נפרדים מעוזי שביט

בצער רב ובעצב עמוק
אנו נפרדים מעוזי שביט
(2023-1936)
שהיה מנכ"ל ועורך ראשי של הוצאת הקיבוץ המאוחד,
חוקר ספרות ואיש יקר.

אבלים/ות על מותו
כל צוות הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים.

צילמה: טל מולכו

יש זנים נדירים בטבע. יש זנים נדירים בעולם החי, בעולם הצומח, ויש זנים נדירים בבני אדם. אחד מהם (אני די בטוחה בכך), הוא אבא שלי. נדיר כל־כך ויקר ערך מסוגו, אך לא רק בגלל שהוא חוקר ספרות מוצלח, מרצה, שופע ידע עד כלות, כותב בצורה מופלאה, חכם וקיבוצניק שעשוי מחומרים מיוחדים, כאלה שכבר עברו מזמן מהעולם. אכן הוא בעל יכולות נדירות... אך המייחד אותו מכולם להשקפתי, הוא עצם מהותו והאדם שהוא, הם־הם ההופכים אותו לזן נדיר. מסתבר שגם להיות אנושי זו לפעמים מומחיות.

כל מי שמכיר את אבא שלי נחשף ליופי טהור, לצניעות ורגישות, לטוב לב, לאהבת האדם, לאופטימיות אין קץ ולאמונה אידיאית בטוּב האדם ממהותו. איש של ערכים הומניים אמיתיים ולא של סיסמאות, ללא אגו, ללא משחקי כבוד, ללא קנאה הרסנית, ובלי שום נקמנות וחשבונאות. אדם שפיו וליבו שווים וליבו הנקי מוביל את מהלכיו בעולם. לעיתים הוא תמים עד להכעיס ועם זאת לא מוותר על אידיאלים ועקרונות ודרכו מושתתת על ערכים חברתיים של צדק, חמלה ורגישות לזולת. איש ביישן, סגור, צנוע, ממעט לבקש עבור עצמו ואינו עוסק בתפל ובחיצוני.

סיגל אגרי-שביט
מתוך הנאמן, מנחת הוקרה וידידות לעוזי שביט בהגיעו לגבורות

צילמה: אורי מוזס-רון

הַצְּלִילוּת הַמֻּפְלָאָה שֶׁל הַשֵּׂכֶל.
שֶׁלֹּא תִּגָּמֵר לְעוֹלָם.

כְּמוֹ הַחוֹל וְהַיָּם וְהַמַּיִם.
וְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם שֶׁלֹּא יִסָּפְרוּ מֵרֹב.
וְאִיֵּי הַזָּהָב הַקְּסוּמִים, מִקָּרוֹב-מִקָּרוֹב.

וַעֲשַׁן הַשְּׂרֵפוֹת.
וַאֲבַק הָרְחוֹב.

כשנולד בכה
כְּשֶׁנּוֹלַד בָּכָה. אַחַר לָמַד לִשְׁתֹּק.
מְאֻחָר יוֹתֵר לָמַד סוֹף־סוֹף אֶת חֹק
הַדִּבּוּרִים, הַחִיּוּכִים, הַדֶּמַע וְהַשְּׂחוֹק.
אַךְ כְּבָר נוֹתַר לְבַד. וְגַם רָחוֹק.


בחצי ימיו
כְּבָר בַּחֲצִי יָמָיו. וְלֹא
דָּגַר. וְלֹא יָלַד דָּבָר.
וְדִין לוֹ אֵין. וְלֹא
חֶשְׁבּוֹן. וּמְאוּמָה לֹא נִכָּר.

וְאֵין קוֹרֵא וְאֵין עוֹנֶה.
לֹא סִיס וְלֹא עָגוּר.
וְלֹא נִגָּשׁ וְנַעֲנֶה.
הַכֹּל חָלָק. בָּרוּר.

כְּבָר בַּחֲצִי יָמָיו. וְלֹא
בָּעַר. וְלֹא נִשְׂרַף.
וְדִין לוֹ אֵין. וְלֹא
דַּיָּן. וְהוּא חַיָּב.


העשב קושר אהבה לטללים
הָעֵשֶׂב קוֹשֵׁר אַהֲבָה לַטְּלָלִים —
עוֹלָמוֹת קְטַנִּים שֶׁלֵּב פּוֹעֵם לָהֶם.

כְּשֶׁחֲמֵשׁ אֶצְבְּעוֹת כַּף יָדֵךְ הַקְּרִירָה
מֻנחָּוֹת בְּכַפִּי
אֲנִי כְּעֵשֶׂב שֶׁפְּעִימָה צוֹנֶנֶת
חָלְפָה בּוֹ פִּתְאֹם.


האח האובד
וְכָךְ כָּלוּ יָמָיו.
וְלֹא חָצָה הַסַּף.
וְלֹא עָבַר מִצְוַת אָבִיו
וְלֹא זָנַח שְׂדוֹתָיו.

וְלֹא בִּלַּע נַחֲלָתוֹ
עִם הַזוֹּנוֹת לַשָּׁוְא,
וְלֹא רָעַב לַחֲרוּבִים
וְלֹא נִחַם וָשָׁב.

וְלֹא קִדְּמוּהוּ בִּמְחוֹלוֹת
בְּקוֹל זִמְרַת עוּגָב,
וְאִישׁ לֹא שָׂם טַבַּעַת עַל יָדוֹ
וְנַעֲלַיִם בְּרַגְלָיו.

וְלֹא הוֹצִיאוּ לִכְבוֹדוֹ
שַׂלְמַת כַּרְפַּס וְאַרְגָּמָן,
וְלֹא טָבְחוּ בְּקוֹל שָׁאוֹן אֶת עֵגֶל הַמַּרְבֵּק
וְאַף לֹא גְּדִי קָטָן.

וְכָךְ כָּלוּ יָמָיו.
לָרִיק? לַשָּׁוְא?
וְלֹא חָצָה הַסַּף

בְּנַחַת. וְלֹא שָׁב.

אביב
כַּמָּה מוּזָר הוּא הָאָבִיב
בְּרֹאשׁ הָרִים: לֹא נִצָּנִים, לֹא קוֹל הַתּוֹר,
שְׁמָמָה לְבָנָה מִתְחַלֶּפֶת אַט־אַט
בִּשְׁמָמָה חוּמָה, וְאוֹתָהּ צִפּוֹר קְטַנָּה
עוֹדָהּ מְנַתֶּרֶת קַלּוֹת מִדֵּי בֹּקֶר
בֵּין גִּדְרוֹת הַתַּיִל
בַּשֶּׁלֶג הָרַךְ

וכל דיבור הוא למותר
וְכָל דִּבּוּר הוּא לְמוֹתָר —
כִּי כְּבָר נִגְזַר הַגְּזָר.

אַךְ הוּא עוֹמֵד עַל הַמִּקָּח עוֹד
נוֹאָשׁוֹת
וּמְבַקֵּשׁ עוֹד עַל נַפְשׁוֹ
שָׁנָה אַחַר שָׁנָה —

וּכְבָר גְּרוֹנוֹ נִחָר —

ביום שידובר
פִּיו מָלֵא בֹּשֶׁת
וְצָבוֹת רַגְלָיו.
אֲפִלּוּ לְבֵיתוֹ אֵין בּוֹ כֹּחַ לְצַוּוֹת
וְאַף כִּי לְחַיָּיו.

כֻּלּוֹ זָב וְנִמְאָס.
וּמוֹשָׁבוֹ בְּלֹא דָּבָר.
וּמַה יֹּאמַר לַאֲבוֹתָיו
בְּיוֹם שֶׁיְּדֻבַּר?

***
מתוך: בשקט. בשקט. גְלוּי עיניים - מבחר