ים בחלון | (מחזה) | טעימה

 
_______________________

ים בחלון
מאת לאה גולדברג
מתוך הספר : מחזות גנוזים וידועים
_______________________



הנפשות הפועלות

הֶלֶנה ויק – רקדנית, בת שלושים.
גברת ויק – אמה של הלנה.
יוחנן מארם – צייר, בן שלושים וארבע.
שניידר – צייר, כבן ארבעים.
מיק – בחור טוב בלי מקצוע מסוים כבן שלושים וחמש.
דינה מנצור – תימנייה, תלמידתה של הלנה. כבת עשרים.
טוּבהל'ה [טוביה] ירחמיאלי – ילד תיאטרלי כבן עשרים ושמונה.
פועל.
פועלת.
 
מערכה א

[חדר שעוד לא גמרו לסיידו בבית חדש. באמצע החדר ארגז גדול. דלי עם סיד. סולם. דלת גדולה מימין, דלת קטנה משמאל. חלון ענקי היוצא אל הים. שעת צהריים]

הפועל:  [עומד על הסולם. מסייד את הכותל. שר

בשמים ממולנו 

צערנו השוקע 
רב מנשוא. 
כאבנו היגע 
רב מנשוא. 
אך היד עוד מסיידת 
במצוקה. 
אדמתה של המולדת 
מוצקה...

הפועלת:   [מניחה את כלי העבודה על הארגז]

מצוקה, מוצקה! אתה גומר את הקונצרט שלך או לא? אני רוצה לאכול, או לעבוד, זַמָר! 

 הפועל:  [שר בפאתוס של אופרה]

הוי שׂרה, שׂרה, בלעדיה רע ואִתה רע! 

[מדבר]

הפועלת:בטמפו שלך, לא יהיה הבית מוכן עד מוּחַרַם...

הפועל: ומתוך הבהלה שלךְ יחרב עד מוחרם הבא!

הפועלת:  אבל לכל זמן –

הפועל:חוכמת נשים חצי נחמה! [שר] עלי לגמור הכול, מלכת-לבי! [מדבר] אין לכן מוח בקודקוד! מתרוצץ אדם  חצי שנה ומחפש עבודה.וכשקיבל סוף-סוף את שני הימים לשבוע שלו בבית שיש בו פסנתר, יעזוב את הכול ויברח בטרם גמר! אני רעב לעבודה, גברת! בַּנְתְּ!

הפועלת:ואני רעבה לצהריים! בַּנְתָּ! רעב לעבודה? על כן אפשר לנצל אותך! אידיאולוגיה! אתה מפסיק או לא? אני אוציא את הסולם מתחתיך. 

[בשעת המילים האחרונות נכנסים לתוך החדר הֶלֶנה, דינה, שניידר, מיק ועומדים בדלת. על ראשו של מיק אַבַּז'וּר. הוא עטוף שטיח. שניידר מחזיק בידו תמונה. הפועלים אינם משגיחים בהם]

הפועל: רק מכנסיים יודעות אתן ללבוש. למדתן את התורה. לעבוד – זאת יודעים אנחנו, גברת כבוּדה!

הפועלת:לעבוד אתם יודעים! כמו חמורים, מנצלים אתכם! בונים היכלות מפוארים מי יודע למי ובעצמכם גרים בצריף בלי גג. גם זו חוכמה

הפועל:  גם זו חוכמה! ועוד איזו!  

[נותן לה סטירה קלה]

הפועלת:חמור פורח!

מיק: [נכנס לתוך החדר] בבקשה מכם, רבותי, בלי הצגות אינטימיות, אנו באים לראות רק את הדירה!

הפועל: סליחה, אדוני, אנו באים רק לבנות את הדירה – 

[הלנה, דינה, מיק ושניידר נכנסים ויוצאים בדלת אחרת]

הפועל: לראות! באים, טיפשים, לדון על חצי המלאכה. איזה פורים סידרו להם באמצע היום! אבל מזל יש לך, בכל  זאת... יאללה.

פועלת: [רומזת כלפי הדלת] זאת היא הלנה ויק!

הפועל: וכי מה יש?

הפועלת:  הרקדנית.

הפועל: מה אכפת לי? משני ימי העבודה שלי לא נשאר לי כסף לכרטיסים. כבר שנה שלא הייתי בתיאטרון.       

הפועלת: [אוספת את הכלים] היא רוקדת כמו אלוהים והמלאכים גם יחד – לו ראית – אני בכלל מכירה אותה קצת. אנו גרים בשכנוּת. היא גרה קודם עם הצייר הזה –

הפועל: זה שנכנס –
הפועלת: לא, אחר. מארם שמו, אבל עכשיו אני חושבת שהם התגרשו או רבו...
הפועל: גם זה עניין! כשאנשים שׂבעים דעתם פנויה לדברים כאלה ואת – תשעה קבין שיחה – יאללה, נזוז!
[הפועלים יוצאים. הארבעה חוזרים]
דינה: [ממשיכה את השיחה] ובחדרה של עליזה וילונות לבנים...
[כך עומדים כולם מסתכלים במתוך שתיקה בחדר]
מיק: באמת, הלנה, בחיי הסבתא ז"ל! חדר משופרֵי דשופרי! טוב!
הלנה: פה מרחב – פה אפשר לרקוד [עושה תנועות ריקוד אחדות] אפשר לעבוד –
שניידר: כן, לא רע... בייחוד בהשוואה לליפט שלי – היכל.
הלנה: תמיד חלמתי על בית כזה – תבינו, אפשרות לעבוד –
דינה: ואיזה גובה!
מיק: אוהו, ממש יש רצון לשכב על הרצפה ולערוך התחרות של יריקה בתקרה ואני, כמובן, אזכה –
שניידר: הוא תמיד זוכה מן ההפקר, רק בהלנה לא זכה –
הלנה: הפקר! תודה, שניידר – אבל אף על פי כן לא זכה בי איש.
שניידר: חוץ מ...
הלנה: חוץ ממני!
דינה: ועליזה?
הלנה: בעליזה זכיתי אני. לי יש בת – אבל לעליזה אֵם – זאת היא שאלה, רבותי! הראיתי לפני כמה ימים את כתב ידי למומחה, הוא מצא בי אינסטינקטים של זנוּת, של רצח, של רמאות...
מיק: רואֶה אני כי נקלעתי לחברה הגונה –
הלנה: לא, ברצינות. אבל אף שמץ של אמהוּת לא מצא בי. כזאת אני! –
מיק: טוב, טוב, אל תנגני על המינורים, עלינו לרהט את החדר – [פורש את השטיח על הרצפה] הנה!
דינה: חלון כל כך גדול ובחלון ים!..
מיק: [מרים את האבז'ור] ומה עושים בזאת? אין עוד חוטי חשמל!
הלנה: הנח, מיק! קח את השטיח, הלא הבית איננו מוכן עדיין.
שניידר: ואני אתלה בחדר זה את תמונתי! להכעיס את מארם!
[עולה על הסולם]
הלנה: אבל, ריבונו של עולם! הרי הקיר עוד איננו מסויד כהוגן.
שניידר: אכפת לי!
מיק: תלה, תלה! תלה את עצמך במקום התמונה –
שניידר: שתוק! מטומטם –
מיק: מילא, תלה את התמונה, דיסוננס במשקפיים! אבל אחר כך! לעבוד תספיקו. עכשיו, כמו שאומר מארם, צריך לדבר ולא לעבוד. אגב, איפה מארם?
דינה: הוא אמר – – –
הלנה: הוא אמר! הוא הבטיח, כמובן, ללכת אתי הנה הבוקר בעשר, וברור שלא בא – אינך מכיר אותו?
דינה: הוא עסוק ודאי.
הלנה: דינה מתמחה בסנגוריה –
מיק: אני מבקש את רשות הדיבור, אני רוצה לנאום לכבוד חנוכת הבית.
הלנה: אדרבה, נשמע!
[יושבת על הרצפה. שניידר יושב על הסולם. דינה על הארגז]
מיק: [בפאתוס מוקיוני] גבירותי הנכבדות מאוד ואדוני הנכבד, לצורך השעה! אני מרים את כוסי... אֶ סליחה... את קולי לכבוד הרגע היקר הזה – שניידר! מותר להרים קול לכבוד רגע יקר?
שניידר: לא, כמובן.
מיק: חמסין ורוח! הלא כתוב: אל תשאלו, ובכן, רבותי הנכבדים, אני מרים איזה דבר אחר לכבוד איזה דבר אחר. ומאחל שהרקדנית המפורנסת, כלומר, המפורסמת, הלנה ויק, תקבל בבית זה מתוך אושר ונחת את אמהּ הכבודה, את בתהּ רבת החסד ואת מעלתה שכינת הריקודים, כמו שאומרים, בזרועות פתוחות –
שניידר: וגם אותך, כמובן – – –
מיק: על הנוכחים אין מדברים – אבל, בחיי הסבתא! כשרואה אני לפנַי את הנוף הארץ-ישראלי הזה, אותךָ, שניידר, הצומח כצבּר אמנותי על הקרקע, ואותךְ, דינה, הצמח המתפתל סביב הגזע החזק של האילן הדְרֶזְדֶני הזה [תנועה כלפי הלנה] וחושב על כך שאתם דור ההעפלה של האמנות העברית הצעירה, סומרות שערותי... סליחה, חמסין ורוח, רציתי לומר, לבי מלא שמחה –
[נכנס מארם. הוא שקוע במחשבות, אבל אינו רוצה להפריע את מיק. ניגש אל הדלי ורוצה לשבת עליו]
מיק: [אל מארם] אדוני פרופסור-דֶ-לַה-מפוזר! לא צר לי עליך, צר לי על מכנסיך.
מארם: סליחה – – – אני באמת... [הכול חוץ מדינה צוחקים] אין דבר, מיק! המשך!
מיק: [משתחווה] תודה מקרב לב! ובכן לבי מתמלא ששון ושמחה – ובכלל... להלנה ויק... Viel Gluck, איך אומרים זאת בדרזדן שלכם, הלנה?
הלנה: בדרזדן שלנו אומרים בזַקְסית צחה: חלאס!
מיק: ובכן אני אומר "חלאס"!
[הכול מוחאים כף]
מיק: [ניגש אל מארם] אה, מארם, הבאת פרחים לחנוכת הבית! חמסין ורוח! זהו רעיון נשגב! תן, תן, חביבי, אכניס אותם אל האגרטל הסיני הזה [סוחב אותם אל הדלי. צחוק]
מארם: כן, אני הלא באמת חשבתי, שאמא והילדה יבואו היום.
הלנה: נוגע עד הלב! אתה מגוחך, יוחנן!
מארם: אבל נדמה לי, כי אמרתְּ כך, הֶל!
הלנה: לא אמרתי לך דבר! אינני נוהגת לשתף אנשים זרים בענייני משפחה שלי –
מארם: האמנם זרים? טוב, טוב לדעת זאת –
מיק: הוי, ריבונו של עולם וכל ממלאי מקומו! אל תנגנו על המינורים, ייכנס חמסין באבי אבי, אבי הסבתא שלכם! אמור, מארם, חדר זה מוצא חן בעיניך?
מארם: חדר זה? כן מיק. אבל אני מפחד מפניו.
מיק: מפחד?!
שניידר: שיגעון חדש. אני, למשל, מפחד מפני החדרים רק באחרון לחודש, ביום שעלי לשלם שכר דירה – ואתה מה?
מארם: זהו פחד מסוג אחר, שניידר, רואה אתה – המרחב הזה, נדמה שאפשר פה להוליד שמש, והים בחלון והאור. אבל יש בו, מה שיש בכל הארץ הזאת – לכאורה המקום מוגבל וקטן, ואף על פי כן, אינך מכיר את גבולותיך – האופק השקוף הזה והאור, הוא בא אליך בתביעות ואתה קטן לעומתו ואינך יודע כיצד מבטאים אותו – ולפתע אתה פושט את הרגל – נגמר, סטופ – מרחב ואי אפשר לזוז, מרחב ומחנק! אולי בריקוד זה אחרת, הל?
הלנה: אינני יודעת.