׁאֶחָד מִכֶּם נִשְׁמַט
וְנֶעֱזַב מִמֶּנִּי, לֹא עָזְרוּ נִסְיוֹנוֹתַי
לַהֲשִׁיבְךָ אֶל תּוֹךְ גּוּפִי. כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּי.
אֶל מוּל מַבָּט גַּבְרִי דּוֹקֵר נָבַלְתָּ בֵּין שְׂפָתַי.
מַבָּט גַּבְרִי דּוֹקֵר וְקַר סָקַר אֶת הַשָּׁלָל.
הָפַךְ בִּי וְחָדַר, יוֹקֵד וְחַד וְאָז חָדַל
וּכְאֵבִי הוּטַל לְצַד גּוּפְךָ שֶׁכְּבָר נָבַל.
בִּתְחִלָּתוֹ שֶׁל הָאָבִיב נְיוּ יוֹרְק הִסְתַּחְרְרָה.
הֱיִיתֶם חֲבֵרִים טוֹבִים, חֲלַקְתֶּם אָז דִּירָה.
נִשְׁאַרְתִּי עַד הַבֹּקֶר, כִּי כְּבָר לֹא נוֹתְרָה בְּרֵרָה.
מתוך הגליון ה-23 של הו! , בעריכת ננה אריאל ולילך נתנאל.
הוצאת הקיבוץ המאוחד ועמותת הו! מיסודם של אחוזת בית ספרים ודורי מנור
2022 © כל הזכויות שמורות למערכת הו!