עדן - הכוננית הירוקה | הפתיחה

מתוך עדן, ספרה של נגה אלבלך

פתיחת הנובלה

הכוננית הירוקה

את הכוננית הירוקה בנתה בזמנו בגלל הנגר. הוא בא אליה הביתה והציע כמה דברים, ואחר כך בא שוב. מספר הביקורים שעשה בביתה היה ללא ספק גדול מדי בשביל כוננית אחת. זה קרה משום שהיא התלבטה לגבי הצבע. לא מעט מאפי קינמון וכוסות קפה הוגשו עד שהתקבלה ההחלטה הסופית – ירוק נוטה לטורקיז. אבל לא צבע הכוננית עניין אותה, אלא הנגר. הוא בא בבגדי עבודה והיה נחמד מאוד. מלבד הכוננית הוא הציע לבנות לה גם ארון בגדים כמו שצריך (כך אמר), במקום זה הקיים, והיא שקלה לשקול זאת ברצינות, עד שלבסוף הבינה שאין בזה שום היגיון, לשפוך כל כך הרבה כסף רק משום שהיא לא מצליחה להסיט את נושאי השיחה בפגישות עם הנגר מענייני ארונות לנושאים אישיים. גם אם יעבוד אצלה שנה שלמה זה לא יעזור, לכן הסתפקה בכוננית, שגם ככה הייתה יקרה. את הכוננית היא הזמינה, אבל את הצבע שלה היא לא סובלת. למה בחרה דווקא בגוון הזה? מן הסתם רצתה להצטייר בעיני הנגר כקלילה, נועזת, שובבה. אולי רצתה להצטייר כך גם בעיני עצמה. עכשיו יש לה בסלון כתם צבע שתלטני שכל מטרתו היא לאחסן ספרים שפעם קראה. הצעד הנכון היה להוציא מביתה את הכוננית ואיתה את הספרים כולם, אבל כמובן, היא לא מסוגלת לזרוק כוננית יקרה כזאת, עבודת יד של נגר, וגם לא עשרות ספרים שפעם קראה. לכן כל אלה עדיין איתה וגם עכשיו היא מתבוננת בהם בזמן שהיא יושבת על הספה בסלון, מותשת.
היא הקימה את עצמה מהספה ופשטה מעליה את החולצה שלבשה כמו ז'קט לא רכוס מעל גופייה בצבע אחר. אחר כך חלצה את הנעליים והלכה בגרביים למטבח. מה אפשר לנשנש? במקרר היו מרק מלפני שלושה ימים, לחם, ירקות. היא סגרה את המקרר. מילאה מים בקומקום והפעילה אותו. הוציאה שקית תה מהקופסה וחיכתה. פתאום נזכרה שבקניות האחרונות קנתה עוגיות בגחמה לא אופיינית, והוציאה את המארז מהארון.
היא ישבה ליד השולחן וטבלה בתה עוגייה, ועוד עוגייה, ועוד, עד שהמתיקות הגיעה לרמה מספקת. אז עצרה ושתתה את התה. מזל שאחת העובדות הצעירות החליטה לבוא במכונית הפרטית שלה ולקחת אותה איתה. היא עצמה לא הייתה עומדת בפיתולים של ים המלח, אם הייתה צריכה לנהוג חזרה אחרי הכנס הזה.
היא הניחה את הספל בכיור והלכה לחדר השינה. השמיכה הייתה פרושה על המזרן בתנוחה מפתה. היא נכנסה לחדר האמבטיה, אחר כך השתחלה מתחת לשמיכה ונרדמה מיד.

"היה כנס טוב, לא?" שאלו אותה במשרד אחרי הסופ"ש.
סוף השבוע עבר עליה בדממה כמעט מוחלטת. פרט לקניות בסופֶּר לא יצאה מהבית ולא דיברה עם איש. יעל בחוץ לארץ ושָני החליטה לא לבוא הסופ"ש, כך שאת הארוחה ביום שישי אכלה לבדה. היא בישלה פחות, בכמות ובתוכן, כלומר לא כמו שהיא מבשלת בשביל הבנות שלה ובני הזוג שלהן, ואכלה בחברת עצמה. עצם הבישול הבלתי מתיימר היה כמו חופשה קטנה. לפני שבישלה ניקתה קצת את הבית ואז, לאורך השבת, יכלה להתמסר לריפוי, לצבירת כוחות מחודשים בחסות הדממה ובחסות הדירה הנקייה והאוכל המבושל במקרר. זה היה חודש מתיש באמת. כולו הכנות קדחתניות לכנס השנתי של המחלקה למדיניות יבוא ו=OECD, שבראשה היא עומדת במשרד הכלכלה והתעשייה. ככל שהיא נמצאת יותר זמן בתפקיד, כך נעשה הכנס השנתי קשה יותר, הלחצים המופעלים עליה מהגורמים השונים בענף הולכים וגוברים. בכנס הראשון לפני ארבע שנים אף אחד עוד לא הכיר אותה, אבל עכשיו...
"כן, היה מוצלח. כולם התנהגו יפה," אמרה.
"המשבר שחששנו ממנו לא הגיע."
"לא באופן פומבי. בשיחות אישיות איתי היה מאוד סוער."
"את חושבת שהמצגת שהכנו עזרה?"
"קשה לדעת, אולי דווקא בִּלבלה, אבל גם זה טוב לנו לנטרול התנגדויות. נקבע ישיבה לסיכום האירוע. תכינו נקודות, כל מה שעובר לכם בראש."
"השר נראה מרוצה," אמר מישהו וניכר שאמר זאת בסרקזם.
"כן, השר," חייכה. הסתובב לו בכנס כמו תרנגול בחזה נפוח וכרבולת שמוטה. כהרגלו, פיזר באוויר מסרים על הסכמי הסחר הבינלאומיים, ואחר כך היא צריכה לתקן ולהסביר אותם. אבל מי שיודע מגיע ישר אליה, מדלג על השר. יבואנים, יצואנים, תעשיינים, יזמים, ראשי רשויות, פעילי איכות הסביבה, אנשי נדל"ן, בעלי עסקים קטנים וגדולים, כולם. חייה המקצועיים הם רצף של ליטופים וצביטות, כל אחד לפי האינטרסים שלו. לפעמים אותו אדם מלטף וצובט בו בזמן. כך היה גם בכנס. היא עמדה במרכז וכולם שלחו ידיים, מי לצבוט ומי ללטף, והכול במסווה של חגיגיוּת ומכובדוּת. כשתאוות הבצע עומדת מולך בעניבה ועם כוס יין לבן ומחייכת בחלל האולם הממוזג ומספרת על הקמפינג שעשתה במינסוטה עם המשפחה, היא נראית לרגע חביבה ולא מאיימת.
קבלת החלטות עניינית שלא מושפעת מכל אותם לחצים, זו נקודת החוזק שלה. יש הרבה הֶדף שצריך לעמוד בו. מפליא איך אנשים מרגישים חופשיים להשתלח בה אישית, כאילו המדינה היא העסק הפרטי שלה, כאילו אין לה תפקיד ציבורי. אבל זה לא מזיז לה, כל ההשתלחויות האלה. ככל שהן בוטות יותר, כך הן מזיזות לה פחות. היא לא לוקחת שום דבר באופן אישי.
אלה שעומדים מולה, גם הם לא רואים אותה באופן אישי. הקשרים איתה הם פונקציונליים בלבד, הידידותיים כמו המשתלחים. אם יסיטו את מבטם לרגע ובאותו רגע ממש תתפוס מנהלת אחרת את מקומה, בכלל לא ישימו לב. הם יסובבו את ראשם בחזרה וימשיכו לדבר כאילו היא עדיין עומדת שם. היא אישה עם אישיוּת, אבל לתפקיד אין אישיוּת, או כך לפחות ראוי שיהיה. זו השאיפה, המודל הנכסף של אשת ציבור טובה: הקשרים האישיים ונטיות הלב אינם משפיעים על ההחלטות.
מעולם לא חלמה להתמקם בעמדת הכוח שהיא נמצאת בה כעת. החיים קורים ואת משנה בהם צורה. מסטודנטית חרוצה לעובדת ציבור יעילה, אחת שיש לה יוזמה וראש על הכתפיים. כך הגיעה עד הלום. בטעות.
על הכוננית הירוקה בביתה עומד תצלום ממוסגר. זה תצלום של ילדה קטנה. הילדה נראית כמי שזוממת משהו בראשה, אבל עושה זאת בסתר. תעוזה מבוישת שכזו. הילדה הקטנה זו היא. חוצפה וביישנות. כמה שבועות אחרי שעזבה את הבית, לפני כמה שנים, ביקרה את בעלה וראתה שהתצלום הזה עדיין תלוי בחדר השינה. זה הצחיק אותה. הבעל ישן בחדר עם תמונת הילדות של אשתו אשר עזבה. הוא הכניס אי=אלו שינויים בבית, אבל את התמונה הזאת השאיר במקומה. בזמנו אהבו שניהם את התצלום הזה ונהגו להסתכל עליו בשעשוע, לפענח אותו, היה בו משהו שריתק אליו את המבט.
"נחמד לךָ איתי פה על הקיר?" שאלה.
"מה?" שאל הבעל.
"זה עוזר לך להירדם?"
"זה פשוט כאן."
הוא ניגש לקיר, הוריד את התמונה והושיט לה אותה.
"תודה."
כבר כמה שנים שהתצלום אצלה, נשען על הספרים שבכוננית הירוקה. מבטה הממזרי של הילדה בוחן כל צעד שהיא עושה וכאילו אומר: בתוך תוכי אני יודעת מה עלייך לעשות, אבל מחכה שתגלי זאת בעצמך.

***

מתוך עדן, ספרה של נגה אלבלך