"העולם של שפתִי חרב ומולדתי הרוחנית התאבדה."
סטפן צווייג, מתוך מכתב ההתאבדות
בפברואר 1942, בעיירה נידחת סמוך לריו דה ז'נירו, התאבד סטפן צווייג – מאנשי הרוח הנערצים ביותר באירופה ומחוצה לה, והסופר המצליח והמתורגם ביותר של זמנו. מה גרם לו לשים קץ לחייו כשהוא בשיא תהילתו, ולשכנע את אשתו הצעירה להצטרף אליו? מדוע עשה זאת דווקא אחרי שהגיע למקום מבטחים, מקץ נדודים ארוכים בחיפוש אחר מפלט מן האסון שהמיטה עליו מולדתו האהובה, אוסטריה?
הסופר הצרפתי לורן סקסיק מתאר כאן, דרך תודעותיהם של צווייג ואשתו לוטה, את הדרמה המרתקת של החודשים האחרונים בחייהם. הידיעות על המתרחש באירופה רודפות אותם עד לביתם החדש בברזיל, ועמן הגעגועים ליקיריהם ולידידי הסופר החיים והמתים – יוזף רוֹת, זיגמונד פרויד, ז'ול רומן ועוד... ברקע מרחפת כל העת קנאתה של לוטה בפרידריקה, האישה הראשונה והנאהבת תמיד.
ימיו האחרונים של סטפן צווייג הוא סיפור של אהבה, ייאוש וגם יצירה: דווקא מתוך המשבר הנפשי העמוק מסיים צווייג בקדחתנות את כתיבת יצירת המופת שלו, העולם של אתמול, צוואתו הרוחנית המספרת על אירופה שהייתה ושנחרבה.
עילי ראונר, הארץ: לורן סקסיק כתב במידה רבה את סיפורה של שרלוטה, הרעיה שצווייג עשה בה שימוש לצרכיו, כדי להפוך את מותו ליצירת מופת
האם התאבדותו של צווייג היתה צעד של ייאוש או של אומץ דווקא?
ראיון עם לורן סקסיק
40 ספרים וכמוסת רעל - אירי ריקין, הארץ, על הספר