נערות | עמליה זיו
ניצן - א
אם נתקל מבטו בתצלומה שעל שולחנו, או כאשר באה אליו, היה
מתקשה לזהות בין דמות הבשר או הקרטון לבין הטלטלה המענה
והמתמדת שקיננה בתוכו. היה אומר לעצמו כמעט משתומם: "זו
היא", כאילו היה מישהו מראה לנו פתאום את אחת ממחלותינו
תלויה מחוץ לנו ולא היינו מגלים דמיון בינה לבין מה שכואב לנו.
מרסל פרוּסט, בצד של סוואן
ניצן הייתה אהבת חיי במשך שש או שבע שנים. בנעורים פרק זמן
כזה הוא נצח. האהבה אליה ליוותה אותי בשנה האחרונה של התיכון,
לאורך הצבא והלימודים באוניברסיטה. האהבה הזו הייתה האקלים
שבתוכו חייתי במשך חודשים ארוכים, וגם בתקופות שנסוגה מקדמת
הבמה היא נשארה שם כמעין צליל רקע תמידי. בשנים הללו התחוללו
הרבה מאוד התרחשויות אחרות - הרפתקאות מיניות, התאהבויות
ואפילו זוגיות ארוכה אחת - אבל מאחורי הכול הייתה האהבה הזו
שנשאתי אותה כמו מחלה כרונית או נכות נסתרת, שמנעה ממני
להתאהב באמת, להתמסר באמת, שאיימה לרוקן את כל השאר
מממשות. זו הייתה אהבה פרוּסטיאנית לחלוטין, שהִכתה בי שורש
בעוצמה דווקא לנוכח אי האפשרות, הדחייה, האמביוולנטיות; אהבה
שנצבעה מראשיתה על־ידי חוסר הביטחון והחרדה, ושנחתמה כגורל
על־ידי שברון הלב.
אני זוכרת את עצמי באותם חודשים ארוכים של הלימבו שבין
סוף התיכון לצבא, שוכבת על הספה במשך ימים שלמים כשהוריי
היו בעבודה, מביטה בעץ הרימון בחצר מבעד לדלתות הזכוכית של
חדר האורחים וכותבת לה שירים. 1 זו תמונה שמתמצתת בשבילי את
המלנכוליה של אהבה חסרת סיכוי, אותה "מחלה ענוגה" שהפכה אותי
למעין הנס קסטורפ בבית המרפא שעל הספה. אבל גם כמה שנים
אחר־כך, כשכבר לא הייתי עטופה כולי בחולי הזה, יכולתי למצוא את
עצמי יושבת באוטובוס בדרך חזרה הביתה מהאוניברסיטה וממלמלת
את שמה בראשי שוב ושוב ושוב, כמו מנטרה שממלאים בה דקות
ריקות.
וכבר משלב מוקדם מאוד הנצה בי התובנה שהאהבה הזו, כל כמה
ששמה וצליל קולה וגינוניה ובגדיה וזכר מגעה היו חקוקים בה, שהאהבה
הזו היא משהו שהוא יותר ביני לביני מאשר ביני לבינה, עד כדי כך
שנוכחותה הממשית יכולה אפילו להפריע לה. כאשר נפגשנו, והכמיהה
התמידית המענה עומתה פתאום עם דמותה המוחשית שהתגשמה
לצידי, אי ההלימה המבלבל בין השתיים הצריך עבודה מאומצת של
התגברות - על הסתמיות של המפגש, על גילויים של חוסר טאקט או
אמירות בנאליות, או פשוט על הסתירה בין הפנימיות המוחלטת שלה
שבתוכי לבין האטימות שלה כאדם חיצוני לי ובמידה רבה זר ולא מוכּר.
אבל על כל אלה הרי כבר כתב פרוּסט את כל מה שיש לומר.
לאורך אותן שנים היו תקופות של ניסיון לנורמליזציה, להסתפקות
במועט האפשרי של ידידות כדי לא לאבד אותה לגמרי, כדי שתישאר
בחיי; כשביניהן פזורות תקופות של נתק במאמץ להיגמל, לא לגרות
שוב ושוב את המקום הדואב, להשתחרר מן המעגל של ציפייה ואכזבה,
של התקווה המתגנבת מאחורי ההשלמה רק כדי להתנפץ במפולת של
זעם, אומללות ושנאה עצמית.
קוראת את היומן שלי מתקופת הצבא אני מוצאת את עצמי שוב
אפופה באותה המיאזמה, נדבקת באותה רִגשה ממאירה, חנוקה למחצה
כשאני נכנסת לעורי דאז, ושוב אני ברכבת ההרים המטורפת הזו של
תחושות ההתעלות והשקיעה, ההשלמה והעינוי.
אבל אולי צריך לספר את הסיפור מראשיתו, איך נכנסה לתוך חיי.
וראשית יש לתאר אותה, כדי שהכאב ילבש דמות מוחשית, ייפרד
מהאוניברסליות שלו.
ניצן הייתה נמוכת קומה, עגלגלה, עורה לבן מאוד, שערה חום־
ערמוני. לא יפה במובן הרוֹוֵח - לשם כך הייתה צריכה להיות גבוהה
יותר, רזה יותר - אבל מלאת חיוּת וחמוקים, תיאטרלית, מסוגננת
בלבושה, במחוותיה, באינטונציות שלה, קולעת בניסוחיה. ובשבילי,
אז, כשהפציעה בחיי בתחילת כיתה י"ב במכנסי הרמון רכים וחולצות
קטיפה, נראתה מתוחכמת להפליא ובעלת ניסיון חיים. בהרבה מובנים
היא הייתה ההופכי שלי, אני שהייתי צנומה, נערית ומופנמת, מפותחת
אינטלקטואלית ובעלת אמביציה ספרותית, אבל עדיין קמוטת כנפיים
בתוך הגולם, ופניי מוסתרות למחצה מאחורי מסך שיער בלונדיני
שירד על מצחי וכמעט כיסה את עיניי. היא, לעומת זאת, נראתה לי אז
בוהמיינית אמיתית. היא הסתובבה בקהל מתוחכם יותר של תלמידי
בית ספר לאמנות, ובזמן שאני וחבריי היינו עוצרים לפיצה בדרך
חזרה מהסינמטק, היא כבר ישבה בברים, שהחלו לצוץ בתל אביב
של ראשית שנות השמונים )היא תמיד אמרה ברים, לא פאבים, כדי
להבחין מאותם מקומות פלבאיים של בירה וצ'יפס(. בשפתון אדום עז
על רקע פניה החיוורות היא הייתה עבורי התגלמות הבשלות והנשיות,
ועוררה בי תערובת של הערצה ויראה.
בתיכון היא למדה בכיתה מקבילה, וישבנו יחד רק בשיעורי
הספרות. גם בבית הספר השתייכנו למעגלים חברתיים שונים, על
אף ששתינו נמנינו עם מעמד ה"פליטים" שהתקבצו לשם מבתי ספר
אחרים בתחילת י"א - להבדיל מהילידים, אלו שהגיעו לשם כבר
בחטיבת הביניים מתוקף אזורי הרישום. אני נמלטתי מהתיכון הבורגני
בפרבר הצפוני, ניצן נמלטה מבית הספר לאמנות עם שערוריות
הסמים התקופתיות. אני לא חושבת שהחלפנו מילה, עד שמתישהו
באמצע י"ב היא החלה באורח בלתי מוסבר לגלות עניין באמנון,
שלמד איתי בכיתה והיה לי מעין אח רוחני וגם חצי מאהב, אף שהפן
הזה של יחסינו היה היולי מאוד. אני זוכרת את התדהמה שלי מכך
שאישה מתוחכמת כמוה מתעניינת בו, שכמוני היה עדיין גולמני ולא
מהוקצע. היא התחילה איתו, והם נעשו זוג. ופתאום תחושת הבדידות
ואובדן האוריינטציה כשהוא היה נעלם איתה בהפסקות. אבל הנטישה
החלקית מצידו לוּותה עד מהרה בגישושי התחברות בינה לביני )אין
ספק שהיא זו שעשתה את הצעדים הראשונים(. מה היא ראתה בי אז?
יריבה פוטנציאלית? שלוחה שלו שכדאי ליידד כדי לנטרל מתחים?
או שאולי גם היא נמשכה לאחרוּת שלי כפי שאני נמשכתי לשלה?
אולי דווקא הדבר התם, הלא מלוטש, אבל העז, שהיא יכלה לחוש שם
מתחת לביישנות, סִקרן אותה.
תמונה: יושבות )עם סיגריה?( בקצה הגג שעליו ניצבו המבנים
הטרומיים שאִכלסו שתיים מכיתות הי"ב. היא שואלת אותי על
ברים - לא, לא הייתי; היא שואלת על נשים - לא, עדיין לא, אבל
אני מאמינה בביסקסואליות. היא כבר מנוסה, גם בזה וגם בזה. אני
מרגישה טירונית, אבל להוטה לחניכה ומשתדלת להעביר את הרושם
של מי שנכונה לכל הרפתקה.
ואז, בליל שישי אחד היא יוזמת יציאה לילית. היעד הנבחר הוא
ה־ AM , הגיי־בר בקצה רחוב יורדי הסירה, אבל נדמה לי שטיבו של
המקום מסתבר לי רק עם ההגעה לשם )בחירה מעניינת לסטרייטית
בת שבע־עשרה. האם זה היה הבון־טון של הנוער הבוהמייני, הזיהוי
של הסצינה הגיית כאוונגארד? האם היא רצתה להרשים אותנו? האם
היו לה מניעים נוספים?(. מבהירים לי שאני צריכה לארגן לעצמי
בן זוג. אני מגייסת את אריק שלומד קולנוע איתי ועם אמנון. וכך
אנחנו מגיעים לשם, ניצן ושלושת הטירונים, והעצבנות שלה משדרת
שכדאי שלא נעשה בושות וננסה להתעלות מעל לחנוניות המהותית
שלנו ולהשתלב. אנחנו מתיישבים ליד שולחן. כולנו חסרי בקיאות
באלכוהול, ולכן כשמגיע רגע הזמנת המשקאות וניצן מזמינה סן
פרנסיסקו, כולנו מחקים אותה ומוצאים את עצמנו עם ארבע כוסות
גבוהות של הקוקטייל האדמדם והמתוק.
ובאיזשהו רגע זה קורה: רגל נוגעת ברגלי מתחת לשולחן. אני
אוספת את רגליי בנימוס, אבל לאחר רגע המגע חוזר על עצמו, עיקש,
מכוּון, אם כי לבטח לא אליי. מולי יושבת ניצן, האם היא מחפשת
את רגלו של אמנון שיושב לצידה? רגלה מטפסת במעלה השוק שלי.
אני קופאת. ומפציעה בי ההכרה שהיא אכן מתכוונת אליי. האם
עובר בינינו מבט? מעל לשולחן נמשכת השיחה, מאולצת, מתחכמת,
ומתחתיו מתנהלת קונספירציה מתוקה. אני לוחצת את רגלי לזו שלה,
כף רגלה שנחלצה מהנעל מגיעה לירכי, אני מלטפת אותה. איך יכולתי
לדעת שהפיצול הזה הוא סימן לבאות, ושמא כבר אז היה זה דווקא
הפיצול שהעצים את קסמו של הרגע. היא קמה ללכת לשירותים ואני
מלווה אותה. בהמתנה ליד דלת התא אנחנו מתגפפות, אחרי הכול כאן
מותר. בסוף הערב שני הזוגות נפרדים, ואני נותרת לתהות על פשרו
של מה שאירע.
בלילה ההוא נטמן זרע האהבה הזו, שכמו אפון הפלא צמחה
במהירות עד שהשתרגה בי לחלוטין. ומה שלה ודאי היה לא הרבה
יותר משעשוע, הוליד אצלי כמיהה שהלכה והתעצמה למגעה, לחמוקי
גופה, לקונספירציה המתוקה בינינו. כמיהה שאת רשתה טוויתי
בחלומות בהקיץ - בכיתה, כשקולה של מורה זו או אחרת מנסר בחלל
האוויר )בבית הספר פיתחתי את אמנות החלימה בהקיץ כדי להפיג את
שממון השיעורים(; בהפסקות, כשהתחממתי בשמש החורף על רצועת
הגג שליד הכיתה; בחדרי, יושבת בשיכול רגליים על מיטת הנוער שלי
והוזה - עד שנעטפתי בה לחלוטין, מעלה בדמיון שוב ושוב את לובן
כתפה שניבטה ממפתח החולצה, את עורפה.
1 ״עץ הרימון ממשיך לזהוב בשמש במרווחים שבין פגישה לפגישה/ ושיחות
הטלפון שלָך מחרידות אותי מתוך שגרה ארוכה/ שאת דרה בה והיא זרה
אלייך״.
נערות | עמליה זיו | ספרית פועלים - סיפורת