חלק ראשון
האילם, העיוור והתרנגולת
לגמור כמה דברים ולצאת. בקושי נכנסתי, לא חשוב. התאווה לצאת
היא דבר לתת עליו את הדעת בשנות הפנאי הקרות המחכות לך, אבל
עכשיו, כך אמר האיש, עליך לכתוב את ההודאה שלך, זאת אומרת עלי
לכתוב את ההודאה שלי. בעיקרון זה די מרגיע כשאתה יודע מה עליך
לעשות, מה שחשוב.
לא חשוב.
קראתי באיזה מקום שזיכרון גרוע הוא ערובה לאריכות ימים. איזה
שטויות. באופן כללי אפשר לומר שזה נכון כמו כל דבר, תלוי בנקודת
הראות, זאת אומרת, אם יש לך מה לזכור, תמיד יש לך, כמובן, שריטה
פה צלקת שם. אני כותב בצורה מבולבלת, אני יודע. הצרה שאינני
יודע מי האיש. כללית הוא בעקבותי אני חושב, לפי הריח אני חושב,
אבל לא אוכל לומר בוודאות שזה הוא, לא משנה. כללית, זאת אומרת
אישית, לא חשוב. אם העיר תיחרב אם העיר אם להעמיד את זה נכון,
כמו שאומרים, אז זה לא עומד. זה יכול. זה יכול להיות רק אחת
משתיים אלה: אחת, שאוהבים אותי, מה שלא מתקבל על הדעת. או
שלא אוהבים אותי ורוצים להחזיר אותי כדי להחזיק בי כבן ערובה
נגד קללתה של פֶּפָּה נשמתי שתוך שלושה ימים העיר נהפכת, ועכשיו
לא מוצאים אותה בשום מקום, והם בטוחים, המטומטמים, שהיא אתי
מרצונה החופשי, או שחטפתי אותה, זה מה שהם חושבים כי הם יודעים
מה גדולה אהבתי אותה, או שקבעתי לה פגישה באיזה מקום סתר,
דבר שאינו מתקבל על הדעת אבל הוא בהחלט אפשרי כשאתה חושב
על טבעהּ הלא יציב של הילדה, אבל אולי היא הולכת בקו מקביל
לשלי למקום מיפגש למקום שהאיש ההוא שהאיש שאני זאת הצרה
עם מישפטים ארוכים, עד שאתה מגיע לסוף אתה שוכח את ההתחלה,
למרבה המזל אתה שוכח בדרך גם את הסוף מה שנותן טעם לדרך.
זה די מובן. הלאה. כשאתה חושב על כל המלים שצריך לשכוח כדי
להיכנס ברגל נכונה, ברגל נכונה זו המלה. אז ככה, הרגל השמאלית
שלי בריאה, פחות או יותר, והנעל חזקה, ורק הימנית נוּקשה בברך וקצת
נפוחה. כששקט. כששקט, והתנים מפסיקים ליילל, אני יכול לשמוע
את התפקקות העצמות בברך, אולי הסחוס קרוע. למזלי התנים לא
מפסיקים ליילל ואינני שומע. הכאב בדרך־כלל מתון, אם אינני מותח
את הברך יותר מדי. בכל אופן טוב שיש מטרה, זה עוזר. גם נוף יפה
עוזר, למשל פרדסים, עוד יש פה ושם, וגם ציפור, ראיתי אחת. השמיים
מטונפים, קשה לדעת אם אלה עננים או אדים רעים, בסוף היום הרְאוּת
מוגבלת ואתה יכול לסמוך רק על מה שיש לך מתחת לרגליים, תעלת
השקיה, יבֵשה, המים עברו פה מזמן ואתה יושב לך נוח, הרגל עם
הברך הפגומה מונחת על שפת התעלה, הבריאה משתלשלת לה למטה
בחופשיות, והמכנסיים פתוחים בשביל איוורור. לפעמים אתה משלשל
את המכנסיים וצינת הלילה עושה לך טוב. אני יודע שהמקום לא רחוק,
אני מכיר את התעלה הזאת. אני ואחי חפרנו אותה בזמן שהיו משקים
בתעלות. חשבנו להתנחל כאן, פעם, יפה לחשוב ככה. פתאום אתה
מריח מים.
שתיתי משלולית. אולי היו שם איזה צפרדע או שתיים, אני לא חושב
שיִקרֶה לי משהו לפני שאמלא את השליחות. מי שמטיל עליך שומר
עליך, לא שאני יודע מהי, ומיהו שהטיל, וגם אינני תולה בזה יותר מדי
תקוות. אם אני אפגוש שם את פֶּפָּה, דייני. סידרתי את זה ככה שלא
יהיה לי מה להפסיד, לא לקחתי כלום ממה שאני זוכר ורק כיס אחד
שלם, הימני, שאוּכל לפי הצורך להחזיק בו תחבושת לברך, או משהו
לכרסם, וכך אני יכול להתחיל את הכל מן ההתחלה.
הציפור שוב חזרה. לא בטוח אם זה אלי, בכל אופן עכשיו היא תלויה
באוויר עם עין אדומה כשהיא משרבבת את הצוואר בצורה לא טבעית,
מנקודת מבטה של ציפור. אני לא חושב שמשהו לא בסדר אצלה בזה
שהיא נטפלת לעץ היבש הזה שאני נשען עליו ומכה עליו במקור. אחר־
כך ראיתי שהיא מגרדת ברעש זוועתי - לדעתי כל הדברים המעופפים
האלה הם די נבזיים מתחת לפלומה כשהם מגלים משהו לכרסם,
תולעת או פטריה. בעצמי הייתי מכרסם משהו. פאק פאק ואחר־כך
פְרְרְר ברעש זוועתי כפי שאמרתי. אחר־כך צנחה על השלולית אחר־כך
חגה פעם אחת מעל לראש שלי והנחיתה משהו רטוב על הביסקוויט
שלי. הביסקוויט האחרון שלי לאותו יום. מחר יהיה יום חדש איך
שאומרים, אבל בעיקרון זה לא מצדיק לא לארגן לך איכשהו את החיים
בצורה מתקבלת על הדעת. דווקא את זה עליך לזכור, ידידי, כשאתה
בדרך ואתה לא בדיוק יודע מאין ולאן אבל אתה יודע בדיוק שאתה
בדרך מאין ולאן, השתדל לארגן לך את הדרך בצורה הטובה ביותר
כדי שתוכל לתת דרור לנשמה כדי שתוכל לעזוב את זה. כדי שתוכל
לראות בכל העיניים שיש לך ציפור אחת מורידה עליך ממרומים
עליך ועל הביסקוויט הקשה האחרון שלך משהו להרטיב שתן או מי
שלולית, מבחינה כרונולוגית מתקבל על הדעת שזה היה מי שלולית
מן השלולית שניקרה בה קודם, אבל לפי הריח הדבר הראשון. בכל
אופן, עכשיו יכולתי להתרכז בביסקוויט האחרון שלי באותו יום, אל
מול השמש השוקעת לה לאט מאחורי כמה עצים גדולים וכמה עצים
קטנים וגגות רעפים ונביחות כלבים לא קרובות ולא רחוקות שכבר
הבחנתי בהן קודם, ושבזמן אחר, בלי המיניסקוס ושקשוק העצמות
היבשות בברך כשהיא מחליפה תנוחה היו ממלאים אותי אושר גדול
ושלווה עמוקה אין קץ. חוץ מזה, טוב שאתה לא יותר מדי קרוב
למקום ישוב בגלל האנשים והכלבים שאולי יזהו אותך, וגם לא יותר
מדי רחוק, בגלל התנים שבאים מן המידבר ופעם חשבתי שכבר גמרנו
איתם. לא נעים להתעורר עם לשון של תן על הפצעים שלך, בלשון
הַמְעָטָה איך שאומרים. כאן בשטח ההפקר נביחות הכלבים מרתיעות
אותם, וכך אתה יכול לעשות לך את הלילה שלך במנוחה שלמה פחות
או יותר בתוך תעלה או ערוץ. בעונה זו של השנה אין סכנה לשיטפון
פתאום. או בראש גבעה שלווה. בכל־זאת אני מעדיף ערוץ קטן באדמה
כי יש לך אדמה מימינך ואדמה משמאלך, ובאשר לכוכבים למעלה
אתה מכסה ביד על העיניים. ואבן כורכר רכה שים מתחת לראשך,
טוב להוריד את הנעליים כדי לאוורר את הרגליים ולהכין אותן ליום
הבא כי יבוא, אבל לא הייתי מייעץ לעשות זאת בגלל סכנת הנחשים,
אפילו שבאיזור הזה רובם אינם ארסיים ככל שזכור לי מן הזמן שהייתי
עובד אדמה אבל לא הייתי מציע לסמוך על זה, כי לפעמים בעצמם
אינם יודעים אם הם ארסיים והם עלולים להתפתות כשהם רואים רגל
עירומה. אבל, בסך־הכל, אפשר להסתפק בחמש-עשר דקות איוורור,
זאת אומרת הרגליים ושאר המקומות, רוח הערב הצעיר עֵר ורענן
מאוד. ובכן, כשאתה נועל שוב את הנעליים, עשה זאת לאט וחשוב
כמה יפה הלילה. ואז כאריה תקום עם אור ראשון לקדם את פני היום
החדש ולהתחיל הכל מההתחלה. נחזור אל הציפור.
אני מכיר אותה מאיזה מקום, אני בטוח, אף כי לעולם אין לדעת,
כי סיפורי המעשיות ששמעתי בילדותי על גלגולי נשמות, כאן זה לא
תופס. עד שזה תופס אותך. מזכיר רופא אחד שתפס אותו מת, בדיחה
כזאת, לא חשוב. נחזור אל הציפור. היא חשודה עלי. לא שאני חושב
ששלחו אותה לרגל אחרי. זה שהיא הרטיבה את הביסקוויט שלי עדיין
לא אומר שיש בינינו יחסים אישיים או משהו כזה אבל טוב לדעת
שמישהו דואג לך בעולם מוכה יובש. הגיוני יותר להניח שצרכים
ביולוגיים שונים של שני יצורים שונים נפגשו במיקרה באותו חלקיק
שניה על הביסקוויט שלי, מה שמלמד, דרך אגב, שהמוח שלי עדיין
מתפקד ביעילות מבהילה, לאור הדברים הרבים שקיבלתי עלי לשכוח
כדי שאוכל להעלות ממעמקי תהום הנשיה איך שאומרים, גרגֵר. אני
טוב בזה. כשאני משחרר את הרגליים שלי מן הנעליים - בחמש הדקות
האלה, יותר לא אוכל להרשות לי כדי לא לפספס את הפגישה - בחמש
הדקות האלה, היפות, היפות אני אומר, אפילו השמיים המטונפים
בדרך־כלל בכל מיני אדם כאילו מתחילים לחייך אליך, ואתה, מפוייס
וברוח נדיבה, מתחיל לספור את אצבעות הרגליים שלך אחת לאחת,
מפריד אצבע מאצבע, כל אחת על־פי טבעה, ומחבר הכל או חֵלק, לפי
מה שבא לך, תופס מישחק קטן, ילדותי בכמה מובנים, אבל מה יש לך,
אין לך הרבה, השמיים מעל והארץ מתחת, והידיעה שאתה הולך לאיזה
מקום. לאיזה מקום? כמה אנשים יודעים זאת? כמה אנשים יודו בכך
במצפון נקי? כמה אנשים יש להם? וההנאה שאתה מפיק מן הגירוד
בֵּין, למעלה, ומתחת לאצבעות, ובסוף, מאוּוְרר וברוח נדיבה, אתה נועל
את הנעליים ויוצא לדרך כשפניך לפניך.
***
הכלה הנצחית מאת יצחק אוורבוך אורפז. ערך: אבנר הולצמן
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ ספרית פועלים