הקדמת המחבר למהדורה החדשה
פרולוג
בבוקר שמשי בחודש נובמבר 2018 עצרה משאית קטנה מול ביתנו
ופרקה מתוכה אלף עותקים ראשונים של הספר 'היסטוריה של מהירות',
שהונחו אחר כבוד בדירה שלנו. נועה ואני עשינו את הדבר ההגיוני היחיד
בסיטואציה שנוצרה: פתחנו בקבוק טקילה, מזגנו מנה הגונה (בשעה עשר
בבוקר), ושאלנו את עצמנו על מה לעזאזל חשבנו. הספר יצא בהוצאה
עצמית, ללא קמפיין מימון המונים וללא פרסום או הזמנה לרכישה
מוקדמת של עותקים. ייתכן מאוד, חשבנו לעצמנו, שאנחנו עומדים
לבלות את שארית חיינו עם אלף עותקים בסלון.
במובן מסוים, זה בדיוק מה שקרה. בכל פעם שערימת הספרים הצטמקה,
הזמנו מבית הדפוס אלף עותקים נוספים. טפט הספרים הצהוב הפך
לחלק בלתי נפרד מהחיים.
•.•
בארבע השנים שחלפו מאז שהספר ראה אור נשאלתי לא אחת מה הייתי
משנה בו, מה הייתי כותב אחרת אילו יצא היום. התשובה שלי היא תמיד
אותה תשובה: לא הייתי משנה דבר. הרעיונות שמופיעים בו רלוונטיים
ותקפים היום בדיוק כפי שהיו לפני ארבע שנים, ואולי אפילו יותר. אני
מאמין שהיום הם כמעט הכרחיים.
בביקורת שהתפרסמה במוסף הספרים של 'הארץ' לאחר צאת הספר כתב
בועז יזרעאלי: "חרף החשיבות הבוערת של נושאי הספר, יש איזו צניעות
רוגעת בנימת הדיבור שלו, ואין בו כל נזפנות וזעם קדוש (גם אם לדעתי
יש רעיונות, כמו אלה שבספר, שבהחלט מצדיקים מידה של זעם קדוש)".
בדיעבד, אני נוטה להסכים עם הכותב. בשנים שחלפו מאז, העולם חווה
שני אירועים בעצימות גבוהה. הראשון מתפרץ - מגפת הקורונה; השני
מתגלגל (אך מתעצם) - משבר האקלים. אלה שכנעו אותי שאכן יש
רעיונות שמצדיקים זעם קדוש, ואולי אף מידה של נזפנות. הדבר היחיד,
לפיכך, שהיה משתנה אילו הספר היה מתפרסם היום, הוא הנימה והטון;
ייתכן שהייתי כותב יותר בבהילות. מצד שני, אילו הייתי עושה זאת,
סביר להניח שלא היה לו קהל רב, ושורות אלו לא היו נכתבות היום.
אם כן, אני מנצל את הבמה של הקדמת המחבר כדי להתייחס לשני
האירועים שהוזכרו, וגם כדי לנסות לנטרל התנגדויות מיידיות (וטבעיות)
לרעיונות ההאטה, התנגדויות שבהן נתקלתי בשנים האחרונות.
קורונה
בתחילת הסגר הראשון יצרה עמי קשר תחקירנית בתוכנית רדיו מוכרת.
היא הציעה שאתארח בשידור ואדבר על תנועת ההאטה בהקשר של
המגפה. התעניינתי ושאלתי אותה איזה קשר היא מוצאת בין השתיים.
"מה זאת אומרת", ענתה, והפּליאה שבקולה נשמעה כנה, "קרה בדיוק
מה שרציתם, העולם נעצר". השתנקתי. כמו רוב האנשים בעולם, שלא
לומר כהיפוכונדר דרגה 3, היה לי קושי למצוא צדדים חיוביים במגפה.
גם הידיעה על זיהום האוויר שצנח באחת, ידיעה שקראתי ממש באותו
היום, התגמדה ביחס לעובדה שמישהי בדיוק השתעלה במורד הרחוב.
בשבועות הבאים פנו אלי מערוצים נוספים. באותם ימים ידע העולם
אלפי מתים, מאות אלפי נדבקים, מיליוני מובטלים, ערים שלמות הושׂמו
בעוצר. לא רציתי שכל אלה ידבקו בתנועת ההאטה. סירבתי בהתמדה.
בדיעבד, הקורונה אכן שיבשה את התַרבות המהירה, חשפה את דלותה.
למשל, בכל הנוגע לפנאי, ראוי להיזכר בהצהרה הבאה: "תרבות הפנאי
תיעצר החל ממחר - עלינו להתרגל למציאות חדשה". במילים אלו יידע
ראש הממשלה את אזרחי המדינה על הסגירה הממשמשת ובאה של
בתי הקפה, המסעדות, הברים, השווקים, התיאטראות, בתי הקולנוע,
המוזיאונים, חדרי הכושר, הקניונים, אולמות הבאולינג - כל אותם
מקומות שבהם נהגנו להעביר את השעות שבהן לא עבדנו, ישַנו, או צפינו
בסדרות. המשותף לכל אותם מקדשי פנאי, שנסגרו בצו, היה הזיהוי
המוחלט שלהם עם מנגנון הצריכה. פנאי הוא דבר מה שבטעות התרגלנו
לשלם תמורתו.
אני כותב "בטעות", שהרי תרבות הפנאי לא באמת נעצרה, היא רק שינתה
צורה. במהלך המגפה היינו עדים לפריחה חסרת תקדים של "פנאי איטי".
יותר ויותר אנשים גילו את החדווה שבבישול, אפייה, גינון, קריאה,
משחק, כתיבה, יצירה, מדיטציה, בהייה ורביצה. יותר מכך, במקום תרבות
פנאי מבוססת צריכה אנשים פיתחו "תרבות השלה" - מי שזכה להסתובב
חופשי כשליח ברחובות הערים יכול היה להתרשם מערימות של בגדים,
ספרים, רהיטים וחפצים אחרים, שהונחו על המדרכות ועל הספסלים.
הזמן הרב שבילינו בדירות ובבתים חשף אותנו להררי החפצים שאגרנו
לאורך השנים, שכעת תופסים כל פינה, מגירה, מדף או "פתרון אחסון"
אחר שנקנה במבצע. רבים אימצו את רעיונות המינימליזם בחדווה כה
רבה, עד שגם עמותות המתקיימות מתרומה של בגדים וחפצים פרסמו
ברבים בקשה להימנע מתרומות נוספות.
רעיון הקהילה זכה אף הוא לתחייה. המשבר יצר באופן אינטואיטיבי יחס
פעיל של אחווה. אנשים שיתפו בכישורים, בידע ובזמן. חיפשו באופן
אקטיבי דרך שבה יוכלו לתרום לעולם: לבשל מזון ולחלק לנזקקים,
להעלות בזום שיעורים מצולמים, להמשיך ולתמוך כלכלית בנותני
שירותים, לעודד יצרנים ועסקים קטנים, לנהל שיחות ארוכות עם
קשישים גלמודים ולפתח אפליקציה לשיתוף פאזלים. בתקופה שבה היה
נדמה שכולנו התרגלנו לחיות "לבד", בין ארבעה קירות, עם מגוון ערוצי
תוכן וצי זמין של שליחים, הגיעה המגפה והזכירה לנו עד כמה האדם
הוא יצור חברתי, עד כמה אנחנו זקוקים לאחרים. דווקא כאשר אילצו
אותנו להתבודד, הטבע האמיתי שלנו עלה והתמרד. אפשר היה להיווכח
בכך בחצרות הבתים המשותפים, על גגות בניינים, בגינות הציבוריות,
בשדרות, על ספסלים אקראיים, בכיכרות ובפארקים. ה"לבד" יצא
מהבתים וה"ביחד" כבש את המרחב הציבורי. עשינו דברים שלא חלמנו
לעשות (כמו להציב שולחן חג בחנייה) רק כדי להיות "ביחד", עם עוד
אנשים. גילינו מחדש עד כמה אנחנו כמהים לתקשורת לא מתוּוכת,
גם אם ממרחק של שני מטרים. נזכרנו עד כמה האנושיות שבנו זקוקה
לחיכוך מתמיד עם אחרים, עד כמה אנחנו בעצם מתגעגעים.
אני מודה, היו רגעים שבהם חטאתי ברומנטיות יתרה בכל הקשור
למגפה. מבלי להקל ראש בקושי ובפגיעה הרגשית שחוו ועדיין חווים
רבים (בעיקר פעוטות, ילדים וקשישים), הרגשתי שיש היתכנות לשינוי
תרבותי מהותי. הנה, אנשים מגלים את חדוות הפנאי שאינו כרוך
בתשלום, מתנערים מחייהם הקודמים כ"צרכנים" ומגלים מחדש את
הקהילה (או לפחות את השכנים).
אבל אז, באפריל 2020, כאשר המדינה כולה נתונה עדיין תחת הגבלות
חמורות, קיבלה רשת "איקאה" אישור חריג לפתוח את סניפיה. כחצי
שעה לפני שעת הפתיחה הרשמית השתרך מחוץ לשעריה תור של מאות
אנשים. חוויתי התפכחות.
לתרבות המהירות שורשים חזקים המוטמעים בנו באמצעות מנגנונים
תרבותיים, כלכליים, פסיכולוגיים וחברתיים, שנבנו לאורך דורות
ושעליהם אני כותב בספר זה. אם לא נלמד להכיר אותם ואת אופן
פעולתם, נתקשה לנטרל את השפעתם לאורך זמן. במובן זה, הקורונה
היתה להאטה מה שדיאטת כאסח היא להשמנה. בודדים הצליחו לשמר
איטיות בת קיימא. זה בסדר, לא יכולנו לצפות ממנה להמון. המגפה
נגמרה, חזרנו לסלון.
תרבות הפנאי חזרה לסורה במהרה, מה שלא ניתן לומר על עולם
העבודה. זה האחרון חווה טלטלה שעדיין יוצרת אדוות, כאלו המקשות
על מעסיקים ועל מנהלים של משאבי אנוש לחזור לשגרה.
שתי תופעות ראויות לציון בהקשר זה: "ההתפטרות הגדולה"
ו"ההתפטרות השקטה".
הראשונה, בניגוד לרושם שעלול להיווצר, לא באה לידי ביטוי באחוזי
אבטלה גואים. מיליוני העובדים שעזבו את מקום עבודתם, או שהעידו
כי בכוונתם לעזוב אותו בקרוב, התפטרו לטובת משרה מכניסה יותר
במקום עבודה חדש. חלקם עזבו עבודה כשכירים ופתחו לראשונה
עסק כעצמאים. "ההתפטרות הגדולה", לפיכך, אינה יותר מתהליך שבו
עובדים ברחבי העולם מנצלים את שוק העבודה הסוער ופועלים באופן
רציונלי כדי לשפר את מצבם (מקבילה היסטורית לתופעה ניתן לאתר
במאה הארבע־עשרה, אז גבתה מגפת הדבר את חייהם של כשליש
מתושבי אירופה. האסון יצר מציאות חדשה - אדמה בשפע שיש לעבד
ומעט ידיים עובדות. האיכרים באותם ימים גילו שיש להם כוח מיקוח,
ועשו בו שימוש כדי לשפר את תנאיהם מול בעלי האדמות - דמי שכירות
נמוכים יותר על הקרקע, ושכר גבוה יותר על עבודתם).
התופעה השנייה, שזכתה לכינוי "ההתפטרות השקטה", מתרחשת
במקביל לתופעה הראשונה. עובדים ועובדות ברחבי העולם מסרבים
לעבוד שעות נוספות, להקריב את חייהם האישיים ולהיות זמינים בכל
עת. הם מסרבים להיות "משאב" ועושים את המינימום הנדרש. אם נביט
על זה לרגע מהצד, נגלה שהסיפור הזה די מדהים. בעשורים האחרונים
שוק העבודה התרגל כל כך למסירות אינסופית מצד העובדים, עד שכעת
עבודה בהתאם לחוזה מול המעסיק, על פי חוק ובהתאם לשכר שמקבלים,
זוכה לכותרת "התפטרות" והעובדים מכונים "מפונקים".
"גדולה" ו"שקטה", שתי התופעות הן תולדה של אותה מגפה. גלי
הפיטורים וההוצאות לחל"ת שליוו את מגפת הקורונה לימדו את פועלי
כל העולם שני לקחים חשובים: האחד - הם גילו, פתאום, שמקום העבודה
שלהם הוא לא "גילדה" (Guild), "שבט" (Tribe), "יחידה"(Squad),
"צוות" (Team), או כל מונח אחר שנועד ליצור זהות וחיבור רגשי בינם
לבין המשרה, כמו גם מראית עין של ערבות הדדית ושותפות גורל. הלקח
השני - הם הבינו שהם יכולים להוציא מכיסם הרבה פחות ועדיין לחיות
טוב, עובדה המאפשרת להם לקחת סיכונים מחושבים.
ההתפטרות הגדולה וההתפטרות השקטה חשובות באותה מידה. אלה
צעדים ראשונים בדרך לתיקון שוק העבודה, שבשנים האחרונות התוודענו
לנזקיו הרבים, החל בהקצנת הפערים בשכר (בין עובדים למנהלים ובין
סקטורים שונים) וכלה במחלות לחץ ושחיקה הנגרמות מעודף עבודה.
מנגד, בְּצד המעסיקים כבר עמלים יועצים ארגוניים על סט של פתרונות
פרקטיים למשבר הנוכחי: גמישות תעסוקתית, העלאות שכר, יחס אישי,
היברידיות, דיאלוגיות ועוד באזווֹרדס. הצעדים האלה נועדו לבנות מחדש
את האמון שאבד ולהצית את הקשר הרגשי של העובדים למקום העבודה.
ימים יגידו אם הפתרונות האלה ישיגו יציבות בשוק העבודה, וכיצד
ייראה האיזון החדש בין עובדים למעסיקים. אולם התמקדות בפתרונות
נקודתיים מחמיצה את ההזדמנות להתמודד עם שאלה מאיימת יותר,
שלרגע חטוף הרימה ראש בזמן המגפה, כאשר מיליונים מצאו את עצמם
ללא עבודה, או לחלופין גילו שהמשרה שבה הם אוחזים "אינה חיונית" -
מציאת משמעות בעולם של "פוסט עבודה".
בשנים האחרונות נשמעות עוד ועוד נבואות זעם על אודות "אבטלה
טכנולוגית" שעתידה להכות בעולם. אוטומציה, רובוטים, אפליקציות
ובוטים עתידים להחליף שלל מקצועות (בעיקר במגזר השירותים)
ולהוציא לפנסיה מוקדמת מאות מיליוני עובדים ברחבי העולם. הרוח
הרציונליסטית והאינסטרומנטלית שסיגלנו לעצמנו ממהרת להציע
פתרונות פרקטיים לסוגיה. כך, למשל, זוכה לעדנה רעיון "ההכנסה
הבסיסית", המציע מודל של משכורת בסיסית לכל אזרח ואזרחית, ללא
תלות במקורות הכנסה נוספים (כלומר, ניתן לקבל משכורת בסיסית
ובמקביל לעבוד כשכירים, להיות בעלי עסקים, רכוש וכו'). רעיונות
נוספים, עדינים יותר, גורסים שיש להפחית ימי עבודה ולקצר משמרות,
כך שיותר עובדים יוכלו לקחת חלק במעגל העבודה (ומחקרים ברחבי
העולם כבר הראו שפריון העובדים עלה בשבוע עבודה מקוצר).
מבחינה טכנית, הרעיונות האלה יכולים לתת מענה למצוקה כלכלית
הנוצרת בעטיה של האבטלה. מבחינה מעשית, הרעיונות האלה מתעלמים
מנקודה מרכזית אחת - העובדים והעובדות עצמם. אלה לא ימהרו בהכרח
לוותר על מקומה של העבודה בחייהם, שכן היא תופסת מקום חשוב בכינון
הזהות העצמית, בתחושת השיוך המעמדי ובתפיסת ההגשמה־ייעוד־
מימוש. כל עוד אנחנו לא יוצרים מסגרת חדשה של ערכים ופנאי שאינם
מבוססים על עבודה או צריכה, הרי שהרעיונות האלה עשויים להקדים
את זמנם. הקורונה, מבחינה זו, העניקה לנו הצצה חטופה, קדימון, לסיפור
העתידי של האנושות: אדם (ללא עבודה) מחפש משמעות.
את המסקנות החשובות בהקשר זה רצוי לגזור לאו דווקא מאלה שנותרו
ללא עבודה, שכן אצלם תחושות של ייאוש, בלבול, דיכאון וחרדה היו
אך טבעיות. סימני השאלה מעוררי התהייה באשר למקומה של העבודה
בחיינו התגלו דווקא בקרב אלה שזכו לשמור על מקום עבודתם, וליתר
דיוק, בקרב אנשי מקצועות הצווארון הלבן, שיכלו להמשיך לעבוד
מביתם. בניגוד לחשש הראשוני של מעסיקים, התברר כי העובדים לא
רבצו על הספה וצפו בסדרות; אדרבה - הם עבדו הרבה יותר שעות.
הגבולות בין העבודה לחיים האישיים, שגם כך היו מעורערים, התמוססו
כליל. האדם, הלכה למעשה, התאחד עם עבודתו. אבל קצת כמו בסרט
'הזבוב', מה שיצא בצד השני היה לא נעים. גם לא בריא.
בחודש מאי 2021 , כמה חודשים לאחר דעיכת המגפה, פרסם ארגון
הבריאות העולמי מחקר מקיף שבדק את הקשר בין שעות עבודה ארוכות
(מעל 55 שעות בשבוע) לבין מקרי מוות כתוצאה משבץ מוחי ומחלות
לב. המחקר, שבחן רטרואקטיבית את שנת 2016 , טען כי לא פחות
מ־ 745,000 מקרי מוות ברחבי העולם היו קשורים ישירות לשעות עבודה
ארוכות. העיתוי של פרסום המחקר לא היה מקרי. קברניטי הארגון הביעו
דאגה מהאופן שבו מגפת הקורונה טשטשה את הגבולות בין העבודה
לבית, וקראו לממשלות ולמעסיקים לנקוט צעדים מיידיים במטרה להגן
על בריאות העובדים.
עד לפרסום המחקר, מקרי מוות כתוצאה מעודף עבודה נתפסו כדבר מה
אקזוטי, נדיר. המספר הבלתי נתפס שבו נקב המחקר, 745,000 מקרי
מוות בשנה אחת, גרם לי לחשוב מחדש על דברים שפרסמתי עד אז.
במשך עשור אני כותב על הצורך לעבוד פחות כדי שנוכל להקדיש יותר
זמן לאנשים שאנחנו אוהבים, לתחביבים, לקהילה, למאבקים חברתיים
ולנמנומים. הייתי תמים. אנחנו צריכים לעבוד פחות רק כדי שנוכל
להישאר בחיים.
המשך ההקדמה בספר.
היסטוריה של מהירות מאת עמית נויפלד
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ