טעימה מהגליון
מתוך "ארץ עיר", הילה עמית עבאס (ברלין)
אנחנו בברלין כבר תשע־עשרה שנים. יותר שנים ממה שהיינו בתל אביב. הגענו בטיסות האחרונות שיצאו. מזוודה אחת גדולה וטרולי, זה מה שהצלחנו להביא כל אחת. היינו בנות מזל. עד הרגע האחרון התלבטנו. הלכנו מהר בין המכוניות העולות באש. עשינו סידורים בשעות הבוקר המוקדמות. בשאר הזמן הסתגרנו בבית. לא הלכנו לבקר את ההורים, את האחיינים. הם היו רחוקים. עזבנו שבוע לפני שהשגרירויות בעיר החלו להתפנות. צפינו בתהליך הזה על מסך הטלוויזיה בשבועות עד העזיבה. צפינו בתהליך בערוצים הישראליים שעוד שידרו. אחר כך היו כבר רק שידורי המהפכה. האינטרנט תִפקד. החשמל זרם. הרדיו פעל. אבל הדברים האחרים התמוטטו מסביבנו.
גלי הייתה זאת שאמרה שצריך לקום וללכת. בלעדיה כנראה לא הייתי יוצאת משם בחיים. שינויים קשים לי. שפות קשות לי. חורף קשה לי. היא שכנעה אותי שניסע רק לכמה חודשים. להתאוורר. להעביר את הקיץ והתקופה הלוהטת הזאת במקום אחר. לא עזבנו במחשבה שלא נחזור. לא חשבנו שלא יהיה לאן לחזור. הכול התפרק מהר מדי. צפינו בכך מכאן. צפינו בכך בשידורים זרים. חברות חדשות שלחו את העיתונאים שלהן ללב הבלגן. צפינו ברחובות ירושלים ותל אביב כמו שצפינו שנים קודם לכן בתמונות מחרקיב, חרטום, ארביל: ערים זרות, קשות, חסרות תקווה.
בבקרים כאן אנחנו מתעוררות לתוך החושך והכפור. אני מכינה לנו קפה. אנחנו מדברות בעברית, אבל הכול מסביבנו אחר והשפה הזאת, השלישית, כבר נהייתה הבית. למרות ההתנגדות הראשונית. אף על פי שחשבנו שלא נצליח. בחלון ניצב עץ דובדבן עירום מֵעלים. יש כאן עונות בשנה. ארבע עונות מובהקות. נדמה שהחורף נמתח ונמתח, אבל לפניו יש סתיו, ואחריו אביב, והקיץ נמשך שלושה חודשים שבהם אנחנו מצליחות להיות מאושרות. מצליחות לשכוח. בארוחת הבוקר, לצד הקפה והדייסה, אנחנו משחקות "ארץ עיר חי צומח" אבל במקום ארצות אנחנו חושבות על רחובות בתל אביב. זו נהייתה מסורת רק כשהבנּו שאנחנו שוכחות. שוכחות מקומות. שוכחות מאכלים. שוכחות רחובות, חפצים, אנשים.
קודם כול אבדה השפה. פנים אנחנו לא שוכחות. יש לנו תמונות על המקרר, במקום שפעם הדבקנו בו מגנטים של חתונות. אבל את השפה כן. איך אוחזים במשהו שאין לו מִתאר ואין לו משקל ואין לו פנים ועיניים, איך אוחזים במילים החד־פעמיות האלו, מילים שלא משתמשים בהן ביום־יום?
מתוך "טיפה בתוך הים", על הספרות העברית מחוץ לישראל — אז והיום,
פרופ' שחר פינסקר (אן ארבור, ארה"ב)
השירה והפרוזה האהובות עליי ביותר בעברית המודרנית נכתבו במחצית הראשונה של המאה ה־20 באודסה, ורשה, למברג (לביב, לבוב), לונדון, וינה, ברלין, פריז וניו יורק. גם הספרות העכשווית שאני קורא ואוהב בעברית נכתבת רובה ככולה על הקו שבין תל אביב או ירושלים לניו יורק, ברלין, ורשה, פריז, בגדאד או קהיר, ובמציאות שבה העברית נמצאת בין שפות שונות.
הרבה נאמר ונכתב על העברית הישראלית ועל הספרות העברית שנוצרה בישראל, בדרך כלל בשימוש בהפרזות וקלישאות כמו "נס" ו"תחייה". הרגע הנוכחי הוא זמן מתאים לחשוב שוב על הנושא הזה. לא רק בזכות התאריך העגול של 75 שנה להקמת המדינה ב־1948, אלא גם משום שבשנים האחרונות הלכו מאיתנו רוב היוצרות והיוצרים של מה שמכוּנה "דור המדינה", ועתידה של הספרות והתרבות בישראל לוט בערפל בעת הזו. אין ספק שהספרות העברית בישראל הגיעה להישגים רבים וגדולים. עם זאת, כאשר חושבים על מה שנוצר בעברית במדינת ישראל בשבעים וחמש השנים האחרונות בתוך הקשר היסטורי־פואטי רחב יותר, חייבים להגיע למסקנה כי הספרות הזו, בתוך כל מה שקדם לה, אינה אלא כטיפה בתוך הים. המשפט האחרון נשמע אולי כהפרזה. זוהי למעשה פרפראזה שלי על דברים של חיים נחמן ביאליק בנאום ידוע שבו קבע, גם בהפרזה מסוימת, "ספרותנו החדשה בתוך כל מה שקדם לה אינה אלא כטיפה בתוך הים".
[...]
כשאני יושב כאן בבית קפה באן ארבור וחושב על המציאות הספרותית והפוליטית של היום ועל מה שצופן לנו המחר, נדמה לי שאפשר ללמוד משהו מהיוצרים של ראשית ואמצע המאה ה־20. אם הספרות העברית נדחקת בישראל של היום מחוץ לתחום, כפי שחשש ביאליק כבר ב־1930, אולי היא תחזור להיות מה שהייתה במשך ההיסטוריה הארוכה מאוד שלה, וביתר שאת בתקופה שעליה כתבתי כאן: שפה ספרותית של מהגרים ונודדים, שיושבים בבתי קפה בערים שונות, כותבים שירה ופרוזה בעברית כדרכונים ספרותיים או מכתבים שנשלחים בין אנשים־אחים מעטים מפוזרים ומפורדים על פני תבל.
מתוך "סכינים", איילת צברי (ונקובר, קנדה)
ערב אחד, לקראת סיום המשמרת, לאחר שאור השמש חמק מהקירות הכתומים והביסטרו נעשה שקט ונטוש, נקלענו לוויכוח על השואה. רוס לא האמין שהיא באמת התרחשה.
״אתה צוחק, נכון?״
״זאת הייתה קונספירציה״, הוא אמר.
״וואו, אתה רציני. למה שמישהו ימציא כזה דבר?״
״כדי שהם יוכלו לקחת את פלסטין, כמובן״.
בהיתי בו ארוכות בלי מילה, פי יבש. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו אמר לי כזה דבר פנים מול פנים. אמנם שורשיי היו בתימן, לא באירופה, אבל השואה הייתה טבועה עמוק בתודעה הלאומית שלי. לא רק משום שלמדנו על כך בבית הספר, קראנו על כך בספרים וצפינו בסרטים, אלא גם כי הניצולים עדיין התהלכו בינינו, מספרים סגולים ודהויים על זרועותיהם. כילדה הייתי רדופת ביעותים על ילדים כחושים בפיג׳מות מפוספסות, רכבות מוות ותאי גזים. למרות אי־הסבירות הגאוגרפית, תחושת האיום הייתה ממשית. זאת הייתה יכולה להיות אני. ״יש הוכחות״, אמרתי לבסוף. ״תמונות, מסמכים, עדי ראייה. יש לי חברים שאיבדו חצי מהמשפחה שלהם״.
״לא אמרתי שיהודים לא מתו, רק שהמספרים מופרזים״.
״זה מטורף. על מה אתה מבסס את זה?״
״היי, חבר׳ה, אתם יכולים להנמיך את הקול?" סם הציץ לתוך המטבח במבט דרוך.
לקחתי שאיפה עמוקה. ידעתי שרוס הזדהה עם מיעוטים ותיעב את המעמד הגבוה הלבן, אז אמרתי, ״למה כל כך קשה לך להאמין שאירופאים לבנים יעשו כזה דבר? תסתכל על ההיסטוריה, על אפריקה, על העבדות. תראה מה קרה לאינדיאנים בצפון אמריקה״.
רוס שתק. הוא ניגב את הדלפק בתנועות מעגליות ואז אמר, ״יש בזה משהו״.
כשיצאתי מהמטבח, מצאתי לקוח מחכה מעֵבר לבר והבעה מבועתת על פניו. הוא הזמין קפה במבטא גרמני כבד. רוס הציץ מהמטבח, ושנינו החלפנו מבטים משועשעים. הלקוח עזב בחופזה עם הקפה, אבל לא לפני שהשאיר תשר נדיב במיוחד. רצתי למטבח ופתחתי את כף ידי להראות לרוס את השלל. ״הבחור המסכן היה כל כך מבוהל שהוא נתן לנו טיפּ אשמה״. צחקנו עד שעלו דמעות בעינינו.
מתוך "אני הוא הזר", משה סקאל (ברלין)
ללמוד שפה חדשה פירושו לחייב את החניכיים ואת השיניים לנוע בכיוון מסוים, חדש, ואת השפתיים להיסגר ולהיפתח כך ולא אחרת. ללמוד שפה פירושו בהכרח להיות מושא ללגלוג, לפחות בהתחלה. הלשון מלעלעת ודוחקת בקול, שייצֵא ויספר סיפור. שיפרושׂ קובלנה או יבטא תשוקה. הסיפור נחבט בקירות ובסוף יוצא, אבל משהו נשאר ממנו בתוך הגוף ונספג בהכרה ומשאיר שקערורית של עיצורים, של מחשבות, לפעמים פשוט הד. השקערורית הזאת היא כמו בית גידול, היא צמר גפן טבול בנוזל, שעליו מתפתחת תרבית. השפה היא חיידקים, אבל היא חיידקים בריאים. אני זקוק לה כי היא הופכת אותי לחסין, לא למת. ואף שאומרים שמוות וחיים ביד הלשון — לא בגלל השפה אני אמות. [...]
חשבתי על כך שכשהיהודים עזבו את הארצות שלהם — לפני מאה שנה, שמונים שנה, שישים שנה — היה בהם שֶבר. אם השבר הזה התאחה, לא יצא כלום. אבל היו כאלה שעשו מהשבר של עצמם יופי גדול. הם בנו דבר חדש, שעשוי כמו כד מרהיב, המודבק מחתיכות של כד. הם עשו אַין מאַין. יש מיש.
האנשים שעזבו את הארץ מחפשים לעצמם כיום מקום לא מוחשי — הכי מוחשי — שבו יוכלו להניח את השפה שלהם ואת הזיכרונות שלהם. "הארץ משוועת לגברים חדשים!". הם מחפשים את הצורה של הכד. הם מביאים את השברים ורוצים להרכיב מהם דבר אחר, חדש. אולי הם בכלל מחפשים דֶבק.
השאלה היחידה היא שאלת העברית, כי צריך מקום להניח אותה — אבל לא כמו שמניחים גווייה בקבר, אלא כמו שמניחים פרח באגרטל.
*
העברית שלי בברלין היא עברית חיה. אני מוקף בדוברי עברית, והשרשרת לא נקטעה.
מתוך "לאהוב מעבר לשפה", נדב ליניאל (מישיגן, ארה"ב)
השנים במישיגן, לאורך הלימודים ומאז סיום הדוקטורט, היו מהטובות והרעות בחיי. הפרות הדשנות, עבות הבשר, הלכו לצד הפרות הרזות, הכחושות, צועדות בשורה אל עבר הווה שעדיין איני רואה עד הסוף, במדויק. פגשתי כאן את בעלי וחברי הטוב ביותר. הקמתי כאן בית. פגשתי כאן חברים חדשים. זכיתי לחשוב מחדש — דווקא מתוך המרחק, דווקא משום המרחק — על מה שאני עוסק בו, וחי בתוכו: הספרות העברית והשפה העברית. זכיתי לכתוב דוקטורט אצל מנחים נפלאים, חכמים ורגישים שלימדו אותי לראות מחדש את המובן מאליו. המרחק מן הארץ העניק לי חירות להיות, שלא הבנתי עד כמה נזקקתי לה. אבל בשנים האלה גם חוויתי חודשים ארוכים, נוראים, של חרדה ודיכאון, והתקף פסיכוטי שגרר אשפוז ארוך במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים, וטיפולים בחשמל.
אלה היו הימים הקשים בחיי. ימים שבהם לא רציתי לחיות. הודות לטיפולים בחשמל, ולצוות המסור של בית החולים, ולתרופות, ולמטפל שלי — ובעיקר בזכות התמיכה האינסופית של אד ושל משפחתי שבאו למישיגן, וגרו איתנו לאורך כל תקופת האשפוז — יצאתי מכל זה, אמנם לא בלי פגע, וחזרתי לעצמי. לקראת ההגנה על הדוקטורט שבוּ הדיכאון והחרדה כמעט במלוא עוזם. לפני שחזרתי אל הטיפולים בחשמל, ניסינו טיפולים בקטמין. בהתחלה אד התלווה אליי, ובפעמים הבודדות שהיה שם, שמע אותי ממלמל, בין היגיון לאי־היגיון, באנגלית. אמי הגיעה גם הפעם וליוותה אותי לטיפולים, והייתה שם לצידי בפעמים שבהן אד לא יכול היה להיות.
תחת השפעת הסם — חומר הרדמה לסוסים, סם פסיכדלי, מאלחֵש, שידוע בסיועו לטיפול בדיכאון — הייתי נתון במצב דיסוציאטיבי. אינני זוכר הרבה מן הטיפולים, אבל ביקשתי מאמי שתתעד את מה שאני אומר או עושה במהלך הטיפול ותכתוב את הדברים במחברת, שרק לאחרונה הרהבתי עוז לפתוח. איני יודע מאיזו מגירה הדברים נשלפו. איני אדם דתי, לכל הפחות בהגדרה הצרה של המושג. אבל מתברר שבמהלך הטיפולים זימרתי כמי שעולה לתורה. בין מראות יפים ונוראים, שרק עכשיו אני מעז להתעמת איתם, ובין וידויים — שלמזלי איני זוכר, אך הם זכו, הודות לאמי, לתיעוד במחברת — על רצוני העמוק למות, ציטטתי שברי פסוקים מתוך התלמוד הבבלי, ומאיוב, ומפרשת לך־לך, פרשת בר־המצווה שלי. העברית הזו, היהודית, הדתית, על זיכרונה הארוך, על משקעיה, על משלבהּ הגבוה, היחידאי, ניצבה שם, קבורה מתחת לשלג. מניצה, מתוך קרת הדיכאון, פקוחה כעין מתחת לעור הדק, העדין, של עפעף ההכרה.
דעאל רודריגז גארסיה (ישראל)
ניסיון אחד־עשר
"עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם וְנִמְצָא שָׁלֵם בְּכֻלָּם,
וְהָרִאשׁוֹן לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ"
אַל תֵּלֵךְ לְךָ
מֵאַרְצְךָ מִמּוֹלִידָתְךָ
מִבֵּית אָבִיךָ.
כִּי כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ
יַחֲזֹר. כְּמוֹ הָאוֹר הָרִאשׁוֹן
אֶל אִישׁוֹן עֵינֶיךָ.
גּוּר בַּבַּיִת הַזֶּה,
אַמֵּץ אֶל הֶחָזֶה
אֶת הַדֶּפֶקְטִים
הַמְיֻחָדִים רַק לְךָ.
רַק לָכֶם. שִׂים לֵב
לְנַעֲלֵי הַבַּיִת הַדְּהוּיוֹת
הַמְיֻשָּׁנוֹת שֶׁל אַבָּא.
מְצָא בָּהֶן חֵן.
אֶפְשָׁר לְהַרְגִּישׁ בְּנוֹחַ
אִתָּן. הִשָּׁאֵר. בַּמִּטְבָּח הַצָּפוּף
מִכְסֵי סִיר שְׂרוּפִים וַחֲבוּטִים
מַסְתִּירִים מַשֶּׁהוּ
שֶׁמַּבְשִׁיל לְאַט.
חֲסַר קוֹל וּמַרְאֶה
אֲבָל דָּחוּס וּמַהְבִּיל
מַזְכִּיר נִשְׁכָּחוֹת
כְּמוֹ אַהֲבָה.
הַשְׁהֵה מַבָּטְךָ
בְּבֶטֶן הַבַּיִת, הִשְׁתָּאֵה
אֵיךְ בַּאֲדָנִית עֲדַיִן,
אוֹתוֹ גֵּרַנְיוּם אָדֹם
מַעֲמִיק. הַיּוֹם
אַתָּה כְּבָר יָכוֹל לְהוֹדוֹת,
גַּם אַתָּה נִמְשָׁךְ
לִצְבָעִים בּוֹעֲרִים.
גַּם אַתָּה כְּמוֹ אַבָּא
מִתְעַצְבֵּן, כְּשֶׁדְּבָרִים לְפֶתַע
לֹא בִּמְקוֹמָם.
רוברט וייטהיל בשן (לוס אנג'לס)
שאלת הכתיבה בעברית מחוץ לישראל
שֶׁאַגִּיד מַשֶּׁהוּ עָמֹק? אוֹ חִנּוּכִי?
מַשֶּׁהוּ דּוֹמֶה לַשּׁוּרוֹת שֶׁהָיִיתִי כּוֹתֵב בִּגְלוּיָה לַנְּכָדִים שֶׁלִּי?
אֵינֶנִּי יָכוֹל לְדַוֵּחַ אֶלָּא שֶׁבַּחֲצִי מְאַת הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן הִשְׁלַכְתִּי יְהָבִי עַל הַטֵּרוּף הַמְפַתֶּה, הָעַרְמוּמִי הַזֶּה,
הִגַּעְתִּי לְמַסְקָנָה מִתְבַּקֶּשֶׁת:
הַיִּשְׂרְאֵלִים מִתְנַהֲגִים בְּעִנְיְנֵי סִפְרוּת כְּמוֹ שֶׁהֵם מִתְנַהֲגִים לְיַד מַסּוֹעַ הַמִּזְוָדוֹת בְּבֶן גּוּרְיוֹן —
אֵין בִּי לֹא תּוֹרָה וְלֹא חָכְמָה וְלֹא כְלוּם.
אַתֶּם מְנִיקִים אֶת הַתִּינוֹק
וַאֲנִי מַחֲלִיף אֶת חִתּוּלָיו.
אַתֶּם מַמְצִיאִים אֶת הַשָּׂפָה בְּדִמְעָה,
וַאֲנִי בְּרִנָּה קוֹצֵר.
אוהד אוחיון (חצור הגלילית, ישראל)
מתוך "אֵם אבשלום, בן שמאל"
*
אִמָּא שֶׁלִּי, פִּינוֹקְיוֹ מִשְׁתָּפֵן,
כָּל מַה שֶּׁהִבְטִיחוּךְ
לֹא יִנָּתֵן.
כָּל אֵם צְרִיכָה מַצְפֵּן.
לָךְ אֵין.
*
בֻּבֹּנֶת עִוֶּרֶת טִפְּשֹׁנֶת,
בְּתוֹךְ הַרְמוֹן עָרִיצִים,
בֶּנְגְּבִירִים, בִּיבִּים, רוֹדָנִים —
וְאַתְּ הַקְּטַנְטֹנֶת, מְאוּם חֲשִׁיבוּת!
מְמָרֶקֶת מַרְצָפוֹת,
מְהֻפְּנָטָה, מְאֻלָּפָה,
נִשְׁבַּעַת לַמִּשְׁטָר הַבּוֹזֵז,
הַגּוֹזֵז, הַגּוֹרֵס, הַגּוֹעֵר.
מִשְׁטָר הַמַּלְבִּישׁ אֶת אַרְצוֹ
בְּבֶגֶד בּוֹעֵר.
*
תְּפוּחַת פּוּדְרַת פֶּחָם וְזֶפֶת,
מִשָּׁנִים שֶׁל עָמָל מְרַטֵּשׁ אִישִׁיּוּת.
אִמָּא, לֹא חֵן לָךְ הַכְּסוּת הַטְּרָשִׁית,
כִּי בִּפְנִים הַכֹּל צֶמֶר, כֻּתְנָה וּמוֹךְ.
בְּכָל הָעוֹלָם אֵין עֶצֶם
זַךְ וְעָנֹג כָּמוֹךְ.
*
אֲנִי אוֹחֵז בְּחֶזְיוֹן דְּיוֹקָנֵךְ
מְקַרְצֶפֶת מַדְרֵגוֹת בְּצִנַּת זִיזֵי גֶּשֶׁם,
מְעִירָה אֶת הַשֶּׂכְוִי בְּקֹר כְּוִיָּה.
בְּיָנוּאָר הָעַז, סָפוּג בְּמַיִם,
לִמַּדְתְּ אוֹתִי, אִמָּא, מִי זֶה מוּסָר.
עַכְשָׁו, כְּשֶׁמֵּעָרוּץ 14,
עֵינַיִךְ אֲכוּלוֹת כָּל אֶמְפַּתְיָה —
אֲנִי אֲלַמְּדֵךְ.
תְּנִי לִי לְהַחֲזִיקֵךְ, פְּשׁוּטֹנֶת.
אֲנִי הַפְּנִינָה שֶׁשָּׁכְנָה
תִּשְׁעָה יְרָחִים בְּבִטְנֵךְ.
זוֹ שְׁעַת חִלּוּף הַדְּגִירָה.
עַכְשָׁו תּוֹרֵךְ.
ליאת מורבצ'יק (ישראל)
מתוך "לפנות בוקר שקט"
*
לפְנוֹת בֹּקֶר
אוֹר אָפֹר נָח עַל הָאֶדֶן.
הַיְלָדִים שֶׁלְּךָ יְשֵׁנִים,
עֵרִים בְּחַדְרֵי חֲלוֹם.
רַעַשׁ חֲבִיתוֹת
וּמְהוּמַת כְּרִיכִים
יָבִיסוּ עוֹד מְעַט
אֶת אֵלֶם הַלַּיְלָה
וְהַבַּיִת הָעוֹגֵן כָּעֵת בַּשֶּׁקֶט
יִטַּלְטֵל כְּמִפְרָשִׂית בְּיָם עָרִיץ.
בֵּינְתַיִם נִשְׁכַּב מְגֻלְגָּלִים —
שְׁנֵי גָּלְמֵי מֶשִׁי בִּפְקַעַת.
*
מַה בִּקַּשְׁתִּי?
נַפְשִׁי בְּעַד חַיֵּי הַפֶּרַח,
נַפְשִׁי בְּעַד רִמְשֵׂי הַלַּיְלָה הַמְעוֹפְפִים,
נַפְשִׁי בְּעַד הַשַּׁחַר הַזּוֹלֵג בַּחַלּוֹן,
נַפְשִׁי בְּעַד הַיָּמִים הַמִּתְאָרְכִים לְאַיִן,
נַפְשִׁי בְּעַד הַבַּיִת, חֲדָרָיו הָאֲפֵלִים,
נַפְשִׁי בְּעַד הָרוּחַ הַנּוֹשֵׂאת אֶת הַזְּרָעִים,
נַפְשִׁי בְּעַד הָאֱמֶת
שֶׁלֹּא תֵּאָמֵר.
נדיה אייזנר (ירושלים, ישראל)
מתוך "שעון חלבוני הטאו"
1.
"אֲנִי לֹא אֶשְׁכַּח אוֹתָךְ לְעוֹלָם,
אוֹמֵר לִי הָאִישׁ בְּדֶלִירִיּוּם.
בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת לְיָדוֹ
הוּא מְזַהֶה אוֹתִי מֵחָדָשׁ".
כָּךְ שָׁמַעְתִּי אֶת הָאָחוֹת
מְסַפֶּרֶת לְמִישֶׁהוּ בַּמִּסְדְּרוֹן.
הָאִישׁ הוּא אַבָּא שֶׁלִּי.
2.
אִשָּׁה אַחֶרֶת, כְּבַת שִׁשִּׁים,
אוֹמֶרֶת לְאִמָּא שֶׁלָּהּ
שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת אוֹתָהּ וְאִמָּא שֶׁלָּהּ
אוֹמֶרֶת בָּרוּךְ הַשֵּׁם,
אֲבָל מִי אַתְּ גְּבֶרֶת.
הַבַּת רַק מוֹשֶׁכֶת עָלֶיהָ
אֶת הַסְּדִינִים.
יעל דין בן עברי (ברלין)
שיר אבל על עורלה
לֹא מַלְנוּ אוֹתְךָ.
שְׁמוֹנָה יָמִים חִכְּתָה הַמִּשְׁפָּחָה לַדָּם.
הַשָּׁעוֹן דָּפַק, לֹא תִּקְתֵּק.
צָעֲקוּ, לִקְרֹא לְךָ מֻחַמַּד,
אָמַרְתִּי, גַּם אוֹתוֹ מָלוּ.
הִבְרַחְנוּ אוֹתְךָ מֵהָאָרֶץ,
בֵּין גּוֹיִים,
יְלָדִים עֲרֵלִים עֵירֻמִּים
רָצִים בְּגִנּוֹת מִשְׂחָקִים.
לֹא פָּחַדְנוּ.
יָדַעְנוּ שֶׁאִישׁ לֹא יִרְאֶה אוֹתְךָ
בַּמֶּלְתָּחוֹת בַּצָּבָא.
נַשְׁאִיר אוֹתָךְ שָׁלֵם,
לֹא מְדַמֵּם לָאֲדָמָה.
אֲבָל הָרוֹפְאִים אָמְרוּ צָרִיךְ לַחְתֹּךְ,
וּבְשָׂפָה זָרָה, בְּלִי רַבָּנִים וְקָרְבָּנוֹת, עֲדַיִן.
וַאֲנִי הָיִיתִי צְרִיכָה לְהַנִּיחַ לְךָ
לְהִתְפַּשֵּׁט, לְהִתָּפֵס
וְלֹא לָדַעַת
אִם הִצְלַחְתִּי לִשְׁמֹר עָלֶיךָ מֵהַקְּלָלָה.
****
הו! - גליון 25, מיסודם של אחוזת בית ספרים ודורי מנור
© כל הזכויות שמורות למערכת הו!