פוסט מורטם הוא יצירה יוצאת דופן, המדווחת בכנות ובאומץ על חייו ומותו של בן אהוב, שבחר לשים קץ לחייו. חמוטל בר-יוסף מנסה להסביר בו את מה שאין להסבירו, את השבר, את החידה, את חוסר האונים ואת האשמה שנושאת עמה אֵם שלא הצליחה למנוע את התאבדות בנה. כדי לעשות זאת, וגם בתקווה שדבריה יוכלו למנוע מקרים כאלה בעתיד, היא מתארת את חייה ואת חיי משפחתה, את כל מה שאולי הוביל לאותו רגע נורא ואת הכאב שהשאיר אחריו מאז.
פרק ראשון
"כדי לחנך מישהו אחר עליך לחוש איזו חיבה כלפי עצמך, או לפחות מעט אמון".
נטליה גינצבורג
לפתוח את הפקק?
אני לא יכולה לכתוב על זה. כמעט ארבעים שנה עברו מאז, וזה צריך היה להיות יותר קל. אבל אני מוצאת את עצמי במצב שאינו מוּכָּר לי, שאינו מתאים לי, מצב שלא קיים אצלי בדרך כלל: שוב ושוב אני דוחה ומעכבת, מעכבת ודוחה את כתיבת הדבר הזה שמבעבע בתוכי ללא הרף, שבכל זאת מענה אותי מדי פעם בתביעה כן לכתוב, כן לכתוב, גם אם זה יכאב. כמו בקבוק מלא רעל תוסס שנסתם בפקק, ורק כשהתסיסה מתפוגגת ומתנדפת בהדרגה יש סיכוי לחלוץ אותו, כך אני מרשה לעצמי כעת להיפתח, לחשוף, להישפך.
אחרי כל כך הרבה כתיבה – לפעמים נראה לי שכתבתי כבר יותר מדי שירים, ספרים, מאמרים – והנה, את הדבר הזה קשה לי כל כך לכתוב. האם אין לי מילים שיכולות באמת לנגוע בזיכרון? האם לא כתבתי כבר על הכול בשירים? לא, לא ממש. כל השירים שכתבתי על הנושא הזה ובכלל מטיחים בקורא את הכאב, את הרגש, באופן שיכול להיות משותף גם לאחרים. הם לא מתעדים את האירועים ואת הדמויות הפועלות, ובעיקר: אין בהם שום ניסיון לפענח את החידה – להסביר, להגדיר, להבין, להסיק מסקנות. את זה אני רוצה לעשות כאן.
אני קצת פוחדת שהחשיפה המלאה תטלטל כמו זרם חשמלי את כל איברי גופי מכף רגל ועד ראש ותהפוך אותי לגוש פחם מוחלט, כמו שפעם הכנסתי בטעות אצבע לתוך בית מנורת השולחן, זאת עם כיפת הנחושת המשובצת זכוכיות צבעוניות, ורק במזל עבר שם מישהו שניתק את החוט מהשקע לפני שהתפחמתי. או שאולי דווקא היא תשקיט סוף-סוף את הבעבוע הפנימי המרעיל, המענה אותי יום-יום ללא הרף, דווקא היא תעזור להקהות את הצריבה המרה שעדיין מפעפעת לעתים בדרכי הנשימה שלי ובחלבוני העיניים, ולהרגיע את הבעיטה בתוך הבטן שעושה לי חשק להקיא את עצמי בכל פעם שאני חושבת על דורי.
האם אני פשוט פוחדת להתעמת עם האחריות שלי להתאבדות של דורי?
לקח לי שנים להיות מסוגלת להוציא מפי את המילים "הבן שלי התאבד". עד עכשיו קשה לי לענות על השאלה (הטבעית, התמימה): כמה ילדים יש לך? לפעמים אני אומרת "ארבעה", לפעמים אני אומרת "שלושה" ומוסיפה לאחר שהייה קלה "ואחד איננו". טוב שלא צריך לענות על השאלה הזאת בטפסים רשמיים למיניהם.
ולשם מה לכתוב? בשביל מי? אני שומרת במגירה התחתונה של שולחן הכתיבה את המשקפיים שלו, עדשות עבות במסגרות עגולות זהובות, אלו שהיו מוטלות על השטיח מאחורי ראשו כשנכנסתי הביתה ומצאתי אותו שרוע על גבו, חיוור, מחרחר, סביב גולגולתו רסיסי מוח ודם. בארון הבגדים שלי מונחים מקופלים מכנסי הג'ינס האחרונים שלבש, ולעתים – רחוקות יותר ויותר – אני גם לובשת אותם. אני גם שומרת את תעודת הלידה, את פנקסי החיסונים, את הציורים שצייר בגן הילדים, את המחברות שלו, את תעודות בית הספר, את דפי התווים שעליהם כתב יצירות שערכן לא ברור, את המפוחית, את מחזיק המפתחות בצורת אקדח (מי, בשם אלוהים, קנה לו את זה?), את ספר שיריי עם הקדשה שנתתי לו חצי שנה לפנֵי, ואת הפגיון הקטן שקניתי לו בהודו. לשם מה ולשם מי לכתוב? האם אני רוצה "להנציח" אותו, כמו שאומרים? אולי.
האם אני מסרבת להשלים עם אי קיומו?
האם אני רוצה לחטט בפצעים? לגרד ולחשוף לראווה את הפצע? לפעור את הפה ולהראות לכולם את השקדים הנפוחים, המכוסים מוגלה, כפי שהייתה עושה אִמי? או אולי אני רוצה להלקות את עצמי בפומבי, להציג לראווה את החרטות הכואבות שלי, כתחבולה שתעזור לי להגן על עצמי מהאשמות? והרי אנשים – אולי גם ילדיי – שואלים את עצמם: מי זאת האישה הזאת, האימא הזאת, המשוררת הזאת, שבבית שלה – בבית שלה! - הילד שלה התאבד? היא נראית נחמד, אבל... מי יודע?
האם אני רוצה – כדי להקהות את הזעזוע וכדרכו של סופר – לנסות לראות את הדברים מפרספקטיבה? האם אֵם או אָב מסוגלים לראות דבר כזה מפרספקטיבה? והאם הפרספקטיבה – למשל, הידיעה על דברים נוראים יותר (אולי) שקרו לאנשים אחרים – בשואה, ב-7 באוקטובר – יכולה להקהות את הכאב שלי?
קל לי לומר שאני כותבת את זה בעיקר לילדיי, לנכדיי ולניניי, שאני רוצה למלא חלל ריק שהורים משאירים אחריהם, כאשר הם ממשיכים להסתיר מילדיהם את החלקים המחרידים הרובצים בהם מחשש לפגוע בנפש הרכה, האהובה, של הילד. סודות במשפחה זה לא טוב, כך אוכל לטעון, ואני יודעת, ממש יודעת על מה אני מדברת: על ההתאבדות של אחי נודע לי רק שנים אחדות לאחר ההתאבדות של דורי. ובכן, לשם מה לשתף בזה את כל העולם ואשתו? קל לי לענות שאני רוצה להזהיר לא רק את ילדיי ונכדיי אלא גם את כל העולם ואשתו ממה שאני לא ידעתי להיזהר ממנו, ממה שעשיתי וממה שהייתי ללא הבנה שזה מתכון לאסון. אני חוששת מאוד שהספר הזה יכאיב להם. זאת לא הפעם הראשונה שכתיבתי מכאיבה להם. אין לי מה לומר להגנתי. אימא שכותבת ומפרסמת זאת צרה.
אני חושבת לעתים, וגם שמעתי אנשים אומרים: כמה חבל שלא שאלתי יותר את הוריי או את סביי וסבתותיי, שלא ביקשתי מהם לספר לי יותר על חייהם. ואף בתרעומת: למה הם לא שיתפו אותי? למה הם שתקו? והרי ברור לגמרי שהורים לא רוצים לשתף את ילדיהם האהובים בכאבים, בכמיהות, במועקות, בטראומות, בזיכרונות מרים שהם בעצמם מתאמצים לשכוח! יותר מכול הם לא רוצים לשתף את ילדיהם ברגשות אשמה. אבל ממרחק הזמן, ובעיקר כאשר הם כבר לא בחיים, נשאר חלל ריק שלעולם לא יתמלא, שאלות שאין עליהן תשובה. אני כותבת כדי למלא את החלל הריק הזה בעדות, סובייקטיבית כמו כל עדות. אני יודעת שכל אחד משלושת ילדיי הנותרים נושא בתוכו מכונת עינויים פרטית, לא קטנה משלי, מטען נפץ לא קטן משלי, ושכל אחד מהם משגיח על מטען הנפץ הזה שלא יתפוצץ מבפנים. עברו כמעט ארבעים שנה, ואף פעם לא העזתי להציע לילדים לדַבֵּר על זה, וגם הם לא. ברור: הכאב עלול להיות בלתי נסבל. לדבר עם הילדים זה אומר להישפט. להתגונן מפני תביעה על אימהוּת לקויה. לנסות לרכך את האשמה ואת העונש מתוך הבנת הנסיבות והמניעים ומתוך גלגול אחריות גם על אחרים, על בני משפחה שכבר אינם בחיים ורק זיכרון אהוב נותר מהם.
כמעט ארבעים שנה, ואף פעם לא דיברנו על זה, אני ושלושת ילדיי, שהקימו משפחות לתפארת. אף אחד לא רוצה להכאיב לאחרים. אף אחד לא רוצה לדבר על הסיבות, למצוא אשמים, לנגוע באיבר הקטוע. והרי יחד עם הכאב הבלתי נסבל של אובדן היקר מכול ושל הגעגועים אני נושאת על כתפיי את מפלצת האשמה: איך יכולתי לתת לזה לקרות? איך לא ראיתי? ואיך לא עשיתי? ומה עשיתי לא טוב? ומה יכולתי לעשות ולא עשיתי? ככה המפלצת שואלת אותי שוב ושוב, והשאלות הן קיר שאני דופקת עליו את הראש, שוט שמצליף על גופי, ציפורניים שרוצות לשרוט את לחיי – כל מה שעושים כדי לגרום לכאב הגוף לשכך את כאב הנפש.
כמובן – כמה בנאלי! – שלכתוב זה גם תרפיה עצמית, התענוג לשפוך החוצה את הכאבים, להוציא את המוגלה, התקווה הכמוסה שמישהו יקרא את זה ויחלוק אִתי את הכאב, ירחם עליי קצת, יבין איך זה היה יכול לקרות – שילד התאבד ואימא שלו לא העלתה על דעתה שדבר כזה יכול לקרות. אוי, כמה שאני סולדת מרחמים וכמה שאני זקוקה להם! לקח לי זמן ללמוד להעריך את כוחו המנחם של החיבוק.
ובעצם, בסופו של דבר אני כותבת את זה לעצמי, כדי לשמור את מה שנשאר לי ממנו: הזיכרונות. כדי שהוא לא ייעלם לי לגמרי. עוד מעט ארבעים שנה שהוא ממשיך והולך ומחוויר לנגד עיניי, ממשיך להביט בי בעיניים דוממות, שמתו עוד לפני כן בלי שהבנתי מה הן אומרות, בלי שראיתי. אני ממשיכה לחלום שוב ושוב שאני מחזיקה אותו על הידיים בבריכה, הוא תינוק בן שנה או שנתיים, גופו המתוק עירום, ופתאום הוא נשמט וגולש מבין ידיי אל תוך המים, חלקלק, אני יודעת שהוא עלול לטבוע, שהוא טובע, ואני לא מצליחה בשום אופן למשות אותו, גם לא לצעוק. או שאני חולמת שאני הולכת בשטח של ביצות, מחזיקה אותו על הידיים, והוא קופץ מחיקי ומתחיל לרוץ קדימה, ואז הוא שוקע לאִטו בתוך הבוץ וגם אני תקועה בבוץ, ואיני יכולה לעשות שום דבר כדי להיחלץ ולחלץ אותו. אני צועקת ואני מתעוררת עם כאב פיסי עז בחזה ובראש ועם צריבה בעיניים.
כן, בסופו של דבר אני כותבת את זה לעצמי, כדי ללוש את הגעגועים, לרכך ולהמס את העינוי של היעדרו הנוכח תמיד. תמונה גדולה של אחי המת, מחייך מאוזן אל אוזן, במסגרת עבה בצבע כסף, הייתה תלויה בקיר שמול דלת הכניסה בבית הוריי, והוא ממשיך להביט בי כל הזמן, מביט בכל מה שקורה בבית ובכל מי שנכנס. יש משפחות ששומרות מקום ישיבה ליד השולחן לבן המשפחה שנפטר, במיוחד בחגים. זה מעורר בי התנגדות, דווקא משום שאני מרגישה את הדחף הזה בתוכי: להתמסר לגעגועים אל מי שאיננו ולא יהיה.
כמה קל לאהוב את המתים! כמה הם מרתקים אותנו אליהם וגוזלים אותנו מן החיים! אני עושה כל מה שביכולתי כדי להתנגד למגנט הענקי הזה, ואין לומר שאיני מצליחה. דווקא משום כך אכתוב עכשיו את כל מה שאני זוכרת על חייו ועל מותו, משום שזה עדיין כואב, אבל פחות, ומפני שזה כואב פחות אני רוצה לנגוע בזה, לראות אותו שוב, להרגיש שהוא קיים, שהוא היה קיים.
אני חוזרת ומטיפה לאחרים ולעצמי שאֵבל הוא תהליך, שהכאב הנפשי מתרפא בהדרגה באופן טבעי, עם הזמן, כמו כאב גופני, כמו כאב של יד או רגל קטועה. וזה נכון. לא הייתי מסוגלת לכתוב משהו כזה קודם, בשָנים שאחרי. שנתיים בערך הייתי רק קליפה מתַפקדת. מבפנים הייתי מתה, הייתי מכונה שרגילה לתפקד, לציית לפקודות של עצמה. פעם גם ניסיתי להתאבד, על פסי הרכבת. היה ערב. שכבתי שם איזו שעה, שום רכבת לא באה. קמתי והלכתי הביתה בהרגשה אידיוטית. הכאב הפנימי היה כה רצחני, כה בלתי נסבל, שרק כאב פיסי יכול היה להשתיק אותו. היה רצון להטיח את הראש בקיר, לשרוט את הפנים, למרוט שערות, לחתוך את עצמי. לא עשיתי את הדברים האלה, אבל הבנתי מדוע יש בתורה חוקים נגד פגיעה עצמית בגוף בזמן אֵבל, מדוע בלוויה קורעים בטקסיות את בגדי האבלים. ומדוע מתאבדים, בלי לחשוב על אף אחד אחר. בסרט טורקי בשם "על עשבים יבשים" שראיתי לאחרונה הגיבורה קטועת הרגל מספרת שמיד לאחר הפגיעה הכאב היה כה עז שאם היו אומרים לה שהכאב ייפסק ברגע שיהרגו את הוריה היא הייתה מסכימה.
מה שיסופר בהמשך הוא לא רק מציבה לדורי. זה סיפור שמנסה להסביר לעצמי ולאחרים, בעיקר לילדיי ולנכדיי, את המחדל שלי, את העיוורון שלי. זה ניסיון לפענח חידה: לא רק איך זה קרה אלא גם לָמה זה קרה. האם יש לי אפשרות כלשהי לפענח את החידה הזאת בלי לספר על עצמי, בלי לנסות להבין את עצמי, בלי לחקור את הנסיבות שבהן הייתי אימא שלא מנעה את הדבר הזה? זה יהיה, כמובן, סיפור סובייקטיבי מאוד, שמתאמץ להיות הוגן אבל לא מצליח, כנראה. זה סיפור על עצמי כאימא, ובתור שכזה הוא גם סיפור לא פשוט על האבא שאִתו גידלתי את ארבעת ילדיי. הרי אי אפשר להבין את ההתאבדות של דורי בלי לתאר את המשפחה שבה גדל, אי אפשר לספר איזו אימא הייתה לדורי בלי לספר על היחסים ביני ובין אביו, שכעת כבר אינו בין החיים, בלי לספר על חיי המשפחה שהיו לי בבית הוריי. האם זה אפשרי לעשות זאת בלי לפגוע בכבודו וברגשותיו של אף אחד?
ואולי זאת פשוט קינה, צורה של יללת תן מתמשכת, שזוחלת בתוכי ומרעילה אותי כמעט ארבעים שנה, ויש לה צורך לצאת החוצה בצורה מסודרת, מרגיעה, מדויקת, עם כותרות משנה?
***
פוסט מורטם מאת חמוטל בר-יוסף | סדרת כך היינו
© כל הזכויות שמורות לחמוטל בר-יוסף