על אותו הנושא עצמו
(השומר הצעיר, שנה שמינית, מס' 34-35, כ"ד באלול תרצ"ט, 8.9.1939, עמ' 10-9.)
– "הנה זה החמישי", אמרתי בלבי והפסקתי את המניין. כי רבים, רבים יתר על המידה, היו הניגשים אלי ושואלים: - ובכן, מתי תתחילי לכתוב שירי מלחמה?
הטון של השאלה היה תמיד קל והיתולי. ואני מבינה הלצות. לכן הבלגתי פעם בפעם על רגש הבחילה המחלחל בי והשיבותי בשחוק אף אני: - אל תדאגו לתוצרת זאת. יספקוה במידה רבה עד מאוד, היא גם תביא רווחים. אני? לא!
והיו סוקרים אותי במבט של לעג ושואלים כבר ביתר רצינות:
- ומה תעשי?
לא קשה לפענח את תוכנן האמיתי של ההלצות הללו, עם כל ריבויי הפנים שבהן. הלוא כך הוא הדבר:
א. בעיניהם של הללו המשורר הוא עד היום ליצן החצר של מישהו. אם לא של המלך, הרי של ההמון, של הצבא, של המצביאים. רק אל־נא ידמה בנפשו כי בן חורין הוא. מעודו לא היה בן חורין.
ב. אמנות זו, אשר שירה שמה - הִנָּהּ, בעצם, הקאבארֶה [הקברט] הפרטי של אותו הקהל, אשר יתבייש ללכת לקאבארה אמיתי בשעות "הרות עולם". היא גם זולה יותר, ומאחורי הלגלוג האינטלקטואלי כלפי חוץ, מסתתרת הדרישה האמיתית (כלפי פנים) לשירה מסוג זה.
ג. (וכאן עיקר חשיבותם של הדברים) ביטוי נאה לביטולו של האזרח, של הבורגני הזעיר, ביחס לשירה. הנה היא, סוף־סוף, אותה ההוכחה האחרונה והחותכת, כי אין שום צורך בה, בשירה, כי היא פשטה את הרגל. כי החיים אינם זקוקים לה עוד. (רק אנו, עבדיה של הלשון המדויקת, בחסד השירה, מכניסים תיקון קטן: המוות איננו זקוק לה). מי יבין מה רבה הנחמה בביטול זה!
וכל אלה, כמובן מתחת לסף ההכרה. כי השואלים הם אנשים נאורים וחובבי אמנות, ויודעים אל־נכון, כי לבטא רעיונות כאלו אין זו אלא ברבריות. הרי על כן מתלוצצים הם. ורק דבר אחד שואלים הם כמעט ברצינות: - ומה תעשי?
כן, מה אעשה?
אינני רוצה לפתות איש שיאמין כי השקפת עולמי בנויה על שיטות פילוסופיות מעמיקות. איני רוצה לומר כי מצאתי את פתרון־הפתרונים, ואין לי שום מונופולין על הערכין האמיתיים שבחיים הללו. אך יש כמה דברים בעולם, פשוטים ופרימיטיביים, שאני מאמינה בהם, והם נראים לי כה בהירים, כה מובנים מאליהם, שכל אדם ודאי מאמין בהם. אולם האנשים הם שכחנים, את אמונתם שלהם שוכחים הם. ולכן חוזרת אני על האמת הפשוטה שלי, בלי כל בושה. אולי אין היא "מעניינת" [אך] בטוחה אני, כי היא האמת.
אני מאמינה באמונה שלמה שאם יש ערך לחיי אדם, הרי הוא בעיקר בדברים הקיימים מיום היות האדם: כי "מָתוֹק הָאוֹר, וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת־הַשָּׁמֶשׁ".
אני מאמינה כי נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר.
אני מאמינה שהגוף החי, החם, הנושא בקרבו אפשרויות של אהבה וסבל לכל צורותיהם, גופו של האדם החי, חשוב לחיים אלה מכל הגוויות של ההרוגים (ואפילו הם גיבורים) בשדה הקטל. ולא משום שטוב כלב חי מארי מת, אלא משום שאדם חי - המסוגל לחשוב, לאהוב, לשנוא, לשנות סדרי עולם - ערכו רב יותר מערכם של כל החפצים הדוממים.
ולעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר.
ועוד מאמינה אני כי לא ייתכן שאין דרך למגר את הרֶשע בעולם אלא על ידי טבח האדם. כי עצלות המחשבה היא זו המובילה אותנו תמיד בדרך האחת והסלולה, אם גם סלולה היא בעצמותיהם של מיליוני אנשים.
ומכאן לי ההכרה העמוקה, שהמשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר - את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לֶאֱהֲבָם, להעריכם, לשמור עליהם.
ואם יבואו ימי אסון וערפל, ועינַי אשר למדו לאהוב את ירק האילנות ואת אודם השקיעות לא תראינה בעד הכדורים והפּצצות אלא כדורים ופצצות, וקיללתי שבעתיים את העיניים הללו, וידעתי כי בגדתי באהוב עלי ביותר - בשירה.
ידעתי: יש עובדות רבות בתולדות התרבות האנושית היכולות להכותני כברד. אולם אלה שבנו להם בתים אינם צריכים לפחד מפני הברד. ובמקרה הזה יש לי בית.
יאמרו, למשל: "איליאס" [האיליאדה]. הלוא "איליאס" מפורסם בעולם אפילו יותר מן "הימים והעמל" של הֶסיוֹדוֹס. ו"איליאס" הרי הוא שיר מלחמה. אמנם, כן. אולם - האין "איליאס" בעיקרו שיר אהבה? אפשר להטיל ספק בדבר, אבל ביחסו של גיבור אותה המלחמה אל היות האדם נרצח בה אין להטיל ספק, לאחר ששמענו במצולות ההַדֶס את השיחה בינו ובין אודיסאוס הערום, שרימה את המוות שבעים ושבעה. ואולי זהו העיקר. יאמרו: והשירה הנעלה של קינת דוד על יהונתן! וכי למה לא? - הרי זהו השיר הפציפיסטי הראשון או אחד הראשונים בעולם.
ויאמרו ביתר תוקף: ושירת דבורה! ודאי. וכי מי זה יאסור עלי להעריך את שירת דבורה הערכה מסוימת, כמו שיש לי, למשל, הערכה מוסרית מסוימת על מעשי בנותיו של לוט? התנ"ך מלא תעודות אנושיות בעלות ערך שונה מאוד.
לי חשוב עד מאוד לדעת כי בעולם הזה איתן ומושרש זכרו של דון קישוט יותר מזֵּכֶר הקרב ליד לֶפַּנטוֹ. אף על פי ששניהם שייכים לאותה תקופה עצמה.
ובכל זאת, אחד השירים האהובים עלי ביותר בעולם הוא - שיר של מלחמה. זהו שירו של המשורר הסיני טוּ־פוּ, שחי במאה השמינית אחרי ספירת הנוצרים, בימות המלחמה הגדולה שבין צפונה ודרומה של סין. שֵם השיר "הצרצר". וזו לשונו:
זָקַנְתִּי וַאֲנִי בַּצָּפוֹן.
וְאִשְׁתִּי נֶעֶגְנָה בַּדָּרוֹם.
הַמִּלְחָמָה פָּשְׁטָה בָּאָרֶץ.
נָשַׁמּוּ שָׂדוֹת.
בַּנֵּכָר, בְּלֵילוֹת הַנֵּכָר,
בַּבַּיִת הַזָּר,
שׁוֹמֵעַ אֲנִי צִרְצוּרוֹ שֶׁל צְרָצַר.
אֵיךְ יְכוֹלָה אִשָּׁה גַּלְמוּדָה וּזְקֵנָה
לְהַקְשִׁיב כָּל הַלַּיְלָה
לְצִרְצוּר הַצְּרָצַר?
זהו השיר. וכך - מותר. והרי באותם הימים עצמם כתב טוּ־פוּ את שירו, שהתחיל במילים אלו: "למה ירצח האדם את רעהו". וגם שיר אחר, על אווז בר, אשר עף בשמים הגבוהים והכחולים, ועל לבלוב האילנות.
– ובכן, מה תעשי?
אעשה את אשר אני עושה כל ימות השנה. פשוט מאוד.
– ולמה כתבת את כל הדברים האלה?
השאלה האחרונה היא במקומה. משום שאנו הכותבים עברית, איננו בטוחים כי מותר לנו לבוא בווידויים. כלומר: אין אנו יודעים לבטח אם יש למי צורך בווידויים אלה, אם יש מישהו המחשיבם. ואם אין איש מחשיבם, הרי אין להם אפילו מערכּה של הפגנה אישית. וטובה אפוא הצניעות ויפה השתיקה, ועמה המחשבה הנסתרת, הפרטית.
ייתכן שכך הוא הדבר. ואף על פי כן, הרי ייתכן כי בימים הקרובים אולי יבואו אלינו בדרישות ספרותיות מסוימות מאוד. על כן נטלתי על עצמי תפקיד שאינו מכובד, תפקידו של הקופץ בראש, כדי להגיד, בשמי הפרטי שלי, כי אני, בספטמבר 1939, רואה אני חובה לעצמי לצאת אל הספרות בפסוק הפותח, נניח, במילים אלו:
בְּבֹקֶר אֱלוּל
הַיָּם בְּאַרְצֵנוּ
שָׁקוּף וְצוֹנֵן...
...
* רשימה זו, שנדפסה בתום השבוע הראשון למלחמת העולם השנייה, ובה הכריזה גולדברג שלא תכתוב שירי מלחמה, עוררה פולמוס רב־משתתפים בקרב סופרים ומשוררים. נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ואחרים הסתייגו מקביעתה הנחרצת ברשימתה, והקרע ביניהם הפך גלוי. שלונסקי קבע אז ש"אסור לומר שירה לעת כזאת! כשם שאסור לנגן בביתו של אָבֵל, כשם שאסור להדליק אור בעיר נצורה. כי צו ההתגוננות הוא: הַאֲפָלָה". ואילו אלתרמן טען שגם בעת ההיא על המשורר לומר את דברו, כי כל שירה היא בת זמנה וגם שיר מלחמה עשוי להיות "אנדרטה ספרותית לדורות", כגון שירת דבורה (אלתרמן, "מכתב על אותו נושא", השומר הצעיר, "דפים לספרות", גיליון 36, 22.9.1939, עמ' 10-9; שלונסקי, "פיקוח נפש", שם, גיליון 42-41, 27.10.1939, עמ' 12-11). לאה גולדברג המשיכה להגן על עמדתה ברשימות נוספות.
כותרת הרשימה לקוחה משיר של אלכסנדר בְּלוֹק, שאחת משורותיו, המתייחסות אל טבע השירה בכללותה, היא: "הֲלֹא זֶה תָּמִיד, תָּמִיד, תָּמִיד, עַל אוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ" (בתרגום שלונסקי, בספרו ילקוט אשל, עמ' 17).
***
מתוך: יומן ספרותי - מבחר רשימות עיתונות | כרך ראשון: 1941-1928 | מאת לאה גולדברג
בחרו, ערכו והוסיפו הערות: גדעון טיקוצקי וחמוטל בר־יוסף | ספרית פועלים
© כל הזכויות בעברית שמורות לספרית פועלים - הקיבוץ המאוחד בע״מ