כשפגשתי אותך: סיפורן של אם ובת ספרן של אריאלה פרידמן ואנג'ליקה לינצקיה-פרידמן , מגולל את סיפורו של אימוץ כנגד כל הסיכויים. הוא כתוב בשני קולות: קולה של נערה עזת נפש, חזקה ודעתנית, שהגיעה לארץ מקייב שבאוקראינה בשנות השמונים ונאלצה לנהל מגיל צעיר מאבק הישרדות. היא התקשתה לתת אמון באחרים ולבטוח בעצמה והעמידה שוב ושוב למבחן את מי שבחרה בה לבת. הקול שלצידה הוא קולה של אישה מרמת השרון, שאינה הולכת בתלם. הקשר רב הטלטלות בין השתיים מתגבש, צומח ומתחזק במהלך השנים – עד היותן משפחה. זהו סיפור על בחירתן של שתי נשים אמיצות.
*
ילדה קטנה נולדה לעולם גדול, מפחיד.
אך היא חזקה בנפשה, ולכן נמנעה
מקשרים ומאהבה, אפילו לאִמהּ.
אביה בה לא רצה מעולם,
חברים לא הבינו שהיא עצובה,
נותרה עם עצמה,
בליבה סתירה ומוחה סדוק מתאונה
שבה אִמהּ יקרה לה נהרגה.
נשארה לבדה בארץ זרה,
חייה התגלגלו והיא מצאה אהבה
שכמוה מעולם לא ידעה.
על כך הוא סיפורי,
שבו אין זמן, כי הוא אבד.
רק רגשות, התרחשויות והמון ממני,
הילדה האבודה, שכל הזמן מחפשת את עצמה
ומאמינה בכל נפשה שגם אם לא בחרה בגורלה -
עליה לחיות איתו,
ולשמוע לקולות ולעצות שקיבלה.
הרכבת ממומבסה
תחנת הרכבת במומבסה הייתה צבעונית וססגונית לפנות ערב.
פילסנו את דרכנו בין מובילי ריקשות עמוסות אשכולות של
בננות ואננסים, אפריקאים הדורי לבוש ואירופאים מזוקנים בעלי
מבט הרפתקני. האווירה גרמה לי לשכרות קלה. צעדתי לאורך
הרציף מחייכת לכל עבר - פעם לצעיר יפה תואר ופעם לילד
מלא תלתלים, שעורר בי רצון לאמץ אותו אל לבי.
רכבת הלילה לניירובי היא איטית: הדרך ארכה שתים עשרה
שעות. צבע הקרון היה דהוי, העץ רעוע. נכנסנו לתא שהייתה בו
מיטת קומותיים ועליה שמיכות ישנות. נדמה שדבר לא השתנה
בארבעים השנים האחרונות.
השמש בחוץ שקעה והותירה צבעים מרהיבים מעל אדמת
אפריקה הטרופית. עברתי ברכבת מקרון לקרון, הצצתי לתוך
התאים והתענגתי על הפסיפס האנושי.
כשחזרתי לתָאֵנו מצאתי את תחייה חברתי ואת יאיר, מדריך
הטיולים, בשיחה אינטימית. התכנסתי בפינה לתנוחת עובר
ושקעתי בתוך עצמי. הקצב המהפנט של שקשוק הגלגלים,
צפירות הקטר הישן, קולו של הכרטיסן, המלצרים השחורים
במדים הצחורים עוררו בי זיכרונות ואיתם באו הדמעות, בזרם עז
שהתחרה עם הגשם החזק שירד בחוץ.
התקופה היא תקופת מלחמת העולם השנייה, ואני, ילדה בת
שלוש, חוזרת עם אמא מדרום אפריקה. עלינו לרכבת בקייפטאון,
לנסיעה של יומיים וחצי ליוהנסבורג, ומשם טסנו להיפגש עם
אבא, שלא ראינו אותו שנתיים וחצי.
בשנה שעברה אמא חלתה בזמן ביקור בעיר הולדתה, ושקעה
בתדרמת. היא מתה במטוס בדרך לארץ. טיפות הגשם מחוץ לחלון
היו גדולות, והבכי שלי הפך לזעקת עצב כבירה. אמא שוב איתי.
היא בתוכי. בפרק הזמן שבו עמדתי ליד החלון, אי־שם בין מומבסה
לקייפטאון, בין גיל שלוש לארבעים ושלוש, נפרדתי מאמא.
כשטיפסתי למיטה העליונה כדי לישון ידעתי שהאבל נגמר.
כעבור יומיים נחתנו ליד ימת טוּרקָנָה. מקום שכוח אל, מדבר צח
סביב אגם בוהק. מהמים עלו אדים חמים ובשמים לא היה אפילו
ענן אחד. רוח חמה הִכּתה בפנינו כשירדנו מהמטוס, ובקצה השדה
המאולתר ראינו קבוצת אנשים. רק כשהתקרבנו הבחנו שאלה הם
ילדים נרגשים. ואז חשתי ביד קטנה אוחזת בידי. כשהרמתי ממנה
את עיניי המחייכות, ראיתי שכל החבורה שלנו מסודרת צמדים
צמדים. כל אחד החזיק יד של ילד בידו וצעד יחד איתו. רוברט
היה הילד שלי למשך שלושה ימים. הוא חיכה לי עם כל יציאה
מהמלון, הוביל אותי בכל הליכה וטיול בסביבה.
זה היה נוהג המקום הנידח והעני, על גבול קניה וסומליה,
שילדים מאמצים תיירים בתקווה לקבל תמורה כלשהי - עט,
סוכריות, מטבעות. כל דבר פעוט נחשב יקר ערך, גם שיחה
באנגלית עם אדם בעל מוצא זר.
תוכנית הטיול הייתה עמוסה, אבל אני התרכזתי ברוברט -
הילד בן השתים עשרה בעל הפנים הטובות, שנצמד אלי. הוא
דיבר אנגלית, וכשהביט בי בעיניו הגדולות נמסתי. ראיתי את
העוני שהוא חי בו, הערצתי אותו על התושייה ועל הרצון הנחוש
ללמוד ולהתקדם, ורציתי לקחת אותו איתי לתמיד.
למשך שלושה ימים היה לי ילד. רוברט לעולם לא יוכל לדעת
מה הוא נתן לי. הוא נשאר איתי גם בהמשך הנסיעה. נזכרתי
שוב ושוב במגע ידו בידי ובהנאה שבתחושת השייכות ההדדית.
לא היה לי אכפת שזו הייתה רק פעולה תיירותית־הישרדותית.
מבחינתי הוא היה לרגע אחד הילד שלי.
ההחלטה
"נוכל לנסות," אמר לי ד"ר שיבולת, ״בדרך כלל אנחנו לא
מטפלים בנשים מעל גיל ארבעים, אבל במקרה שלך אני מוכן
לעשות ניסיון, אם כי הסיכוי מאוד קטן." כמה חודשים קודם
לכן הוא הקים קליניקה להפריות מבחנה. "יש לנו הצלחה של
אחוז בהפריית הביציות ושל 15 אחוז בהשתלת העובר ברחם,
אבל בינתיים עוד לא הייתה אף לידה. אצלך הסיכויים שואפים
לאפס ויש מידה מסוימת של סכנה לבריאותך, אבל אני מוכן
לנסות בשביל השקט הנפשי שלך."
השקט הנפשי שטמון בידיעה שעשיתי הכול כדי ללדת?
שעשיתי הכול כדי שאהיה אם? באותה תקופה הייתי עסוקה
בתקווה וברצון שיהיו לי ילד או ילדה משלי, אף שידעתי שאני
לא יכולה ללדת, לפחות לא בדרך הטבעית.
פעם הייתי בהיריון. זה היה כמה שנים קודם לכן, בזמן ביקור
קיץ בלוס אנג'לס אצל חברי באותה תקופה, אֵרוֹן. בסוף הקיץ
גיליתי, לשמחתי, שאני הָרָה. אף שהיינו על סף פרידה, ארון
הסכים שאמשיך עם ההיריון. ערב מלחמת יום הכיפורים הייתי
בדרכי לארץ כדי לארגן לי חופשה מהאוניברסיטה ולספר להוריי
שאני עומדת ללדת ילד ולגדל אותו לבד, דבר שעוד לא היה
מקובל אז.
הגעתי ארצה אל אפלה מוחלטת של מלחמה. למחרת נסעתי
לחיפה, לדבר עם הוריי. בדרך הרגשתי כאב חד בבטן והכרתי
החלה להתערפל. הספקתי לעצור את המכונית. כשהובהלתי
לבית החולים ליולדות, שמעתי את ד"ר שמעוני צועקת: "אין לה
דופק", ואיבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי מהניתוח עמדה מולי אחות, פניה רכות, ושאלה:
"מי את? הגעת בלי תיק ובלי ניירות, ולא ידענו לאן להתקשר.״
נתתי לה את הטלפון של הוריי ושקעתי שוב בשינה. כשפקחתי
את עיניי, עמדו הוריי לצד מיטתי. ההיריון היה מחוץ לרחם,
וכשחצוצרה התפוצצה איבדתי דם רב.
כעבור שנתיים, לאחר ניסיונות כושלים להיכנס שוב להיריון,
אושפזתי בבית חולים בגלל הידבקויות מעיים כתוצאה מהניתוח
הקודם. ביקשתי שיבדקו גם את מצבי הגינקולוגי.
בזמן ביקור הרופאים בישר לי המנתח שהניתוח עבר בהצלחה.
"ומה עם הבדיקה הגינקולוגית?" שאלתי בשקט.
הוא הביט בי רגע ארוך, ואמר בהיסוס:
"את לא תוכלי ללדת. אין לך כבר חצוצרות. אבל אל תדאגי,
אשלח אלייך את ד"ר רונן."
ד"ר רונן הגיע במהירות. חשבתי שיסביר לי מה ניתן לעשות עם
החצוצרות שלי או במקומן, אבל הוא התיישב על קצה המיטה,
הוציא צילום של שני ילדים מחייכים ואמר לי:
"את רואה? אלה שני ילדיי, הם מאומצים, והם מקסימים. אפשר
גם בלי ללדת.״
לא הייתי מוכנה לזה. לא רציתי לדבר איתו על ילדיו המאומצים.
בכיתי וביקשתי שיניחו לי לנפשי, לעכל את הבשורה שלא אוכל
ללדת.
ועכשיו באה הטכנולוגיה ופתחה פתח להיריון בלי חצוצרות.
ד"ר שיבולת היה צעיר, נמרץ וסימפטי. הייתה בו צניעות. מצא
חן בעיניו שאני פסיכולוגית, ואולי גם העובדה שאני לא נשואה.
מבחינתי היה יחסו חידוש מרענן, לאחר שרשרת של גינקולוגים
שאף פעם לא התייחסו ברצינות לרצון שלי להיות אם, בגלל
היעדר בן זוג. יצאתי מהקליניקה עם תקווה להיריון. למרות
הסיכויים האפסיים התעוררה בי התרגשות, והתמכרתי אליה.
גבי, חברי לשעבר וידידי הקרוב בהווה, שלא רצה נישואים
וילדים, הסכים בזמנו להיות אב לילד שלי. כשהתגלה שלא
אוכל ללדת, שוחרר מהבטחתו. סיפרתי לו בזהירות על האפשרות
שנפתחה מחדש, והוא הביע נכונות.
בלילה, בעודי לבד במיטה, התחילו המחשבות ועלתה השאלה
הגדולה: איך ארגיש אם זה לא יצליח? רימיתי את עצמי שאקח
את זה בקלות, אבל איך אתמודד עם הצלחה חלקית: ביציות
מופרות בלי היריון, או חלילה, הפלה בדרך? ומה אם תהיה פגיעה
אנושה בבריאותי? ובכל זאת, אולי יקרה נס? אבל איך אהיה אמא
בגיל ארבעים ושתיים, כשלכולם סביבי כבר יש ילדים גדולים?
נסעתי להוריי לחפש תשובות. אִמי התחננה שלא אכנס
להרפתקה הזאת, מחשש לבריאותי, ואבא הוסיף שילד בעת הזאת
יפריע: הוא יגביל את חיי ויפגע בקריירה שלי.
הלילה האחרון שלפני הניתוח היה ארוך, מלא מחשבות
והתחבטויות. בסופו הודעתי לגבי שוויתרתי. נסענו לבית החולים,
להודיע לד"ר שיבולת על ההחלטה. שתקנו כל הדרך.
בפתח מחלקת היולדות התקהלו רופאים ואחיות.
"אני מצטערת,״ אמרתי לד״ר שיבולת, ״התלבטתי, פחדתי
והחלטתי לוותר.״
"אין בעיה," הוא אמר בחטף.
"מה הולך פה?" הספקתי לשאול לפני שהוא ברח.
"התרגשות גדולה," הוא ענה, קורן ומחייך מאוזן לאוזן, "הבוקר
הייתה כאן לידת המבחנה הראשונה."
ילדה עם שתי צמות
"אף אחד לא נוגע בילדה הזו,״ אמר יועץ בית הספר של כפר
הנוער הדסים בפנים זעופות, אומרות סמכות ומלאות חשד.
יצאתי מהחדר וכמעט רצתי בדשאים הירוקים של המוסד, מרוכזת
בניסיון לדכא את הדמעות לפני שאגיע למכונית. בכיתי כל הדרך
הביתה.
יומיים קודם לכן הגעתי להדסים בהמלצת מנהל הפנימייה,
שידע על רצוני לאמץ ילדה. הוא חשב על ילדה שהוריה נמצאים
בחו״ל והיא זקוקה למשפחה מארחת. זה לא יצא לפועל, אך
באותו ביקור פגשתי את אריאלה. המדריך החברתי שליווה אותי
אמר פתאום: "למה לא אריאלה?״ וסיפר שהיא חגגה זה עתה את
יום הולדתה השנים עשר.
"עשינו חגיגה גדולה כדי לפצות אותה על המשבר שעברה
בניסיון האימוץ האחרון, שבו האב המאמץ ניסה לנצל אותה מינית,״
הוסיף. אחר כך שאל אם ארצה לפגוש אותה, והשבתי בחיוב.
אריאלה הגיעה. שתי צמות מוטלות על החזה, עיניים ירוקות־
אפורות, שן קדמית חסרה. המדריך סיפר לה שאני אורחת וביקש
שתעשה לי סיור במוסד. זקופה, ביישנית, היא לקחה את ידי
והחלה להוביל אותי. היא לא דיברה הרבה, אבל כשנפרדנו הביטה
לתוך עיניי ואמרה: "להתראות."
נסעתי הביתה נרגשת. למחרת דיברתי עם מנהל הדסים על
האפשרות לקשור קשר עם אריאלה. הוא התלהב והפנה אותי
ליועץ בית הספר. ההחלטות על אימוץ לא היו כלל בסמכותו,
אבל הוא לקח לעצמו רשות להחליט שבקשתי אינה במקומה. לא
התווכחתי ולא ניסיתי לעקוף אותו, גם לא חזרתי אל המנהל או
אל השירות למען הילד. קיבלתי את הדין, כאדם שאין לו זכויות
בנושא של הורות.
מהי זכותך להיות אם? מה הם המניעים האנוכיים שמביאים
אותך לרצון לאמץ? התגובות האלה היו מוכרות לי מהמפגשים
שלי עם אנשי השירות למען הילד. מי שהטבע מנע ממנו את
ההורות צריך להוכיח את זכותו, את רצינות כוונותיו, לפני
שהחברה תתיר לו את התפקיד הנכסף.
הייתי חלשה, עצובה ומותשת מתסכולים ומאכזבות. בדיוק
עשר שנים קודם לכן, בעקבות סיבוכים שלאחר היריון מחוץ
לרחם, נמנעה ממני האפשרות ללדת. פניותי לשירות למען הילד,
הסמכות המטפלת באימוצים בארץ, התקבלו תמיד בנימוס חשדני.
כיוון שלא הייתי נשואה, וגם לא צעירה במיוחד, לא יכולתי לאמץ
תינוק ואפילו לא ילד בוגר בריא. הוצע לי לאמץ ילד נכה או
חולה, וסירובי התקבל כהוכחה שאני לא רצינית, או גרוע מזה,
שהרצון שלי להיות אם הוא אנוכי וטובת הילד אינה לנגד עיניי.
ניסיתי את מזלי בדרכים לא פורמליות. כפסיכולוגית וכעובדת
סוציאלית, היו לי ולחברותי קשרים רבים במוסדות לילדים. בכל
שיחה שניהלתי עם העובדים במוסדות האלה, שמעתי מהם שיש
כל כך הרבה ילדים שמחכים לאימוץ, גם אם לא פורמלי, או
לפחות למשפחה מארחת שתציל אותם מבדידותם המוסדית.
הלכתי לכל מקום שהיה בו עם מי לדבר.
תחילה לקחה אותי חברתי מרים, עובדת סוציאלית, למוסד של
ויצ"ו לתינוקות בתל אביב. היו שם הרבה תינוקות שזקוקים לבית,
אבל במקרה של כל אחד מהם הייתה מניעה אחרת לאימוץ. מכל
מיטה ניבטו אלי עיניים עצובות והושטו ידיים מבקשות. רציתי
לקחת אותם, אבל לא יכולתי.
באחד המוסדות לנוער היה צמד אחיות שאִמן עזבה אותן
ואביהן לא היה בתמונה. העובדת הסוציאלית הציעה שאקח אותן
לביקור בביתי. הן באו אלי לסוף שבוע, שתי ילדות חמודות; אבל
בעקבות התפתחות במשפחתן, הקשר בינינו נותק.
החלטתי לבחור בדרך עקיפה. הצעתי להעביר לקבוצה של בנות
במוסד בניהולו של מכר שלי חוג ריקודים בביתי. חשבתי שאולי
דרך הריקוד ייווצר קשר, ואם לא, לפחות אתרום משהו. המכר
התלהב מהתוכנית. שמונה ילדות הובאו אל ביתי מדי שבוע.
רקדתי איתן ופינקתי אותן, וכשחזרו לפנימייה ניקיתי אחריהן,
כולל מחיקת הכתובות במקלחת: "אריאלה זונה". לאחר כמה
שבועות מיצה ה"חוג" את עצמו. הבנתי שאני לא בדרך הנכונה.
זמן מה לאחר חוויית הדסים החלטתי לעשות ניסיון אחרון,
ובעקבות הגעתה של עובדת סוציאלית חדשה לשירות למען הילד
פניתי אליהם שוב בבקשה לאמץ ילד בוגר. גם הפעם נאמר לי
שאוכל לאמץ רק ילד "עם צרכים מיוחדים", ואני, שחשבתי שאני
יודעת עד כמה קשה יהיה לגדל ילד בוגר לבד, שוב אמרתי "לא"
והוספתי עוד משפט אחד, משפט ששינה את חיי: "אני מוכנה
לאמץ ילדה גדולה, אפילו ילדה מתבגרת, מישהי כמו אריאלה
מהדסים. אני יודעת שהיא לא אופציה, אבל אם תהיה מישהי
כמוה, אני מוכנה,״ והלכתי לדרכי.
התחלתי לסגור את הפרק הזה בחיי. הייתי, כאמור, בת ארבעים
ושתיים. אמי נפטרה באותה שנה, והיה לי עצוב מאוד על האובדן.
ואולם באותה שנה גם הוצאתי ספר ראשון יחד עם חברותי. הייתי
שקועה בעבודתי באוניברסיטה, פעילה בתחום הקריירה ומעורבת
בפעילות ציבורית וחברתית. ניסיתי להסתפק בחצי הכוס המלאה
ולשכנע את עצמי שאפשר לממש אימהוּת בכל מיני צורות: אני
יכולה לבטא את האימהיות שבי כלפי האחיינים האהובים שלי,
כלפי החברות והחברים הקרובים שלי, כלפי בני משפחתי שנותרו
ללא אמא.
בחורף של השנה שאחרי כן נסעתי לאפריקה וחזרתי משם
רגועה יותר, מוכנה להמשיך בחיי.
כעבור ימים אחדים, בערב שגרתי אחד, בזמן ארוחת הערב,
צלצל הטלפון והעובדת הסוציאלית מהשירות למען הילד ביקשה
בקול נרגש שאגיע בדחיפות. ידעתי שזה קשור לאריאלה.
״אריאלה עברה ניסיון אימוץ נוסף שנכשל, והחלטנו לא
להמשיך בניסיונות האימוץ גם בגלל גילה המתקדם וגם בגלל
הטראומות של הניסיונות הכושלים. חשבנו שכיוון שאריאלה
גדלה רק עם אמא, ייתכן שעדיף גם עכשיו שתהיה רק עם אם,
וחשבנו עלייך. אולי לא לאימוץ ממש,״ הוסיפה, ״אלא כאחות
גדולה או כמטפלת־פסיכולוגית־תומכת."
המחשבה על אימוץ חד־הורי הייתה עדיין קשה להם. הייתי תקיפה:
"אני רוצה לאמץ, לא כאחות או פסיכולוגית או חברה, אלא
כמשפחה, משפחה לכל דבר.״ גם מהצד של אריאלה והאפוטרופסים
שלה הגיע מסר זהה, שהם מעוניינים רק במשהו רציני.
כל זה קרה בסביבות פורים. בחודשיים הבאים הייתה הרבה
ביורוקרטיה והיו הרבה שיחות. אלה היו חודשים של ריחוף -
עצם הדיבור על אימוץ היה לא ייאמן. ההבנה שזה הולך לקרות
עוררה בי התרגשות מהסוג שלא ידעתי. בתחילה שמרתי את
הדבר בסוד מפחד עין הרע, ואחר כך התחלתי לשתף לאט לאט
את הקרובים לי ביותר, שהתרגשו יחד איתי. היו גם חששות,
פחד מסוים מהאובדן הצפוי של אורח החיים הנוח שלי, עם כל
החופש שבעולם: לבוא וללכת, להביא הביתה חבר או אהוב,
לעבוד ולנסוע באופן חופשי. היו לי חיי חברה מלאים, ובעבודה
הסתמנו כוונים מבטיחים. פרסמנו, כאמור, את הספר הראשון,
נשים במלכוד; החלה תנופת עבודה פמיניסטית שהייתי מעורבת
בה. חוץ מאמא שחסרה לי, החיים היו טובים.
עם זאת, הפחד שההתחייבות הגדולה תאלץ אותי לאבד משהו,
התגמד אל מול ההתרגשות, אל מול הרצון להיות אמא ועוד
יותר אל מול התשוקה שתהיה לי בת. לנגד עיניי הייתה כל הזמן
התמונה של אריאלה עם שתי הצמות, החיוך החמוד והביישני
ותחושת היד שלה בידי, כשהובילה אותי בין המדשאות בהדסים.
**
איני יודעת היכן הכול התחיל, לכן אולי אתחיל פשוט מההתחלה.
אני לא מאמינה איך הגעתי הנה, מה אני עושה עכשיו, מה יקרה
ואיך התגלגל המזל שהיא מתה וסוף סוף אני לבד, בלי לפחד ממנה.
סוף סוף אין מי שירביץ לי, ישפיל אותי, יגיד לי מה לעשות. אולי
אמצא לי עכשיו משפחה יפה, עשירה, נחמדה, שתאהב אותי כמו
שאני. לא, אני לא בוכה. היא מתה, כי זהו גורלה וזה עונשה על כך
שבי לא טיפלה ואולי בי נטל ראתה. מה היא לי נתנה חוץ משקרים,
מכות ואכזבה? לכן אני מאוד שמחה שנהרגה ואותי עזבה לנצח.
אפילו לא הלכתי לקברה, כי אני מאוד כועסת עליה.
״אנג׳לה!״
נבהלתי. מה היא רוצה ממני?
״כן, סְוֵוטָה,״ עניתי בנימוס.
״לכי למכולת ותביאי לחם, 300 גרם גבינה צהובה ונקניק. ואל
תדברי עם אף אחד מהשחורים הברברים, בסדר ילדה?״
עניתי בסתמיות: ״כן,״ לקחתי כסף והלכתי למכולת.
בקייב אף פעם לא היה לי כסף, וגם פה אין לי, אבל יום אחד אהיה
עשירה ויפה וכולם יסתכלו עלי ויגידו וואו, איזו בחורה מקסימה
ומוצלחת. אני אוכיח לכולם שאני שווה, כי אני חזקה וחכמה.
מה הוא מסתכל עלי? רק שלא יראו אותי. איזה פחד זה שמסתכלים
עלייך. מה הם רוצים ממני? מה הוא אמר? תלכי מהר, שאף אחד
לא ידבר איתך. תורידי את הראש, כך אולי גם לא יסתכלו. הנה
המכולת, כמעט הגעתי.
״שלום,״ אמרתי בלי להביט בעיניו של המוכר.
״מי את?״ שמעתי מישהו שואל מאחוריי.
ברכיי התחילו לרעוד, הפה שלי קפא. רציתי להסתלק, אבל
נזכרתי שסווטה תצעק שחבל שהם לקחו אותי אליהם אחרי התאונה
שבה אִמי נהרגה, וכמה שאני לא מוצלחת, ושיש לי ידיים שמאליות,
ועוד הרבה דברים בסגנון. מישה המסכן, כמו תמיד, ינסה להרגיע
אותה ויגיד שמספיק, שאני רק ילדה, ולאן אני אלך, ושעוד מעט אני
חוזרת לפנימייה, ושאני לא אשמה.
אמי אף פעם לא לימדה אותי דברים בסיסיים כמו לשטוף כלים,
להתלבש, להתרחץ. היא הייתה עסוקה מכדי להיות איתי. נשארתי
לעמוד במכולת כמו מטומטמת, מתחננת לגורל שהקטע יסתיים כמה
שיותר מהר.
אוף, אילו הייתי יפה, הכול היה הרבה יותר קל.
״כן, חמודה, מה את צריכה? את גרה אצל משפחת פיכמן? איך
קוראים לך?״ כולם הסתכלו עלי.
״אנג׳לה,״ מלמלתי. ״סווטה צריכה נקניק, גבינה צהובה ולחם,״
המשכתי בתקווה שתכף אוכל לצאת משם.
הם הבינו שאין עם מי לדבר.
״לחם שם, וכמה גרם גבינה את צריכה? וכמה נקניק?״
אני אוהבת נקניק.
״ 400 גרם נקניק ו־ 300 גרם גבינה צהובה,״ עניתי.
לקחתי צעד אחורנית, שילבתי ידיים מאחורי הגב, כמו שלימדו
אותנו בבית הספר בקייב, וחיכיתי שהסיוט יסתיים. ברגע שהשקיות
היו מוכנות, חטפתי אותן ויצאתי מהמכולת במהירות האפשרית.
שמעתי מאחוריי את קולו של המוכר צועק: ״לרשום?״, אבל אני
כבר הייתי בצידו השני של הכביש.
אני חייבת להגיע, זו המחשבה היחידה שרצה לי בראש באותו
רגע. עליתי במדרגות, פתחתי את הדלת ושמעתי את סווטה אומרת:
״נו, הבאת?״
הנחתי את המצרכים על השולחן. היא בדקה אותם ואז הישירה
אלי מבט כועס. הבנתי שפישלתי, אבל הייתי שלווה. ידעתי שלא
אשאר אצלה עוד הרבה זמן. הלב שלי אמר לי שעוד מעט אני
מסתלקת מפה. שמעתי אותה צועקת שאני ילדה רעה ולא אחראית,
שאני לא עוזרת לה בבית ולא מתחשבת, ושהיא לא מבינה למה היא
לקחה אותי אליה. הרגשתי כאילו אני שוב באותו סרט.
התנצלתי, ובליבי שמחתי שכבר למחרת אני חוזרת לפנימייה.
נכנסתי להתקלח, חפפתי את הראש. דאגתי לכך שהשערות שלי לא
יסתמו את הביוב, כדי שלא תהיה לה סיבה לצעוק עלי שוב. פתאום
הדלת נפתחה וסווטה נכנסה, כביכול לקחת משהו. היא התבוננה בי
ואמרה:
״את כמעט יפה. יש לך ידיים יפות וצוואר ארוך. אילו היית קצת
יותר גבוהה, יכולת אולי להיות דוגמנית. וכמה קילו פחות לא היו
מזיקים.״
״תודה, אני מאוד עייפה, אני הולכת לישון,״ עניתי בקול חרישי
וחשבתי שאילו הייתי כל הדברים האלה, כבר מזמן לא הייתי פה.
לבשתי פיג׳מה ונכנסתי למיטה בחדר החשוך.
ניסיתי לפנטז, אבל לא הצלחתי. באיטליה, כשרק הגעתי לסווטה
ומישה, אחרי התאונה שבה אמא שלי מתה, הייתי מפנטזת כל לילה
שאני חזקה כמו גבר. הייתי מדמיינת שאני בעצם גבר יפה תואר,
המון בחורות רוצות לעשות איתי סקס ואני משחק בהם עד שאני
בוחר לי את הכי יפה, ואיתה אני עושה אהבה.
באחד מלילות הפנטזיה האלה סווטה נכנסה לחדר וצעקה:
״איזה ריח יש כאן!״
הייתי באמצע האוננות, כמעט בשיא. הפסקתי הכול והתחבאתי
מתחת לשמיכה. ואז שמעתי אותה מספרת למישה את מה שהיא
גילתה. למחרת חברה שלה הגיעה לביקור, ושמעתי בחצי אוזן איך
היא מספרת לה איזו ילדה רעה אני. לא יכולתי להתאפק, ניגשתי
אליה וביקשתי לדבר איתה בארבע עיניים. אמרתי לה שזה לא יפה
להיכנס לחדר בלי לדפוק, שאני לא ילדה רעה ושאני מבקשת שלא
תספר לאף אחד את מה שראתה. היא הבינה, אבל עוד לא התגברתי
על מה שהיה ולכן לא יכולתי לחזור ולפנטז, ואני כל כך מתגעגעת
לזה. הפנטזיות הרגיעו אותי וגרמו לי אושר עמוק. עם המחשבות
האלה שקעתי בשינה עמוקה.
בחלום אני שוחה להנאתי באגם גדול. פתאום קופץ דג זהב ואומר לי:
״ילדה, מה את רוצה?״
״אני רוצה להיות מאושרת,״ אני עונה כמעט בלי מחשבה.
״ועשירה,״ אני מוסיפה.
״את בטוחה?״ הוא ממשיך ושואל.
״כן,״ אני עונה.
״אז כך יהיה,״ הוא אומר בביטחון.
הרגשתי אושר גדול עד כדי כך שהמראתי מעל לאגם וראיתי
אותו מלמעלה. ראיתי דגים קופצים מתוך המים ובחזרה, וכל הזמן
התרוצצה לי בראש מחשבה אחת: אני עפה! אני עפה כמו ציפור!
איזו הרגשה נהדרת!
פתאום מצאתי את עצמי במקום אפל, וכל האנשים מסביב רצים
וצועקים: הצילו! תברחו! תתחבאו!
הסתכלתי סביבי וראיתי פצצות נופלות. הרגשתי לחץ. הראש עבד
במהירות, העיניים שחיפשו מקום מסתור נעצרו על ארון בגדים ישן.
נכנסתי פנימה מהר וסגרתי אחריי את הדלת, אבל היא נפתחה. סגרתי
שוב והחזקתי את הידית מבפנים. ואז שמעתי צעדים מתקרבים אל
הארון ודיבורים בשפה זרה, שמהם הבנתי שמחפשים אנשים. נכנסתי
לחרדה ולפחד: רק שלא ימצאו אותי!
״אנג׳לה, תתעוררי! את צריכה לנסוע לפנימייה! קומי, כבר בוקר!״
פקחתי את העיניים. הרגשתי הקלה מתחושת הפחד שאחזה בי
בחלום, אבל רציתי לשמר את המתיקות של חוויית היכולת לעוף
כמו ציפור. מותק, אמרתי לעצמי, יום את למעלה ויום את למטה.
שלישי הפוך ורביעי סבוך, חמישי רוצים קִרבה ואהבה ושישי הוא יום
למנוחה, מחכים לשבת - יום המשפחה. כך עוברים החיים עד שמתים.
לי אין משפחה, לכן אני לא מחכה לשבת, גם לא לחמישי או
לשישי. כל הימים שלי הפוכים ובעיקר נמוכים, ואני די מחכה למות,
כי אין משהו שלמענו שווה לסבול את הימים האינסופיים.
המחשבה שלי נתקעה כשהרגשתי שמושכים מעלי את השמיכה.
זה אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי, הכי שנואים עלי. פקחתי את
העיניים. מולי עמדה סווטה, שאמרה בקול החלטי:
״תסתדרי!״
קמתי מהמיטה וחשבתי לעצמי: כלבה שכמותך, איך את מעירה
אותי בצורה כל כך עלובה? עוד מעט אעזוב את ביתך, ולכן אני שמה
עלייך זין גדול.
התרחצתי, התלבשתי, סידרתי את השיער לשתי צמות, בדקתי
אם יש לי בתיק דברים שאני צריכה לפנימייה. ישבתי על יד התיק
וחיכיתי שמירָה, הבת של סווטה ומישה, תגיע לקחת אותי. חיכיתי
לחזור לקבוצה שלי בפנימייה.
כשפגשתי אותך: סיפורן של אם ובת | אריאלה פרידמן ואנג'ליקה לינצקיה-פרידמן
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ – ספרית פועלים